בימים אלו סיימתי לקרוא את "תרה"של צוריה שלו, הספר הטוב ביותר שקראתי לאחרונה. שלו עושה אהבה עם המילים בצורה מוחשית  ומרגשת עד דמעות. יכולתי להריח את הבן שלה גילי, עברתי איתה את הסלידה מהגבר שישן לידה במיטה, בעלה, ואת רכבת השדים שסחררה אותה ומעכה אותה וגרמה לה לאבד את עצמה ולזחול חזרה אליו ולהדחות על ידו. עברתי איתה את הבדידות, החיפוש העצמי, הלחימה בחברה, במוסכמות, בחברה שאמרה לה שבגלל שמשעמם ולא מסעיר לא מתגרשים, שצריך סיבות הרבה יותר נוראיות. הפחדים מהלא נודע, ריחות עונות השנה המתחלפות, החיפוש אחר אהבה חדשה.

התבגרות הדמות והמבט לאחור לעבר ילדותה, המבט הבוגר שמבין יותר את מערכת היחסים בין הוריה והניסיון לא להיות כמוהם, תהליכים שעוברים עלינו בחיים, מי בגיל 20 ומי בגיל מבוגר יותר. אני אוהבת דמויות שנוברות בעצמן שמחפשות תשובות ושואלות שאלות, גם אני כזאת. אני לא רואה בזה סימן לנרקיסיסטיות אני רואה בזה עומק, מי ששואל ובודק מבין למה.

לקראת הסוף היא נמצאת בסיטואציה שאשה זרה אומרת לה שאהבה זה כמו בריאות, אתה מרגיש אותה רק כשאתה חולה, האומנם? האם השיגרה כל כך נוחה שהיא הופכת את חושינו למנומנמים, האם רק בזמן משבר אנחנו מרגישים רגשות עזים של אהבה ושנאה וכעס? אני בטח לא אדע, החיים שלי כבר הרבה זמן לא נגעו בשיגרה. אני כל כך רוצה שיגרה ושקט ולנוח.

עדיין אין תשובה מהאולפנים. הסוכנת שלי התקשרה אליהם והם אמרו שהם עדיין לא החליטו והם לא עושים עוד אודישנים, שזה סימן טוב.

זכיתי בכבוד להיות מוזמנת לשתי מכירות סגורות של פראדה והרמס, הקשרים שלי מתגמלים אותי בצורה מצויינת.

מדונה וויקטור & רולף חברו ל H&M והשיקו קולקציות די מגניבות, למי שבסביבה.