בשבועות האחרונים הביצה גועשת ורוחשת והפיצוץ לא אחר להגיע. מאז ומעולם זירת הסטייליסטים בארץ היתה, איך להגיד...טעונה. אני לא יודעת אם זה בגלל שהקהל המרכיב אותה הם אומנים יצירתיים וקנאים למעמדם או שבכדי להיות סטייליסט בין אם גיי או סטרייט או אשה אתה חייב שיהיה לך את צי'פ האגו האדיר והנעלבות התמידית. בקיצור כולם מלכלכים על כולם, כולם מכתירים את עצמם לסטייליסט או המעצב של השנה והחגיגה בעיצומה. אני חושבת שזה המשבר הגדול ביותר מאז הפיצוץ בין שתי המעצבות שהחנויות שלהן היו ממש ממש קרובות ואחת שמה חרא של כלב על מפתן דלתה של השניה והשניה הלכה לקוראת בקפה ביפו שתשים עליה שחור. או שבעצם המשברים מאחורי הקלעים של הגב' אטיאס כבר יותר עדכניים. אני מניחה שהזוג רייפ - המאירי לא התמודדו עם המשבר בצורה הנכונה ואני מתפלאת שהרי רייפ בתעשייה כבר שני עשורים לפחות ועם ההשתכשכות ב L.A שם הדיוות יותר דיוות, הייתי מצפה שיחסי האנוש שלו ישתפרו וטרגדיות כאלו יושקטו.

מה לי יש להגיד על כל המשבר? מכוון שזה משבר רציני וחמור שמטלטל את הביצה קשות והטלפונים מהארץ לניו יורק לא פסקו כל הלילה אני חייבת לכתוב את דעתי העוקצנית.

לצערי, קשה לי מאוד עם הסטיילינג בארץ. תמיד יש לי הרגשה של תקיעות, כאילו כולם תקועים באותו פורמט, באותו פריים של מצלמה, כל הדוגמניות כבר הצטלמו אצל כולם ועבדו עם כל המאפרים והסטייליסטים וכל פוזה ידועה מראש ומרוב שהכל משומש וממוחזר רק תגידו לי מי הצוות שעובד ואני אגיד לכם איך תראה ההפקה.

עם כל הכבוד לזארה ולחיקויים המוצלחים שלהם לפעמים לבגדי מעצבים, זו לא החנות היחידה במדינת ישראל. חלק מנושא הכוכבות (ראה ערך נינט) הוא גם האקסלוסיביות של הבגד הנלבש על ידי הכוכב, מעצם היותו מכתיב אופנה (ראה ערך הפוני).

עם כל הכבוד לסגידה למינימליזם, כמה עוד אפשר לראות את אותו סט צילומים שהשתמשה בו לולו ליאם לפני שנתיים. חדר ריק, כסא או שולחן או סולם, דוגמנית עם איפור טבעי עומדת עם הבעה סתמית. גם למינימליזם יש ורסיות וצבעים והעמדות.

מה חסר?

תשוקה, יצירתיות, דימיון. לדוגמא, היצרנים בארץ ממשיכים להתעקש שהדוגמנית והבגדים יהיו תמיד מרכז התמונה, לכן אין שום מקום לסיפור מאחורי הדגם. אני חושבת שהפקת אופנה שיש מאחוריה סיפור, אם זה סיפור בדיוני או סיפור שמגלה לנו מה היתה השראת המעצב מאחורי היצירה, לא מורידה במאומה מהפוקוס על הבגד אלה מעלה את העניין בו. (וכשאני כותבת סיפור זה לא איפה יודה דופק כמעט את יעלי בפוקס או סאנת סטודנטים חרמנים בתמנון או TNT או איך שקוראים להם) אני מדברת על אומנות ויצר מיני אבל איכותי ותשוקה וחלום ופנטזיה וצבעים מרהיבים כי זה מה שהתעשיה הזאת מוכרת. ואל תגידו לי שאין תקציבים, התעשיה הזאת מפוצצת בתקציבים הם פשוט לא מגיעים לידיים הנכונות.

הנה דוגמא קצרה ל תהליך היצירה: http://www.style.com/w/feat_story/100606/video

כמו ההפקות של ווג -

אנטי ניתוחים -

הלמוט ניוטן: שתי נשים (היתה צריכה להיות לי תמונה דומה, עם בגדים, לפני כמה שנים על השער של לאשה וגנזו אותה)

סתם הפקות אופנה -

שימו לב לסיפור, לאוירה מאחורי התמונה,שימו לב לכמה פרטים יש על הסט, לדיוק, לטיבעיות בה עומדים הדוגמנים כאילו מספקים לנו הצצה לרגע מהחיים. זה מעניין לראות סיפור שמציג לנו חלום או מציאות זה מושך לראות את הבגד, השילוב שלו בפנטזיה או במציאות, שם אנו מדמיינים עצמינו כחלק מהחלום.

אז אני אומרת, לפני שמכתירים כתרים ולפני שנעלבים ובועטים, כדאי להסתכל על התעשיה ולראות כל אדם את דבשתו הוא. אני עדיין מחכה לסטייליסט, למעצב, לצלם וכולם כבודם במקומם מונח, שיצאו מהריבוע המשעמם ויתחילו ליצור, לפנטז, להתפרע כי גם הדרמות לפני ומאחורי הקלעים לא מצליחות לעורר את הגוויה התרבותית הזאת.