בעדשה (פוסט תמונות ופילוסופיה)
פעם היו אומרים על תיירים יפניים, שהם בעצם לא רואים שום אתר בו הם מבקרים, כי הם כל הזמן חבויים מאחורי עדשת המצלמה. אני זוכר שהיינו מסתכלים במבטים מבוהלים על היפנים שמצטלמים בכל מקום בעודנו מנסים ליצור את התמונה שתיראה הכי טוב ותהיה שווה את עלות הפילם והפיתוח. נדנו ליפנים שלא זוכים באמת לחוות את המקומות ורק מצלמים בלי לחשוב.
אבל היפנים היו חכמים יותר, ופיתחו כתגובה את המצלמה הדיגיטלית, שהפכה את כולנו לתיירים יפנים: אין עלות פילם, אין עלות פיתוח, יש מספר אדיר של תמונות ואין שום סיבה לא לצלם הכל. אם המצלמה מספיק טובה, קשה לא להתמכר לרצון לצפות בעולם דרכה, לתכנן זוויות, לחשוב מה יראה טוב יותר ומה פחות. לפעמים טוב שיש מקומות - כמו הקפלה הסיסטינית - שבהם אסור לצלם, או שיש שעות - כמו בשיא החום - שאף צילום לא יכול לצאת מושלם. אז המצלמה נכנסת לרגע לתיק ונוצרים זכרונות בלתי מצולמים, אבל מתוקים.
מצד שני, צריך לזכור שטיול לא נועד רק להנאה רגעית , אלא גם לייצור אותם זכרונות שהמצלמה מעצבת. במובן הזה, לדיגיטלית יש יתרון בכל שהיא מאפשרת חופש מסוים: לא חייבים לצלם רק את 'האתרים החשובים' , ואפשר למצוא גם דברים קטנים יותר וראויים לתיעוד. שהרי תמונה של הקולוסיאום בזווית הרגילה אפשר למצור בשתי הקלקות עכבר באינטרנט, אז מה נרוויח מעוד אחת?
אומרים שזה בשביל להראות שהיינו שם, ולכן מצלמים מישהו על רקע הקולוסיאום, בתמונות שתמיד נראות כאילו אותו אדם מודבק על התמונה או עומד על רקע מסך כחול (כמו בטלוויזיה). או שחותכים את קצה הקתדרלה כדי שיראו גם את יוסי. שלא תבינו אותי לא נכון: אני עושה המון תמונות מהסוגים האלה, אבל מחפש גם משהו אחר, אישי יותר.
זה יכול להיות איזו אינטרקציה שלנו עם הסביבה; זה יכול העולם האנושי, שהוא חלק לא פחות חשוב מחוויית הטיול; זה יכול פשוט זווית קצת שונה, קצת אחרת, אולי קצת שולית, שמדריכי התיירים לאן דווקא מתייחסים אליה ושפשוט קסמה לי באותו רגע.
בפוסט הזה אנסה להעלות כמה תמונות מרומא שמנסות לעשות דברים כאלה, כל אחת עם הסבר קצר... תהנו.

---

אולי התמונה הכי קונבנציונלית בסט הזה, אבל היא מביעה את אחת התכונות הבולטות שחווינו ברומא - הצפיפות; איכשהו, מהגובה הזה (בראש המדרגות הספרדיות) גם היא נראית אסתטית.





אינני יודע מה מצולם כאן; התמונה הזו נולדה כשהתמקמתי בנקודה מסוימת כדי להצטלם על רקע אחת המזרקות מעל כיכר פופולו. פתאום קלטתי את המגדל הזה דרך חומת העצים, וידעתי בדיוק איך תראה התמונה.





"אחי , באתי לנקות פה, אתה יודע אולי מי בעלבית?"
מכל פסלי הגיבורים במוזיאוני הוותיקן קסם לי במיוחד הבחור הזה, שלא היה עליו שום שלט וגם מדריך השמע לא ידע לומר עליו כלום. הוא מביט בעיניים כל-כך אנושיות, שאפשר לתהות אם מדובר אולי באחד המבקרים שראה משהו אסור ואחד האלים הפך אותו לאבן.





עשינו הרבה עצירות, בגלל החום והעייפות ברגליים, ובמהלכן צילמנו לא פעם כל מיני טיפוסים מעניינים. אבל האיטלקיה העייפה הזו, היושבת על עמוד לא רחוק מכנסיית סן פייטרו, היתה הכי מיוחדת. מישהו רוצה להפוך אותה לפסל?





אמרנו אינטרקציה, והאינטרקציה הכי נפוצה עם תיירים ברומא היא ההתמקחות. את המשא ומתן המופלא על תיק הפראדה המזויף ליד טרבי לא צילמתי, אבל הנה אסנת מורידה את המחיר של שאל סיני נאה לארבעה יורו (בסוף נסגר על שלושה).





התמונה האחרונה היא עניין של מזל נטו. אסנת מצלמת את הארמון של ויטוריו עמנואל, מלך איטליה, שהמקומיים מכנים אותו 'עוגת חתונה', כשלפתע - באופן לגמרי לא מתוכנן - פורצת אל הפומפוזיות ציפור במעופה ומשלימה את מבנה התמונה באופן שקשה מאוד לתכנן אותו. ויוה לה ויטוריו.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/8/2007 00:09, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-7/8/2007 10:51

---

פוסט על בוסטאל (ותמונות!)
לפני כמה חודשים, כשהיה איזה יום חם באפריל, התקשרה אלינו ליליאנה ושאלה אם בא לנו an den See fahren. המוח שלנו תרגם מיד ל'לנסוע לים', מה שנשמע מופרך, כי הים היחיד של גרמניה מרוחק כמה מאות קילומטרים צפונה. רק אחרי כמה שניות נזכרנו ש-See בגרמנית פירושו לא רק ים, אלא גם 'אגם', ולילי הסבירה שמדובר באגם חביב, במרחק כחצי שעה נסיעה. באותה פעם לא יכולנו לבוא (כבר היינו בטיול אופניים, אם אני לא טועה) ומאז התחברו כמה גורמים - לחץ של ליליאנה, לחץ של אסנת והקיץ שסירב בכל תוקף להגיע - ומנעו מאתנו את הטיול. אבל לכל דחייה יש סוף, והיום, כשהקיץ מכה בגרמניה במלוא עוזו, יצאנו (עם ליליאנה והחבר הגרמני שלה אנדריאס) אל ה-Bostalsee, האגם הגדול ביותר בארץ הזאאר.
ההתחלה היתה בעייתית. כצפוי, לא היינו היחידים שחשבו שאגם קריר הוא פתרון טוב לגל חום, וכך התגלעו קשיים הן בחניה (שלושה סיבובים עם האוטו עד שמצאנו) והן בכניסה (תור ארוך ולוהט ליד ביתן הכרטיסים. ביתן זה, אגב, היה המבנה-עם-מזגן הראשון שראינו בגרמניה). כשנכנסנו, נפרש בפנינו משטח דשא מלא שמיכות, אוהלים, ביתני אוכל ומה לא - בקיצור, כמו פארק הירקון ביום העצמאות (כולל כמה מנגלים). זה נראה בערך ככה:





אחרי שמצאנו פיסת צל, פרשנו את השמיכה שהבאנו (לילי ואנדי שכחו את שלהם). נדהמנו לגלות שהאדמה עדיין קצת לחה, כי רק לפני יומיים ירד גשם, והיה מאוד נעים לנוח על האדמה הקרה ולהתחרדן בשמש החמה. רק אחרי שהרמנו כוסית יין (לבן, קיצי וטעים) הרגשנו מוכנים להציץ באגם ולשחות במים, חוויה שלא חווינו מאז הקיץ שעבר בבת-ים. חצינו את הדשא הגדול, ואגם בוסטאל נגלה לפנינו במלוא הדרו:





כשהצטרפנו לנסיעה לא היה לנו מושג מה גודלו של האגם, והאם מדובר בשלולית ממוצעת או בענק כחול. מסתבר שזהו אגם בינוני, ששטחו קצת יותר מקילומטר רבוע, ורובו הגדול משמש לשיט, כך שבשני החופים הקטנים המוקדשים לרחצה הצטופפו הרבה מאוד גרמנים (רובם ללא כובע או קרם שיזוף, מה שגרם לצבעם לטפס במעלה האדום). המים, כך גילינו, קרים, אבל במעיין ברוך כבר רחצנו במים קרים יותר. וכשנכנסים קצת לעומק אפשר אפילו להתחמק מהמוני בית גרמניה ולתפוס שלווה. אסנת נהנתה לציין שזו הפעם הראשונה שלה בתוך מקווה מים המוקף כולו גבעות מיוערות; אני נזכרתי באגם מיוער יפהפה שהיינו בו באורגון, ארצות הברית, לפני שנים רבות. וליליאנה? לילאנה השפנפנה פחדה מקור המים, ולמרות הפצרותינו המרובות, לא נכנסה. אבל בכל זאת עשיתי לה ולאנדריאס תמונה חמודה ביחד:





לסיום, כמה תובנות קטנות על אגמים וגרמנים:
1. בגד הים השלם הוא פאסה בגרמניה, וכמעט לא נצפה על החוף. במקומו זכינו לתצוגה מרשימה של ביקינים בכל הצבעים והצורות, כולל על נשים שזה ממש לא מחמיא להן.
2. בכל מקום שיש דוכני אוכל, אפילו על חוף הים, תמצאו פסטה עתירת שמנת וגבנ"צ, קרפים עם גבינה ונקניק, ואת הנקניקיה המסורתית, המוגשת בלחמניה שמטרתה היחידה היא להחזיק בה.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/7/2007 20:39, ושייך לקטגוריות תמונות, בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו...
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-18/7/2007 17:54

---

ביער וביריד (תמונות)
אחרי יומיים שבהם אי אפשר היה לצאת מהבית בלי מטריה מצד אחד וחולצה קצרה מצד שני, חזרנו לשגרת המעונן-חלקית-עם-סיכוי-קטן-לטפטוף הנפלאה של הקיץ הגרמני, ומאחר שהיה גם יום א', יצאנו לטיול קצר ביער הסמוך לביתנו, שהיה ירוק מתמיד:





ביער היה קריר ונעים, לא חם ולא קר מדי, ממש מושלם, וזאת בזכות העצים העצומים שיצרו מעלינו תקרה ירוקה. הנה תמונה שלי עם אחד מהם, להמחשת הרוחב (את הגובה קשה מאוד להעביר בתמונות):





אחרי הטיול ביער עוד היה לנו הרבה כוח והחלטנו לצאת לעיר, שם נערך בסוף השבוע הזה היריד העירוני השנתי, כלל הנראה כדי לחגוג את היום הארוך ביותר בשנה, שכבר מאחורינו. תכננו בעצם ללכת ליריד ביום שישי, אבל המקלחת הקרה שחטפה אסנת (ראו פוסטים קודמים) גרמה לנו לחשוש, ולכן ויתרנו על התענוג. אבל היום, כשמזג האוויר השתפר (איזה השתפר - התמשלם, יענו נעשה מושלם, או בגרמנית wird perfekt), רצינו לראות איך נראה יריד גרמני.
הדבר הראשון שראינו הוא שכולם, כנראה, חשבו כמונו, ולכן כל רחובות מרכז העיר היו מלאים אנשים, דוכנים, דגלים ובלגן:





המחשבה הראשונה שעברה לשנינו בראש למראה ההמונים היתה כמובן לבלוש מסביב ולחפש מחבלים מתאבדים, אבל מיד התגברנו על האינסטינקט הישראלי והסתובבנו ללא פחד ברחובות הצפופים. בערך מכל פינה נשמעה מוסיקה - בעיר הוצבו לא פחות מחמש במות שונות, עליהן נערכו הופעות מחול, ג'אז, רוק וכו', והכל - כמובן - בחינם. בשלב מסוים עקבנו אחרי איש עם טובה שהסתובב בהמון, והוא הוביל אותנו לחבורת נגנים שהופיעה על במה מאולתרת בין המופעים הראשיים:





בסקירה מהירה נראה היה כי הדוכנים הם מהסוג שתמצאו בכל יריד בעולם, מהודו ועד הבומבמלה, כולל אותן חולצות מכוערות של הצבא האמריקאי, שרשראות מהודו, פסלים מאפריקה ומה לא. אפילו גילינו איך אומרים בגרמנית 'השם שלך על גרגר אורז'. אבל בין לבין גילינו כמה דברים שאין בירידים אצלנו, למשל דוכן שלם המוקדש למברשות מכל הסוגים והמינים (אסנת: כנראה של אבא של הנזל וגרטל), דוכן של מספריים, פליירים וקאטרים מכל הסוגים והמינים, וסמוך לקצה היריד - מגרש חנייה מסודר לאופניים, עם שמירה, ולגמרי חינם (למעשה גילינו את החניון עוד בהתחלה, כשהגענו על אופנינו, אבל לצורך המתח הסיפורי אני מרשה לעצמי לעוות מעט את הכרונולוגיה):





מבחינת האוכל, אגב, היריד היה מגוון ביותר, עם בשרים מכל הסוגים (כולל בשר-על-מקל), כל מה שאפשר לעשות עם תפוחי אדמה, מנות קלמרי ברוטב, אוכל תאילנדי, סיני ואפריקני, מתוקים מכל הזנים, כולל ופלים בלגיים מושחתים עד אימה, דוכני קוקטיילים, פונץ' בארבעה טעמים, יין אדום עם חתיכות תותים, גלידה כמובן, ודוכן חמוד של פירות טריים, שם זללנו יחד צלחת דובדנים מתוקים ביורו אחד (את הארוחה הגדולה של היום אכלנו קודם, באיטלקית החביבה עלינו, בה הציעו לצורך העניין תפריט מיוחד). בקיצור, יריד שהוא חגיגה, ורק חבל שהגשם מנע מאתנו את ההנאה אתמול ושלשום.


כדאי גם לשים לב לתמונה החדשה בראש הבלוג. מדובר בשקיעה, כפי שצולמה בעשר ועשרה בערב, בסיומו של יום מזג-האויר ההפכפך (שלשום).שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/6/2007 18:52, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-25/6/2007 17:05

---

בקצב המטבוחה, או מסע כומתה בגרמניה
הזמן: טיול יום א' שהוקדם ליום שבת בגלל מזג האוויר ההפכפך.
כלי הרכב: אופניים.
היעד: הכיוון ההפוך מצרפת, בה ביקרנו בפעם שעברה, מה שאומר נסיעה לאורך הזאר והגבול בין גרמניה לצרפת (פתחו מפה אם זה מבלבל), עד זארלואי, העיר השנייה בגודלה בחבל הזאר.
המשתתפים: אנחנו וצמד הישראלים הלא-כל-כך-חדשים כבר בעיר.
הקונספט: פיקניק.
הפיקניק: לצורך העניין החלטנו לפנק את שותפינו לנסיעה ולהזכיר להם טעמים מהארץ, ולכן עמלנו יום מראש על הכנת חומוס מסאבחה ביתי מגרגירים, מטבוחה (קילו עגבניות וארבע שעות) וביצים קשות, והוספנו פיתות מהעיראקי החביב עלינו. בתיאום מושלם, שותפינו לנסיעה הגיעו בדיוק לאותה החלטה; למזלנו, הם הביאו רק דגימה של החומוס-עם-פיתות ממטבחם ופינקו אותנו בעיקר עם בורקסים מצוינים, שאפו בעצמם (אין להשיג בעיר בורקס).
אתר הפיקניק: שולחן שהונח שם בדיוק בשבילנו, בין הנהר לאגמון/ביצה/פאב לצפרדעים וציפורי מים.




אחרי הפיקניק: כשאמונה מפכה בלבנו וקצת יין בורדו ובירה בדמנו, החלטנו שנלך על גדול, ונגיע עד זארלואי, המרוחקת לא פחות מ-27.5 ק"מ מביתנו. אלא שאי שם באמצע הדרך נתקלנו בשלטים מעצבנים וצהובים, שהורו לנו על מעקף ודרשו מאתנו לחצות את הנהר ולהתנייע במספר כבישים אחוריים של מפעלים ושדות ואפילו בקטעים לא סלולים. אך לבסוף שבנו אל דרך המלך ואל השדות שבפאתי זארלואי.
השדות: אם אי פעם שאלתם את עצמכם איך מגדלים תפוחי אדמה, כרוב, גזר, תירס, חיטה, צנוניות וכל מיני סוגים של חסה, בשדות של זארלואי אפשר לעשות יופי של טיול טבע מודרך. וערוגות החסות הירוקות והאדומות הן גם תאווה לעיניים.
הרכיבה: אחרי 27 וחצי ק"מ, שתי קופסאות בורקס, כמויות נאות של חומוס ומטבוחה, ארבע ביצים קשות, ארבע מאפינס טריות, כמה תפוחים, בקבוק וחצי בורדו ושתי בירות, רכיבה על אופניים חזרה עשויה להיראות כמשימה בלתי אפשרית. אבל בלי להתייאש, קודם נחנו שעה וחצי ואז פירקנו את המשימה לשלבים קטנים, ורכבנו חזרה בקצב מינורי, שכינינו בינינו לבין עצמנו 'קצב המטבוחה'. ביטוי חדש ללקסיקון.
המסע: בניסיון להימנע מהמעקף המעיק בדרך חזרה, ולאחר שביררנו מספר פעמים עם רוכבים שהגיעו מהדרך ה'חסומה', השתכנענו שהגרמנים האלה לא יודעים על מה הם מדברים והחלטנו בכל זאת לעבור. תוך זמן קצר הגענו לסיבת החסימה - מחלף חדש בבנייה, שהפך את מה שהיה פעם שביל לאופניים לתערובת של חצץ, אבנים ובוץ. לאחר שניסינו לעבור מתחת לגשר, החלטנו לעבור מעליו בדרך שנראתה תחילה עדיפה אך התבררה כמסע כומתה שבו הולכנו את אופנינו בבוץ הולך ומעמיק, ולבסוף נאלצנו גם לרדת אתם (לא ברכיבה, כמובן) במדרונות מפחידים משהו.




מצב הרוח אחרי ההרפתקה: מרומם.
מצב האופניים אחרי ההרפתקה: בוצי.



מוסר השכל: קיצור דרך הוא הדרך המהירה ביותר להרפתקה מעייפת אך מלכדת.
מספר ההפסקות (מסיבות שונות) בדרך חזרה: שש, כולל אחת כדי לצפות בטבע.
הטבע: פרחים, עצים, צפרדעים, אנפות מרהיבות.




הגאווה: 55 ק"מ זה בהחלט לא הולך ברגל.
העתיד: אמבטיה חמה לפנק את השרירים, ובשבוע הבא - אותו מרחק לכיוון השני.





שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/6/2007 20:46, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות, אופטימי
תגיות בטכנורטי: בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות, אופטימי
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-4/6/2007 10:42

---