יומנבית ד': לאן הולכים מכאן
נתחיל בחדשות הטובות: אסנת ופסנתרנה שיחייה זכו במקום שלישי בתחרות בברלין וינגנו מחרתיים בקונצרט הסיום. זה אמנם לא מקום ראשון, אבל זה בהחלט הישג. לא אכתוב יותר מזה, כי אני לא רוצה לסבול מעידכוניטיס, ואחרי הכל - זה הבלוג שלי.

בגזרה הביתית נרשמו היום גם כמה הישגים, או יותר נכון - קרבות עם דרקונים שיצאתי מהם לפחות בתיקו. פתח את הבוקר טכנאי האינטרנט המובטח, שפשוט לא הגיע. אחרי שתי שיחות ארוכות ומרגיזות עם מרכז השירות התברר שמישהו פישל בברלין, ושההודעה הגיעה למרכז השירות בזארברוקן רק היום אחר הצהריים, מה שגרם כמובן לכך שהסמן המוקדם ביותר שהטכנאי יכול להגיע הוא יום ב' בבוקר,ולא יעזור כמה פעמים אגיד 'איש בין נישט צופרידן' (אני לא מרוצה). אז למה תיקו? כי בכל השיחות הארוכות עם מרכז השירות הצלחתי להתבטא בצורה מסודרת, שקולה ועניינית *בגרמנית* כשכולם מבינים אותי ואני אותם. וזה כבר גרם לי להרגיש שנלחמתי וניצחתי.
דרקון נוסף הוא הרצפה במטבח, שלאסנת לא היה זמן לשטוף לפני שנסעה, וזה בד"כ הג'וב שלה. אחרי שלושה ימים של הזנחה נכנסתי לעניין בכוח, תוך זמזום שירים מעודדים, ועכשיו היא מבריקה. וזה הישג של ממש בהתחשב בכך שהייתי כל היום בסוג של מאבק בחרדה, הן בגלל האינטרנט והן בגלל הלחץ לקראת שמיעת תוצאות התחרות של אסנת. מה שכן, שמעתי עוד פעמיים את פסקול המיוזיקל של באפי, מה שמביא אותנו לשש פעמים (ארבע הקשבות ושתי צפיות). יש לציין שהפרק לא רק משתפר מפעם לפעם (ומשתפר עם הצפייה בעוד פרקים מהעונה) אלא שההקשבה המדוקדקת למילות השירים גרמה לי סופית להבין שהפרק (וכל העונה) עוסק כולו, מתחילתו עד סופו, באקזיסטנציאליזם. פעם אכתוב על זה מאמר שלם, שכבר מתגלגל לי בראש (למה אין מכונה כזו שקוראת את הרעיונות מהמוח שלי ומוציאה מאמר מסודר למחשב או על נייר? זה כל-כך מייגע לכתוב הכל אחרי שכבר גילגתי את זה בראש, וגם אף פעם לא יוצא טוב כמו שחשבתי). בשתי מלים (רחוקות מכל יומרה לדיוק) האקזיסטנציאליזם דורש מהאדם להגדיר את משמעות חייו, בין השאר ע"י הצגת השאלה 'למה לא להתאבד'. הוא טוען שרק מתוך העימות עם המוות נוצרים החיים בלוא תפארתם, ונמצאת הסיבה הקיומית שלהם (שהיא שונה לכל אדם ואדם). חובבי באפי יכולים כבר להבין איך זה מתקשר (ואותם אני שואל - האם מישהו כבר כתב על זה משהו בעברית? חבל לכתוב מאמר שלם ולגלות שהקדימו אותך).
בכל מקרה,מתוך הציווי הקטגורי הזה 'לעשות משהו', והפיתוי העז של השמיים הכחולים בחוץ, יצאתי לקראת שקיעה אל הזאאר, חמוש במצלמה, בבלוק כתיבה ובעיפרון. לא הספקתי להגיע אפילו לנהר כשמשהו יוצא דופן אירע, אולי איזו תגובה של הקוסמוס למהלך האקטיבי שלי. הכל החל כשצילמתי בית נאה למדי, מכוסה מטפס סתווי, ברחוב של הכנסייה, הגולש לנהר:





מיד אחרי הצילום ניגש אלי גבר גרמני חביב, והציג את עצמו בשם מר אגלר, בעל הבית שצילמתי. ובמקום לתאר מה קרה בהמשך, הנה הטקסט (פרוטו-שיר?) שכתבתי אחר-כך, בישיבה מול הזאאר, על האירוע (הופעת בכורה עולמית):

המהנדס הֶר אֶגלֶר
החמיא לי על הגרמנית
(האנגלית שלו, ציין, טובה פחות)
וסיפר איך עברה עליו ילדותו
בבניין בו אנחנו גרים כעת,
בשלוש דירות שונות שאף אחת מהן
אינה שלנו.
הוא הראה לי את המדרגות הלולייניות המקורית מאלף תשע מאות וארבע
ואמר שטייל הרבה בעולם אבל
לישראל עוד לא הגיע.
עלי המטפס שינו צבעם לצבע יין
כמו זה האדום שמכין המהנדס
במרתף הבית
אותו קנה ושיפץ לפני עשרים שנה,
500 מ' מהמקום בו נולד
בזארגמונדרשטראסה שמונה
שהוא נכון לרגע זה ביתנו.
בסוף הוא מלמל nice to meet you
ואני התפתלתי כדי לומר בדיוק אותו דבר
בגרמנית.

זה עדיין ממש ממש ראף-קאט אז בזהירות עם ההערות. לפני סיום, אם כבר, קבלו גם תמונה של שדירת העצים ליד הזאאר במלוא סתוויותה:





לחובבי העברית - נדמה שאפשר לומר שזה סטיו עצים בסתיו, לא?

כאן ההלך הבודד, זארברוקן, יומנבית ד', עבור.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/10/2007 20:55, ושייך לקטגוריות סיפרותי, בשבילנו זו אירופה אירופה, עונות השנה, תמונות
27 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-8/10/2007 10:33

---

לרוחב היער
כבר הרבה זמן לא העליתי פוסט תמונות, בין השאר בגלל שהרבה זמן לא יצאנו לטיול שמצדיק את זה. אבל יום א' האחרון היה הזדמנות שאין להחמיצה: שמש חמימה ו-24 מעלות, אולי בפעם האחרונה לפני שהחזיתות הקרות שולחות אותנו לעומק הסתיו, ואחריו החורף. אלא שעם התוכניות לצאת לטייל הציגה את עצמה בפנינו בעיה קטנה. מסתבר שבדיוק ביום א' הזה נערך קונצרט חגיגי שבו מנגן סבסטיאן, הפסנתרן שמנגן עם אסנת כצמד כבר זמן מה, קונצ'רטו לפסנתר של רחמנינוב, עם תזמורת. מדובר באירוע שלא רצינו להחמיץ, גם כי זהו צעד חשוב בקריירה של סבסטיאן ידידנו וגם כי רחמנינוב בדרך כלל עושה לי צמרמורות בעצבי המוזיקה. אלא שהקונצרט אפילו לא היה בעיר, אלא בעיירה קטנה בשם Creutzwald, מעבר לגבול צרפת, שאין אליה רכבת ושירות האוטובוסים אליה ביום א' מינימלי עד אפסי. יצא שכל ניסיון להגיע לקונצרט נידון להרבה תסבוכות תחבורתיות, שישללו מאתנו את טיול יום א' שתכננו.
אלא שאז עלתה אסנת על רעיון: למה שלא נשלב את הדברים, וניסע לעיירה הנ"ל באופניים? בירור מהיר הראה שאמנם באופניים בלבד המרחק הוא קצת מעבר ליכולתנו, אבל שאפשר לנסוע ברכבת עד עיירה בשם Völklingen, אי שם באמצע הדרך, ומשם לדווש 18 ק"מ (מרחק סביר לפי הערכתנו) עד האולם.
נכון, זה נשמע מטורף, אבל מהרגע שהבנו שזה אפשרי לא יכולנו לוותר. ארזנו מים, סנדוויצ'ים, בגדים יפים לקונצרט ומפה מגוגל, ויצאנו לתפוס את הרכבת. מה שעזר, כמובן, הוא שבגרמניה יש ברוב הרכבות קרונות מיוחדים לאופניים, ובתוך הזארלאנד, מסתבר, זה אפילו לא בתוספת מחיר. ראו:






הכל הלך חלק ברכבת, חלק כל-כך שהיינו חייבים לסבך את זה, ובמקום להישאר על המסלול שתכנן בשבילנו גוגל, לאורך הכביש הראשי, סטינו לשבילי אופניים. משום מה חשבנו שטבעי יותר, בהיותנו על אופניים, לעקוב אחר שלטים שכיוונו לשבילי אופניים, הנוסעים לכפרים שלאורך המסלול. מה שלא חשבנו עליו הוא שמדובר בשבילים לטיולי אופניים, שתוכננו כדי להתרחק מכבישים ראשיים ולראות את הנוף, ולאו דווקא כדי להגיע הכי מהר שאפשר מנקודה א' לנקודה ב'. השביל, כך התברר, היה לא רק ארוך יותר בשלושה ק"מ מהדרך שתכננו, אלא גם מלא וגדוש עליות מטורפות וירידות מטורפות לא פחות, ובקטעים ארוכים גם לא סלול. מצד שני, הוא עבר כולו לאורך היער והוביל אותנו למקומות יפהפיים, כמו זה למשל:






לא נגיד שלא חששנו - מושב האופניים שלי השתחרר קלות במהלך הנסיעה ולא הייתי בטוח אם ישרוד את הדרך, ולאופני העיר של אסנת נשקפה כל הזמן סכנה מאבנים ומחצץ - אבל איכשהו התגברנו, וזכינו לחוויות כמו רכיבה במורד שביל לא-סלול בלב היער תוך לחיצה מתמדת על הברקסים כדי להתגבר על כוח המשיכה, או עקיפה של סוס ורוכבו בהמשך אותה דרך. כל הזמן הצצנו בשעון, כי אמנם לקחנו זמן ספייר אבל העיקוף הלא-צפוי כירסם בו בעקביות, וטעות ניווט אחת גרמה לנו לחזור פעמיים על אותה עלייה מעצבנת. אלא שהדרקון הגדול ביותר המתין לנו ממש-ממש בסוף, כשחזרנו למסלול כפי שייעץ לנו גוגל וכשנותרו רק עוד שני ק"מ אל היעד.
הסימנים הראשונים היו מסוג שכבר למדנו להכיר: שלטי 'הדרך חסומה בהמשך', ו'אין כניסה אלא לתושבי האזור' למיניהם. למודי ניסיון מטיולים קודמים, קיווינו שמדובר בחסימה העוצרת מכוניות אבל לא רוכבים נחושים כמונו, והמשכנו (ולו בגלל שלא היה לנו מושג מה עוד אפשר לעשות). ואז הגענו ל.... זה:





לא באמת ניסינו להבין מה בונים בנקודה הזו, בדיוק במקום בו חוצה הכביש את גבול צרפת-גרמניה. גם לא היה לנו זמן להיזכר שזו לא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בבעיה כזו. ידענו רק שיש לנו קונצרט להגיע אליו, ולכן סרקנו את השטח בכל הכיוונים, איתרנו מסלול סביר והולכנו את אופנינו לרוחב המכשול.
בהמשך למדנו שצרפת הרבה פחות ידידותית לרוכבי אופניים מגרמניה, שהאקוסטיקה באולם זוועתית, שסבסטיאן נהדר ושהתזמורת לא משהו. יותר מכל למדנו שעל 20 פלוס קילומטרים באופניים משלמים בעייפות שרק כוס קפה עם עוגה צרפתית יכולים לפצות עליה. ובבית הקפה למדנו שתוכניתנו החדשה, למצוא אוטובוס ולעלות עליו עם אופנינו חזרה הביתה, לא תצלח בידינו. "הדרך היחידה לצאת מכאן ביום א' היא מונית," לחשש המלצר, ואנחנו החווינו בצער על שני זוגות אופנינו הקשורים לעמוד התאורה.
אלא שקפה הוא באמת משקה פלאי, ובעזרתו הצלחנו לעשות את הדרך חזרה, דרך אתר הבנייה שעל הגבול, והפעם בלי התברברויות ועל הכביש הראשי (שהסתבר כפשוט בהרבה לרכיבה ולניווט). אסנת הכתיבה קצב מטורף, הן בגלל שהיא תמיד מרביצה קצב בדרך חזרה והן בגלל שרצינו להגיע לרכבת לפני השקיעה כדי לא לדווש בחושך. התוצאה היא שלא צילמנו בדרך חזרה, אבל כן תפסנו את השקיעה מתחנת הרכבת, מראה סוריאליסטי משהו עם מפעל הפלדה של פולקלינגר (הנחשב, אגב, לאתר מורשת עולמית):





דווקא קטע הנסיעה האחרון, מתחנת הרכבת בזארברוקן עד הבית, היה זה שכמעט הכניע אותנו. אחרי יותר מ-40 ק"מ של רכיבה בעליות ובמורדות, על מהמורות ואבנים ובין מדרכות ואתרי בנייה, היו אלה שרירי הירכיים שבאותו ערב, ולמעשה עד עכשיו, לא הפסיקו ללחוש, "בפעם הבאה, מונית". ולי לא נותר אלא לספר להם איזו חוויה זו תהיה כשנסתכל עליה אחורה בעוד שנה (או כשאכתוב עליה בבלוג). עוד לא החלטנו מי צודק, אבל בינתיים הם צועקים יותר חזק. (-:
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/9/2007 21:50, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., תמונות, סטיות אישיות
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אסנת ב-28/9/2007 09:31

---

השאירו אותי לבד עם הדבש (אסנת)
רונן צדקת, יקירי, באמת הגזמתי לגמרי בכמויות הדבש שקניתי לארוחת ראש השנה. לא יכולתי להתאפק מלנסות כל מיני סוגים ובסוף גם התעקשתי לקנות עוד צנצנת רק בגלל שהיתה בה חלת דבש בפנים. יערה זאת אחת המילים האהובות עלי בכל השפה העברית.
אז נוצר מצב שבו יש לנו המון דבש בבית. נכון שזה נשמר שנים, אבל בעצם, מי רוצה לשמור דבש כשאפשר לאכול אותו?... אז התקף היצירתיות הנוכחי גרם לתוצאות מדובשות במיוחד. או בקיצור, אנחנו בצרות קשות. וגם יש ארוחת ערב.
נכון, לא לכל אחד יש אבא רופא, אבל לי יש ואני יודעת איך לנצל את זה. זאת הסיבה שיש לי, במגרת הכלים המוזרים במטבח (מחוסר בשם אחר), מזרק פלסטיק ענקי, עם בוכנת גומי, שיכול לשאוב ולהזריק, לשאוב ולהזריק, דבש...
כאן זה נהיה גראפי, אז מי שקשה לו עם בשר בצורתו המקורית (חלקי-עוף כמו שבאפי אמרה) מוזמן לדלג לסוף. אז שאבתי את כל הדבש שנותר מצנצנת הדבש אל המזרק והזרקתי אל מתחת לעור של כמה כרעי עוף מופתעות. הזרקתי בכמה איזורים שונים ומיסז'תי. בכל זאת הרוויחו משהו הכרעיים. וסידרתי יפה בתבנית בצל בטבעות טבעות, פיזרתי מלח והנחתי את הכרעיים מסביב. שמתי באמצע ראש של שום (מבחינתי יכול להיות ראש הממשלה החל ממחר בבוקר) ופיזרתי מלמעלה עוד קצת מלח. ואז באמת יצאתי מדעתי וקלפתי 3 תפוחים חמוצים. פיזרתי אותם בפרוסות באופן אקראי מלמעלה. קשה להשיג אקראיות אמיתית, נסו ותראו.
אחרי 20 דקות בתנור נהיה ריח כזה שטריסטאן דרש מייד את ארוחת הערב שלו. לא התווכחתי, אבל לעומת זאת הכנתי בעצת חברתי הטובה אורז צהוב עם כל מיני שטויות שנפלו פנימה מכל מיני מדפים במטבח.
לא מדדתי בדיוק, אבל לא נראה לי שהשקעתי יותר מ20 דקות עבודה נטו כולל הכל.
יאללה ביי, אני הולכת להוציא מהתנור!...



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/9/2007 19:32, ושייך לקטגוריות אסנת, הומור, סטיות אישיות, תמונות, אופטימי
24 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-21/9/2007 16:00

---

יש מה לראות
כמה תאוות קטנות לעיניים, חלקן כבר מזמן ברשת אבל רק עכשיו התפניתי להפנות אליהן:

מבצע צילומי שווקים במדור תיירות של Ynet. שימו לב לתמונה השישית מלמעלה - זו אסנת, בתמונה שצילמתי בשוק בזגרב, קרואטיה.

אפרופו ההוריקנים שכיכבו כאן בימים האחרונים, צריך לזכור שיש גם הוריקנים אמיתיים. ואף כי הם עלולים להיות מסוכנים ואף קטלניים, יש בהם גם יופי מרהיב, כפי שאפשר לראות בתמונה הזו של הוריקן 'דין', סופה בדרגה 5 המאיימת ברגעים אלה על חופי מקסיקו.

ומזגרב ומקסיקו בחזרה לישראל - לקליפ חמוד ומלהיב של 'הגרובטרון', להקה ישראלית מצוינת המחדשת את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה בסגנון 'ביג באנד' אנרגטי. הסולן (זה שמופיע ברוב התמונות) הוא טיפוס חביב ביותר שהכרנו כבר לפני שנים בכל מיני פסטיבלי-בומבלה למיניהם, והוא הרוח החיה בלהקה, שאפילו עוד יותר טובה בהופעות. זכרו את השם.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/8/2007 11:21, ושייך לקטגוריות רשימת קריאה, תמונות, אופטימי
1 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של x.X K.I.M X.x ב-21/8/2007 11:34

---