בשיחת "יחסינו לאן" הוא אמר שדי, הגיע הזמן למשפחה וילדים ואני....אני עדין בפחדים שלי, בשאלות. אם אני אהיה אמא לא טובה? אם יהיה לי דיכאון אחרי לידה כמו לפיצי?

מה יהיה? איך יהיה? האם אני מוכנה?

נמאס לו. הוא ילד גדול, הוא מוכן, הוא רוצה עכשיו.

לפעמים אני רואה "מחוברות" ומזדהה עם דנה ספקטור ומפחדת ממה שאני רואה. אני לא רוצה להיות אימא כמוה, אני קצת כמוה.

אני לא בטוחה שאני בכלל מוכנה להיות אימא. לנו הנשים יש זמן די מוגבל להחליט את ההחלטה שהתוצאות שלה מלוות אותנו כל החיים - האם להיות אימא או לא ?

יש לי חברה שמתקרבת לגיל ארבעים שהחליטה שבלי זוגיות היא לא מביאה ילדים. יש לי חברה אחרת שלא מוכנה לוותר על החוויה בשום מחיר "אני לא בעונש בגלל שאין לי בן זוג" היא טוענת. ואני....אני....אני עוד ילדה וכבר לא ממש ילדה. אני נשמעת לכם כמו שיר של שרית חדד ?

אז כמו שאתם מבינים השנה מתחילה בבילבול גדול. הנסיעה הזאת והימים האחרונים הוציאו אותי קצת מאיזון. הרבה דברים מתחילים וההתרגשות הגדולה שליוותה אותם בימים הראשונים התחלפה להרבה שעות של חשיבה, געגועים, לא מצליחה לסדר את המחשבות.

עוד מעט אני חוזרת לניו יורק

לבד.....

* דרך אגב - הנאום של ביבי הפרקליט המבריק של מדינת ישראל היה מעולה והוא היה לבוש מדהים.

תראו מה אני מפסידה בניו יורק