נח לאדם לבנות לעצמו בדימיונו דמות, לתייג אותה במגרות קטנות, עליהן מודבקות מדבקות קטנות וסימנים. קל יותר לסדר את החיים בצורה כזו. יש מגרות לאנשים חכמים, מגרות לבלונדיניות טיפשות, מגרה לדמויות הירואיות ומגרה לאנשים מהם צריך להזהר.

אנחנו לא בהכרח מכירים את האנשים שאנו שמים במגרות. אלו יכולים להיות הבוסים שלנו בעבודה, חברים או אנשים אותם אנחנו רואים בטלויזיה שחקנים, זמרים, פוליטיקאים, אנשי רוח. זה קל יותר ככה, זה פחות להתמודד.

לפעמים אנחנו רואים בטלויזיה דמות והיא זוהרת ומחייכת ורזה ונראה כאילו אין לה שום דאגה בחיים. מתחת להילת הזהר מסתתרת ילדה בודדה ומפוחדת שחוזרת לדירה שכורה, עם שותפים והיא נכנסת הביתה אחרי הופעה והבית חשוך והמיטה  גדולה ולבד שם. בבוקר היא קמה לקול צחוקה המתגלגל של השותפה שלה שיושבת במטבח הדירה, לבושה בתחתונים וגופיה ארוכה. השותפה שותה קפה בחברת החבר שלה ושואלת במתק שפתיים "מקווה שלא הפרענו לך בלילה עם הרעש" רק בכדי להעמיק את הבדידות.

ולפעמים אנחנו אוספים הביתה אנשים בכדי למלא את המקום הזה במיטה, בשביל להרגיש חום גוף אחר בלילה ולהרגיש פחות לבד או בעצם יותר.

אביב גפן אמר לא מזמן בראיון למגזין GO שהוא מצא בנינט כפיל. כפיל? נפש תאומה? אנטי תזה לדמות המאמי הלאומית.

זה דומה למפגש שלי עם שני סופרים שאני אוהבת, מחד צוריה שלו, שהצטיירה בעיני כדמות נוגה, רגישה מספריה. מהרצאתה הבנתי שיש בה נתינה או לפחות זה המסר שהיא רצתה להציג. באחד על אחד נגמרה ההצגה.

מאידך, אייל מגד, דמות שנויה במחלוקת, יש שיגידו פרא אדם, התגלה כאדם רגיש, מבריק, מפרגן, אמיתי, מצחיק והכי חשוב אדם.

לפעמים אנחנו בונים דמות ומאמינים שזו הדמות האמיתית ושאנחנו מכירים אותה כי קראנו את ספריה או שהיא מופיעה לנו על המסך פעם בשבוע או כל ערב.

לפעמים כשאנחנו מצליחים לראות מתחת לאיפור הבמה הכבד ואור הזרקורים החם אנו מצטערים שויתרנו על הפנטזיה, על האשליה, שראינו את האמת כי האמת היא קמטים בצידי העיניים וכתמי פיגמנטציה וצלוליטים, כי האמת היא עצב ופחדים וחלומות מנופצים וצורך תמידי להרגיש נאהב.