לא דברתי איתו מעל שלוש שנים,בערב החג התקשרתי להגיד חג שמח. מצחיק, הוא מייד זיהה את הקול ובקול שלו שמעו כמה הוא מתרגש. הוא התחיל לגמגם ואמר שהוא בשוק כי לפני חודש הוא ניסה להתקשר אלי לנייד, אבל לא עניתי הוא אמר את המספר ישר.

ספרתי לו שאני גרה בניו יורק עכשיו והוא סיפר לי שהוא חזר אליה אחרי פרידה של שנה והם עשו עוד ילד אבל לא טוב לו שם, הוא שם בשביל הילדים, עניתי שכל אחד בוחר את הדרך שלו. הוא שאל על החיים שלי עניתי לו שטוב לי, באמת טוב לי, יש לי אהבה מחבקת ובטוחה ואני מרגישה איתו בבית.

הוא נתן לי את המייל שלו כדי שיוכל לספר לי מה קורה איתו, שאלתי אם זה במקום, הוא אמר שכן ושהוא רוצה שנשמור על קשר.

 אני פותחת את הלב ובודקת בפנים אם נשארו שם רגשות ולא מוצאת רגשות אהבה, אני כן מוצאת רגשות של סימפטיה ורצון להיות בקשר כי הוא אדם מאוד מאוד חכם, עם הרבה ניסיון חיים (הוא יותר מבוגר ממני בכמה וכמה שנים) והמון ניסיון עיסקי (הוא עומד כיום בראש אחד הקבוצות הגדולות בארץ) והלב שלו הוא לב מבולבל אבל טוב. אני רוצה לדעת מה קורה איתו, אולי זו גם סקרנות, לדעת מה קרה אחרי שהלכתי.

בכלל אני אוהבת להשאר בקשר עם אקסים שלי, לפעמים לא מרשים להם, אבל זה כבר פוסט אחר.

אני מאוד רוצה את הפדינגטון והמגפיים של קלואי אבל יש רשימת המתנה של 3 חודשים לשניהם, אני מחכה, בעסה להיות חסה.

בספטמבר כתבתי סיפור בהמשכים, בקצרה אכתוב שפגשתי אותו והתאהבנו ובלי שידעתי הוא ביטל את האירוסין שלו ויצאנו כמעט שנה והמשפחה שלו היתה עלי בקריזה (משפחה מאוד ידועה בברנג'ה הכלכלית במדינתינו) בגלל האקסית וזה מאוד הפריע לקשר ונפרדנו והוא שכב איתה והוא הצטער ואני לא סלחתי והיא נכנסה להריון ובלה בלה בלה.

כשאני קוראת את כל עוצמת הרגשות סביב הסיפור עם מירב ז"ל ומה שהיה שם או לא היה, האיומים, הסטוצים שהיו או לא היו, זה מחזיר אותי קצת לתקופה ההיא. יש שכתבו שאיומים מצד אנשים "רגילים" זה סיפור בדיוני. אז אני לא נוקטת עמדה כי באמת לא הייתי מעורבת בסיפורים ולא הכרתי אותה עד שקראתי על מותה, אבל אני רוצה לספר על הסיפור הפרטי שלי.

כשהתחילו הגישושים הראשונים ביני לבינו, השיחות הארוכות, המשיכה המטורפת, לא ידעתי שהוא צריך להתחתן עוד כמה חודשים. אחרי שאחת הדוגמניות סיפרה לי וישבתי איתו לשיחה והוא אמר לי שהוא התאהב בי והבין שזה לא זה עם האקסית ולכן סיים איתה את הקשר וביטל את החתונה, ביקשתי ממנו חודש קירור, גם בשביל הכבוד שלה ( אחרי הכל כולנו עבדנו בקהילה מאוד ביצתית ומצומצמת, זה הבעיה עם הקהילות הקטנות כמו ישרא למשל ) וגם בשביל שהשמועות ירגעו. היה לנו די קשה להוריד את הידיים אחד מהשני ובכדי להפגש נסענו לכל מיני חורים, רק שלא יזהו. האקסית הפעילה כל מיני שיטות משפילות על מנת להשאר בתמונה. היא לא פינתה את הדירה שלו מהבגדים שלה, היא עברה לגור אצל אחיו, שתתה קפה עם אמא שלו פעם בשבוע (אמא שלו היא דון קורליאונה של המשפחה) והסבירה לה עד כמה הפרידה זמנית ואני כישפתי אותו וכדומה.

שום דבר לא יכול היה להפריד בינינו היינו מאוהבים בטירוף. למרות האש הנמוכה שהתעקשתי לשמור האקסית עקבה אחרינו וגילתה שאני הסיבה שהוא החליט לסיים את הקשר ואת דבר הפגישות שלנו, או אז, היא פתחה במסע נקמה. היא אספה סביבה קומנדו של דוגמניות שכבר קודם לכן לא הבינו למה אני מרוויחה יותר מהן ומצליחה יותר מהן. יחד הן גיבשו תוכנית שהתמקדה בנקודות החולשות שלי כמו הרגישות שלי לאיומים בטלפון (אחרי שסבלתי כמה שנים קודם ממטריד שהמשטרה נאלצה לעצור) והריסה איטית של הקריירה שלי ע"י כך שהן התקשרו למארגני תצוגות בשמי והודיעו על כל שאני לא מגיעה לתצוגה כי אני חולה, שעתיים לפני התצוגה או לחילופין התקשרו להודיע לי על שינוי בשעת האיסוף.

האיומים הטלפוניים בשעות הקטנות של הלילה לא הפסיקו במשך חצי שנה (אני ארצח אותך, אני אוריד לך שערה שערה מהראש, אני רואה אותך ערומה אני מרגיש את הכוס שלך ). המשטרה לא עזרה כי השיחות היו חסויות וחברת פלאפון דרשה סכומים אסטרונומיים על מנת לאתר את השיחות החסויות. לקח כמה חודשים עד שסטייליסט שיכור פלט לידי במסיבה שהן אלו שעושות את השיחות האלו. זה היה אכזרי כי לא ידעתי מי זה ופחדתי שזה אותו לוקה בנפשו חזר. אני זוכרת את הלילות הראשונים בהם הטלפון צילצל גם בבית וגם הפלאפון ואני רועדת כולי מאזינה לאיומים, זיעה קרה, דפיקות לב, נעילה של כל הדלתות בדירה השכורה בפלורנטין והדמיון משתולל.

זה עזר להן כי בסופו של דבר נשברתי וסיימתי את הקשר איתו, זה עזר לה כי היא הצליחה לחזור למיטה שלו ללילה עלוב אחד בו הצליח לה והיא נכנסה להריון, אבל הוא חזר אלי והתחנן והלב שלי היה פצוע מידי ושבור ולא יכולתי לסלוח. אז היא קיבלה אותו כבעל והוא לא מפסיק לבגוד והיא אומללה "ואף אחת לא תפסה את המקום שלי בלב שלך" כמו שאומרת מירי מסיקה בשיר המתורגם. אבל מה יצא מזה? חרא.

אז הנה דוגמה לאנשים "נורמליים" לחלוטין שעושים דברים איומים ואני לא ממציאה את זה, זה קרה. כי ככה זה בביצה וככה זה כשיש רגשות ולא משנה מאיזה סוג והרבה פעמים דברים יוצאים מפרופורציה ושליטה ואנשים אחרים ומאבדים את זה. תתארו לכם אם אחד המרכיבים בסיפור באמת חולה.

לא, הוא לא אמר לי, מלמלה. הדמעות חנקו את גרונה, אבל ניסתה לשמור על ארשת פנים חייכנית ואמרה, סבבה אז הוא כבר לא מוצא

 חן בעיניי, הבא בתור ושתיהן צחקו. היא חזרה לביתה התכרבלה בין השמיכה לסדין ובכתה עד שנרדמה. למחרת בבוקר, עם קונסילר עבה  ושלוש שכבות של מסקרה על העיניים האדומות, העצובות הגיעה למשרד. כולם שאלו מה קרה, היא סגרה את דלת חדרה ושקעה בכסא העור הרך. הבטן ריקה, הלב שותת דם. הוא התקשר, היא לא ענתה, אין סיכוי שתבכה במשרד. היום עבר בעצלתיים, המחוגים לא זזו, הטלפון טרטר.

בערב הגיעה הביתה, הוא התקשר שוב, היא ענתה בקרירות והשיבה שהיתה עסוקה היום. הוא שאל אם הכל בסדר, היא ענתה שכן חוץ מזה שהוא עומד להתחתן. הוא ביקש לבוא, היא בקשה הסבר, הוא ענה שהיא תקבל פנים מול פנים.

הוא הגיע ניסה לנשק היא נרתעה. הם התישבו על הספה, הוא לקח את ידה ואמר שמצטער שלא אמר, שמצטער שהיתה צריכה לשמוע מאחרים. הוא עמד להתחתן אבל מהרגע שראה אותה הבין שהוא לא מסוגל. עוד קודם היו לו ספקות אבל עכשיו הוא יודע. הוא דיבר עם האשה האחרת בחייו, הודיע לה שהכל מבוטל, והאחרת בכתה הרבה והוא נתן לה כמה ימים לעזוב את הדירה המשותפת.

היא שתקה, הוא חיבק, היא אמרה שעד שהאשה האחרת לא תעזוב שלא יתקשר. הוא אמר שהוא לא יכול בלי לדבר איתה, היא אמרה שהוא ישרוד וביקשה חרישית שילך, שישאיר אותה לבד.

כעבור יומיים הוא התקשר להודיע שהאחרת עזבה.

הרומן בניהם נמשך שמונה חודשים. שמונה חודשים של שכרון חושים, אהבה מטורפת נגיעות שמרטיטות את הגוף, מבטים מלטפים חושניים נוגעים לא נוגעים, הוא הביט בה כשטופפה על המסלול כמהופנט, כאילו אין אדם אחר בחדר מלבדה (ומלבד עוד עשרות אנשים שהביטו בתצוגה). היא נגעה בגופו השרירי, הניחה את ראשה על חזהו והרגישה בבית. הימים הארוכים שבילו יחד בעבודה, הלילות הארוכים שבילו יחד, חוקרים אחד את גופו של השני, קמים בבוקר עם עיניים עייפות וחיוך על הפנים. הוא הגיש באותה תקופה תוכנית ברדיו והיה מקדיש לה שירי אהבה מתוקים מעל גלי האתר, ליבה נמס.

האחרת לא אהבה את הספור ולא השלימה עם האבידה. היא עברה לגור אצל אחיו ואישתו במושב,האח לא סיפר לו, ויחד הבהירו למשפחה שהפרידה היא זמנית ואסור בשום אופן לקבל אותה למשפחה.

מכוון שהאחרת היתה דוגמנית במקצועה, עבר הסיפור מפה לאוזן וחבורת דוגמניות החליטו לעשות לרומן סוף. זה התחיל בשיחות טלפון מאיימות והמשיך בפגיעה בעבודה שלה. הפגיעה באה לידי ביטוי בכך שהבנות הפיצו שמועה שהיא חולה מאוד ומארגני תצוגות לא התקשרו להזמין אותה, ועוד תכסיסים שהדף צר מלהכיל.

המשפחה שלו סרבה לקבל אותה, הם הזמינו את האחרת לסעודות שישי מבלי שהוא ידע, היא היתה צריכה להלחם על פרנסתה והיו ימים שהיא נשברה. באחת המריבות שלהם היא הודיעה לו שהיא לא יכולה יותר להתחבא (מפאת כבוד האחרת) ולא יכולה להמשיך יותר, היא בקשה שידבר שוב עם משפחתו, הוא אמר שניסה כבר הכל, היא ענתה שהכל לא מספיק לה, עברו שמונה חודשים. הם רבו היא אמרה שהיא רוצה לבד והלכה.

יומיים אחרי הוא חזר מהעבודה, ישב לבד בדירה עם החתול ושתה בקבוק יין, האחרת עברה עם האוטו וראתה אור בחלון, הכניסה את המפתח למנעול  וסובבה. היא מצאה אותו על הספה שיכור, בוכה. האחרת ליטפה, חיבקה והם דברו אל תוך הלילה על מה שעבר בינהם.

בבוקר הוא התעורר ערום במיטתו והאחרת ישנה לידו. הוא לא זכר הרבה מליל אמש הוא רק ידע שאיבד את אהובתו לעולם.

עברו יומיים והוא התקשר לספר לאהובתו מה קרה. היא ענתה באדישות שזה בסדר מצידה, הם הרי לא ביחד יותר. הוא התחנן שתסלח לו, היא סגרה את ליבה. הלב הסגור נשבר לרסיסים, הדמעות ירדו בלי בכי האגרוף בבטן היה חד מתמיד, היא היתה עצובה, היא התאבלה, שבעה ימים התאבלה על אהבתה.

המשך יבוא....