שצה אומנם בקריזה עלי אבל היא כתבה על נושא חשוב ואני מצטרפת, לספר על מקרים בהם הרגשתי אנוסה. אני מאמינה בלדבר על הנושא הזה בכדי שאם משהו יעמוד במצב כזה אולי הוא ימצא את הכח להלחם ולצאת מהמצב הזה.

בתקופת הצבא אחד המפקדים הבכירים (והחתיכים) נכנס למשרד שלי, סגר את הדלת והתישב. זו לא היתה הפעם הראשונה שדברנו כי נהגתי להסתובב עם החבורה שלו וישבתי בישיבות צוות של הנהלת הבסיס בימים שהמפקד שלי לא תפקד, אז זה לא נראה לי חריג. התחלנו לדבר, הוא סיפר לי שראה תמונה שלי בעיתון ואהב אותה ובהדרגתיות השיחה כוונה ליחסים שלו ושל אישתו. הוא סיפר שיש להם נישואים פתוחים בלה בלה בלה, התחלתי להרגיש לא בנוח, קמתי ופניתי לעבר הדלת ואמרתי שאני צריכה ללכת. הוא קם וחיבק אותי. תפשתי את הידית ופתחתי את הדלת ואמרתי לו כמעט בצעקה שאם הוא יעזוב עכשיו אני אדאג שהוא לא יסתבך. הוא הלך. כמובן שמייד רצתי לסגן מפקד הבסיס, שהיה האבא הרוחני שלי אז, וספרתי לו והודעתי לו שאני מגישה תלונה. הסגן, שהיה חבר טוב של אותו מפקד, זימן אותו לשיחה והמפקד התנצל בפני וביקש ממני לא להגיש תלונה. אמרתי לו שמהיום והלאה אני עוקבת אחריו. אחרי כמה חודשים הוא חלה בסרטן כמו רוב הדור שלו שהסתובב איפה שהוא הסתובב.

בתקופת הלימודים התחלתי לעבוד במשרד גדול בכדי לצבור ניסיון לפני ההתמחות שלי. עבדתי שם כשנתיים ובחצי שנה האחרונה עבדתי עם עובד בכיר על פרויקט גדול ומסובך. אותו עובד היה ידוע כפרפקציוניסט ודרש ממני רמה מקצועית גבוהה בהרבה ממה שנדרש בדרך כלל מתלמידה עם ניסיון כמו שהיה לי.שמחתי כי אני אוהבת אתגרים מקצועיים. הפרויקט היה מסובך ולעיתים נדרשנו להשאר במשרד עד לשעות הלילה המאוחרות. מטבע הדברים התפתחו בינינו יחסי ידידות, דברנו הרבה, הוא סיפר לי על אישתו אני ספרתי לו על בן זוגי. היו פעמים שהיינו זורקים דברים אחד על השני או הולכים מכות בלובי ליד המזכירות (שאחת מהן היתה חברה טובה שלי). ערב אחד הוא העיר הערה שלא היתה במקום (לא זוכרת מה) ואני העמדתי אותו במקומו בצורה שלא השתמעה לשתי פנים. בדיעבד הסתבר שמאז הוא התחיל להעביר עלי דיווחים לא מחמיאים בישיבות השותפים. כעבור כמה שבועות, באחד הערבים  הוא נעל את דלת המשרד שלו וניסה "לתפוס" אותי כאילו אנחנו משחקים תופסת. כשהגעתי לדלת היא היתה נעולה ואני צרחתי עליו שיביא את המפתח, הייתי היסטרית, הוא חייך והתקרב אלי עם המתפח ונופף בו וחייך "מה הבעיה?" לקחתי את המפתח, פתחתי את הדלת וברחתי . יום אחרי הוא נעל אותי בשירותים ולא נתן לי לצאת חצי שעה. הזמן היה שבועיים לפני תחילת ההתמחות שלי במשרד, אחרי שביקשו ממני להשאר להתמחות ואני הסכמתי. 

ביקשתי פגישה עם השותפים וספרתי להם מה קרה. הם היו המומים וביקשו לשמוע את הצד שלו. למחרת נקבעה לי פגישה עם השותפים, כשנכנסתי לחדר ראיתי אותו יושב שם. הם ערכו לנו עימות בכדי לראות מי דובר אמת. נלחמתי כמו אריה על הצדק שלי וציינתי מקומות וזמנים מדוייקים. לחלק מהארועים היתה עדה חברתי הפקידה, כשקראו לה להכנס לחדר היא הרכינה ראש ואמרה שהיא לא רוצה להתערב. הרגשתי מושפלת. לא הבנתי למה אני צריכה לעמוד בעימות מול מי שעשה לי עוול כזה. יום למחרת קראו לי השותפים ואמרו שיש להם בעיה להבין מי אומר אמת. הם ספרו לי שהוא דיווח שיש ירידה בתיפקוד שלי במשרד והם רוצים לבחון אותי בכדי להבין אם הוא דיווח נכון או לא. אחד השותפים (הבכיר ביותר) הציג לי שאלה שהוא נתקל בה ובעצמו לא יודע איך לגשת אליה וביקש תשובה בכתב מנומקת תוך ארבעה ימים. לא היה לי מושג איך לגשת לזה. התייעצתי עם חבר שהיה מצטיין דיקאן ועבד במשרד דומה לשלי והוא נתן לי כיוון אפשרי, התייעצתי עם מרצה שלי והוא אמר שזה כיוון אבל הבעיה מאוד מאוד ייחודית, ישבתי שעות וחקרתי וניתחתי והגעתי לרעיון מקורי ודי אמיץ, תמכתי אותו בחומר רלוונטי והגשתי.

באותו ערב נקראתי שוב לישיבה עם השותפים, הם אמרו שמאוד הופתעו מהעבודה שלי, שמה שהגשתי מבריק לדעתם והם ישמחו אם אני אמשיך לעבוד עם השותף בפרויקט הזה. בקשר לעובד, יש בעיה הוא בכיר ומכניס הרבה עבודה למשרד והם לא יכולים לפטר אותו. הם מציעים שאני אגש אליו לחדר עכשיו ונישר את ההדורים, הוא מוכן להשלים איתי.

העלבון צרב בי, הרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי. חשתי בוז לחבורת הגברים שישבה מולי ופעם נראתה בעיניי פסגת השאיפות. קמתי מהכסא ואמרתי להם שאני במקום כזה לא נשארת ושאני מרחמת עליהם שקיבלו החלטה כל כך אומללה. שמתי את החפצים שלי בקופסא של ניירות למדפסת והלכתי.

היה קשה למצוא מקום אחר אבל מצאתי. כעבור כמה שנים הוא מעל בכספי המשרד והם זרקו אותו.

אחד מהם אף הציע לי לחזור למשרד במקומו והבטיח משכורת יפה.

ההורים שלי לחצו עלי לא להגיש תלונה. הם אמרו שזה שוק מאוד קטן ואף אחד לא יעסיק אותי.

אני מצטערת עד היום שלא הגשתי את התלונה.

היו עוד מקרים אולי אני עוד אכתוב......