חיבוקים שבורים/ פדרו אלמודובר - הבמאי ושברו

הוזמנתי לפני כשבועיים, ע"י רשת לב, להקרנת בכורה של סרטו החדש של הבמאי הנפלא, פדרו אלמודובר.

כמובן שקפצתי על המציאה, בגלל אהבתי הגדולה לבמאי. מבחינתי, כל סרט חדש שלו הוא חגיגה ומן הסתם הציפיות היו גבוהות

שם הסרט: חיבוקים שבורים Los Abrazos Rotos

במאי: פדרו אלמודובר

שחקנים: פנלופה קרוז, לואיס הומאר, חוסה לואיס גומז, בלנקה פורטילו, טאמאר נובאס

שנת הפקה: 2009

ארץ הפקה: ספרד

תקציר הסרט:

לנה (פנלופה קרוז) היא שחקנית בתחילת הדרך, צעירה יפהפייה המתחתנת עם ארנסטו (חוסה לואיס גומז) הבוס המבוגר והעשיר שלה. הוא מצידו מחליט להשקיע כסף רב בהפקת סרט בכיכובה של לנה ובבימויו של הבמאי הצעיר והמצליח מטיאו (לואיס הומאר). עד מהרה מתחיל רומן בין השניים למורת רוחם של הבעל הקנאי והמפיקה ג'ודית (בלנקה פורטיו), אם חד הורית המלווה את מטיאו בנאמנות מתחילת דרכו. מכאן העלילה הולכת ומסתבכת : אהבות, בגידות, מסתורין, תשוקה עזה, מוות וסודות אפלים מן העבר שאיש לא מוכן לדבר עליהם.

ערב אחד, שנים רבות לאחר מכן, נשארים דייגו (טאמאר נובאס), בנה בן ה 20 של ג'ודית, ומטיאו לבדם בבית. מטיאו, שבינתיים התעוור והחל לכתוב תסריטים תחת השם הבדוי – הארי קיין, מספר לדייגו את סיפור חייו, מעלה זיכרונות מהעבר ונזכר בתמונה ישנה שלו עם לנה אהובתו, אותה לימים קרע מישהו לגזרים.

דבר הפסיכופט:

בבסיסו, "חיבוקים שבורים" הוא סרט טיפוסי מאוד של אלמודובר. טיפוסי הן מבחינת הצבעוניות, זוויות הצילום המיוחדות ואופן העברת הסיפור לצופים על ידי קפיצות זמנים, פלאשבקים וקטעי סיפור ממספר רבדי זמן, שמתחברים בהדרגה עד השלמת הפאזל בסופו של הסרט והן מבחינת הנושאים שכמו תמיד כוללים אהבה פגומה או בלתי אפשרית או יותר נכון סוג של מלודרמה/טלנובלה כמו במרבית סרטיו וגם התמקדות בקשר בין בנים, הפעם לאבותיהם ולא לאמותיהם. מעבר לנושאים הרגילים, הרבה יותר מרוב סרטיו הסרט הזה עוסק בצורה מודעת מאוד בקולנוע. זה כולל המון ציטוטים מסרטים קודמים וקלאסיקות קולנועיות אבל כולל בעיקר את העובדה סיפור הסרט הוא על הפקת סרט, בתוך סרט בתוך סרט.

כל הדברים שמביא איתו אלמודובר לכל סרט, נמצאים גם בסרט הזה ושזורים בסגנונו המיוחד אבל מה שחסר מבחינתי בסרט זה, זה את אותו סוף עוצר נשימה, אותו סיפור שכאשר הוא נסגר הצופים מוכים בתדהמה ומתרגשים, אותו פיצוץ שבסופה של הטלנובלה. במקום אותה התרוממות רוח קיבלנו סוף מתוחכם, סרקאסטי ואפילו מצחיק, אבל הוא די עמד בפני עצמו ולא הצליח לסגור את הסיפור כולו ולרגש. הסוף היווה סוג של נקודת אור לעומת שאר הסרט אבל רק הצליח להדגיש את כל מה שהסרט עצמו לא הצליח לעשות, להיות חד ותמציתי. משהו פשוט לא התחבר בתסריט ואני האמת, די בהלם שאני אומר את זה על סרט של פדר אלמודובר, אומן התסריטים.

הבעיה של חיבוקים שבורים היא שהסיפור שלו התנהל יותר מדי בעצלתיים והיה מורכב מדי בגלל הנסיון לספר סיפור מחד וליצור מודעות קולנועית של סרט בתוך סרט ולכן מבחינתי הוא איבד את החדות והאפקטיביות שלו והיה אם כבר, קצת מתיש. אי ספק שפנלופה עוצרת נשימה כתמיד אבל גם היא לא גאלה את התסריט הבעייתי. אהבתי גם את הטוויסט הזה של עיסוק בקשרין בין אבות ובנים לעומת העיסוק האהוב של אלמודובר בדמות האם.

קצת קשה לומר למה קוראים לסרט חיבוקים שבורים. אני חושב שזה בגלל שהיה מדובר באהבות (או קשרים) מנותצים, שבורים. גם בין האבות ובניהם ובעיקר בין הזוג של הסרט לנה ומטיאו שאהבתם התפוצצה לרסיסים, תרתי משמע.

לסיכום, מדובר בסיפור מורכב מאוד, אמנותי מאוד, רב רבדים, מלא באהבות מורכבות, כמו תמיד אצל אלמדובר, אבל כזה שמצליח להתיש יותר מאשר לרגש. לצערי, אלמודובר אכזב הפעם, לפחות מבחינתי. אני מניח שהסגנון הייחודי של אלמודובר, יביא את מעריציו לקולנוע בכל מקרה. לא נורא, גם אני ארוץ לראות גם את סרטיו הבאים ואפילו אחכה להם בכיליון עיניים.

ציון: 5 מתוך 10

אי המלצה על סרט חדש - לילות בלוברי

סרט חדש שהגיע לפני שבועיים לבתי הקולנוע ברחבי הארץ

להלן ביקורתי

שם הסרט: לילות בלוברי My Blueberry Nights

במאי: קאר ואיי וונג

שחקנים: נורה ג'ונס, ג'וד לאו, נטלי פורמטן, רייצ'ל ווייז

שנת הפקה: 2007

תקציר הסרט:

בחורה צעירה בשם ליזי (נורה ג'ונס) מגיעה לדיינר אותו מנהל ג'רמי (ג'וד לאו) בעקבות קשר רומנטי שנכשל כשהיא שבורת לב ומלאת תקוות שאהובה ישוב אליה. השניים מתיידדים ומנהלים שיחות אל תוך הלילה במשך כמה ימים. לאחר שאהובה לא מופיע, ליזי מחליטה לצאת למסע לרוחבה של ארה"ב על מנת למצוא את עצמה מחדש ובמקביל לעבוד בעבודות שונות ולהרוויח מספיק כסף בכדי לקנות מכונית. במהלך המסע היא פוגשת המון דמויות מוזרות ולא שוכחת להישאר מדי פעם בקשר עם ג'רמי. היא גם סוגרת מספר מעגלים בחייה ועוברת תהליך של התבגרות נפשית בתקווה להגיע לשלמות עם עצמה ולהשתחרר מהאהבה שנכשלה. האם היא תצליח? את זה תראו בסרט.

דבר הפסיכופט:

את הסרט ביים הבמאי הסיני, קאר ואיי וונג שהתפרסם בעיקר מסרטיו "מצב רוח לאהבה" ו "2046". הבמאי קאר ואיי וונג, מתעניין מאוד בצד הויזואלי של הקולנוע (כפי שאפשר היה לראות בעיקר בסרט "2046") וסרטיו הם סרטים שכוללים אווירה מאוד איטית ומוקפדת. הסרט "לילות בלוברי" הוא הפקה אמריקאית לכל דבר אבל הסרט הוא עדיין סרט אופייני מאוד לבמאי הסיני. זה אומר שמדובר בראש ובראשונה בסרט אווירה במובן השלילי של המושג. הסרט מאוד מאוד איטי, החלק הראשון שלו, מצולם כמעט כולו דרך חלונות וזכוכיות הדיינר, המלאות בדברים כתובים עליהן. זה אומר שאנחנו צריכים לסבול חלקים מהכתוב על גבי התמונה, על גבי המתרחש, על גבי הדמויות, בקיצור, על הכל. מילא לבחור בזה בתור בחירה אמנותית לקטע אחד, אבל במשך עשרות דקות זה כבר מעיק. אני חייב להגיד בכנות שהדעה שלי על הסרט מתחלקת לשתיים. מצד אחד, חשבתי כל הזמן, לכל אורכו, ששום דבר לא קורה בו. מעבר לאווירה שהסרט יוצר, אין בו כמעט שום דבר ומעל הכל זהו סרט על כלום. אז נכון שברור מה הבמאי רצה להעביר, נכון שיש פה איזשהו מסע שעוברת הגיבורה ושנסגר לקראת סופו של הסרט, אבל רבאק, כל מה שבאמצע מורכב ממפגשים ושיחות שלא מובילים לשום מקום. מצד שני, לא מתתי משעמום, משמע היו בסרט הזה גם כמה דברים טובים. היו בו כמה קטעים טובים בפני עצמם, גם אם הם לא הרימו את המכלול לכדי משהו משמעותי, היה משחק טוב, בעיקר של זמרת הג'אז הנפלאה נורה ג'ונס, שזהו סרטה הראשון כשחקנית ושל נטלי פורטמן ומעל הכל היה לסרט הזה את אחד מפסי הקול הג'אזיים/בלוזיים הטובים ביותר ששמעתי. נורה ג'ונס שיחקה בצורה מאוד משכנעת. היא לא נראתה לי כמו שחקנית מעולה, אבל בהחלט אפשר לנחש שהיא הרגישה קרובה והזדהתה עם הדמות ולכן גם הצליחה לשכנע. אפשר לומר לסיכום שאמנם לא השתעממתי, אבל גם לא הרגשתי שהסרט הזה מספק לי איזשהו סיפור בעל מהות שאפשר למדוד, באמת הרגשתי מעל הכול שכלום לא קורה בו וטענות אלו אפילו עלו בקול רם עם שותפתי לסרט לא אחת לאורכו. הסוף של הסרט סיפק איזה סגירה מעניינת יותר אבל גם צפויה לגמרי אחרי השיממון שלפני. לא היה קשה כלל לנחש איך זה ייגמר כבר אחרי שהמסע של הגיבורה החל. בקיצור, תקנו את הפסקול, תוותרו על הסרט.

ציון: 4 מתוך 10

המלצה חמה על סרט חדש - ג'ונו

סרט חדש ומדובר שהגיע לבתי הקולנוע בארץ לפני שבוע

שם הסרט: ג'ונו Juno

במאי: ג'ייסון רייטמן

שחקנים: אלן פייג', מייקל סרה, ג'ניפר גארנר, ג'ייסון בייטמן, אליסון ג'ני, ג.ק סימונס

שנת הפקה: 2007

תקציר הסרט:

ג'ונו (אלן פייג') היא נערה מתבגרת בת 16, שנונה, מוזרה דעתנית, משעשעת שמרגישה קצת כמו נטע זר בתיכון ומרגישה משיכה בלתי מוסברת לידיד הכי טוב שלה,בליקר (מייקל סרה, "סופרבאד"). ג'ונו מחליטה למסור את התינוק למשפחה חשוכת ילדים לאחר שמתחרטת לגבי רצונה המיידי בהפלה. דרך העיתון היא מגיעה לזוג יאפים צעירים ומסודרים, בשם מארק וונסה (ג'ייסון בייטמן וג'ניפר גרנר), שלכאורה יש להם הכל בחיים חוץ מילדים. לאחר ההחלטה המשותפת לעשות "עסקה" ולמסור את התינוק עם היוולדו למארק וונסה, הסרט מלווה את תהליך ההריון, תגובות הסביבה, הקשר שנוצר בין ג'ונו למארק וונסה ואת התהליך שהם עצמם עוברים לקראת כניסתו של תינוק לחייהם.

דבר הפסיכופט:

ג'ונו הוא סרט קטן במלוא מובן המילה, אבל במובן הטוב שלה. כל הסרט מבוסס על האישיות המקסימה של גיבורת הסרט ג'ונו שהיא כנראה התגלמות השנינות, הציניות והמגניבות בנערה בת 16. למרות שהסרט עצמו הוא סרט קטן, ולא קורה בו יותר מדי על פני השטח, אופן העברת הנושא ואישיותה הנפלאה של ג'ונו יחד עם בנייה מאוד עדינה ומאוזנת של תסריט מלא במשמעויות, הם שהופכים את הסרט הזה לממתק של ממש. הסרט הזכיר לי בסגנונו ובקסמה המיוחד של הדמות הראשית את "המרוץ לצמרת של מקס פישר" (Rushmore) של ווס אנדרסון, רק שהוא פחות מוזר. השחקנית הראשית אלן פייג' פשוט נפלאה, תגלית של ממש. היא סוחבת את הסרט הזה לגבהים יחד עם קאסט מצויין הכולל גם את מייקל סרה בליהוק מצויין כחבר של ג'ונו וג'ייסון בייטמן וג'ניפר גארנר גם הם עם דמויות מורכבות ומעניינות. בהחלט מגיע מלוא התשבחות גם לבמאי ג'ייסון רייטמן ולתסריטאית דיאבלו קודי על הסיפור הפשוט והמרגש ועל הקצב והאווירה המיוחדים של הסרט. מעבר לזה מלווה את הסרט הזה פסקול נפלא שמשלים את המרקם העדין של הסרט. דרך הסיפור הלכאורה פשוט, אנו מקבלים הצצה לרסיסי החיים של הנוער, של הוריהם ושל זוגות צעירים, יחד עם התעסקות אינטנסיבית למדי בשאלת ההורות. התוצאה מקסימה ומרגשת והסרט שובה את לב הצופים לאט אבל בבטחה. הקצב האיטי הזה, אינו מתאים לכל אחד והסרט הזה ללא כל ספק אינו דומה לקומדיות הרומנטיות הקיטשיות שמציפות את הקולנוע בימינו וטוב שכך. אבל מי רוצה לראות עוד סרט שנראה כמו כל האחרים? אז אם בא לכם חוויה מיוחדת, אני ממליץ בחום על הסרט הזה, רק חשוב שתדעו למה לצפות, זהו לא סרט לכולם.

הערה: הסרט מועמד ל4 פרסי אוסקר - הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקנית הראשית, התסריט המקורי הטוב ביותר. אני עדיין בעד ארץ קשוחה של האחים כהן אבל בהחלט אשמח אם אלן פייג' תזכה בפרס השחקנית ודיאבלו קודי תזכה בפרס התסריט (לא מתחרה מול "ארץ קשוחה" שהתסריט שלו מועמד לפרס התסריט המעובד, אבל כן מתחרה מול "רטטוי". קשה קשה).

ציון: 8.5 מתוך 10