Hair
דבר ראשון, קבלו שתי תמונות:






אלו מכם שפצחו בצרחות אימה בעקבות התמונות הללו, מוזמנים לקחת נשימה עמוקה, להירגע, ולהיזכר שזה השיער שלי ולא שלהם. אלה שלא מבינים על מה המהומה (וגם אלו שכן), מוזמנים לקרוא את ההסבר הבא.
שיער ארוך הוא הרבה פעמים עניין של מתבגרים, אבל אני, שגדלתי כחנון חובב מתמטיקה, לא ממש התעניינתי בו עד אחרי שסיימתי תואר ראשון ונכנסתי לשירותי הצבאי בעתודה. רק אז, כשהאנשים שהסתובבתי אתם החלו יותר ויותר להיכנס תחת ההגדרה (המיושנת כיום, אני יודע) "פריקים", התחילו מעלותיו של השיער הארוך לקסום לי, החל מהאפקט ה'מגניב' שלו על בנות המין השני וכלה בעובדה שבהיותי חייל הוא היה גורם אסור, וכידוע, האסור הוא הדבר המושך ביותר. שלא לדבר על השחרור מהצורך ללכת לספר. וכך, קצת אחרי שהשתחחרתי, התחלתי לגדל שיער.
בהיותי חדש לגמרי בתחום, לא ממש הייתי מודע לכך ששיער ארוך דורש לא פחות (ואף יותר) טיפול מקצר. כתוצאה, עברתי תקופות מטורפות של שיער הגדל לכל הכיוונים, נסיונות נואשים לאסוף באמצעות קשתות שונות ומשונות, מפגש לא נעים עם ידידה ירושלמית שהתאמנה עלי בקיצוץ קצוות, ושאר מרעין בישין. התקופה הזו באה לסיומה באבחה חדה בסוף שנת 1999, כאשר עמדתי להוציא לאור את ספרי הראשון, והמו"ל לקח אותי לשיחה שבה הסביר שעם הוצאת הספר אהפוך לאישיות ציבורית, וניסה בעדינות לשכנע אותי להסתפר, או לפחות למצוא דרך לאסוף את השיער באורח אסתטי יותר. לא התכוונתי להתייחס אליו ברצינות, אבל כשאסנת (אז חברתי החדשה) הציעה שאולי נלך לספר שהיא מכירה שיעשה לי איזו תספורת "בינונית" (עדיין ארוך, אבל יותר מסודר) מצאתי את עצמי מסכים. במספרה, כמובן, התגלגלו הדברים אחרת, לאחר שהספר הביע מורת רוח עצומה משערי הבעייתי. טו מייק א לונג סטורי שורט, הי מייד מיי לונג הייר שורט, ובא לציון גואל (נניח). אבל התספורת, באותה נקודה, סימנה את הוצאת הספר, והפכה לסמל לשינוי מהותי בחיים.
אבל זה לא סוף הסיפור. כשנה וחצי אחר-כך, אחרי שהבטחות המו"ל להופכי לאישיות ציבורית לא במיוחד התגשמו, וכשעזבתי (זמנית) את התואר על מנת לתרגם ספר (שלא יצא בסוף) ולכתוב את הרומן השני שלי (גם הוא עדיין מחפש מו"ל), החלטתי לחזור ולגדל, והפעם כמו שצריך. בתמיכת חבריי (ואסנת) הצטיידתי בתכשירי טיפוח ואמרתי שלום למספריים, שוב.
וכך החלה התקופה שבה רובכם מכירים אותו, עם השיער הארוך הנראה מצוין בקוקו (אבל עדיין נוטה לברוח לכל הכיוונים אחרי כמה שעות). אלא שלקראת סופה נבעו ספקות, במיוחד עם המעבר לגרמניה, ואפילו הלכתי עד לספרית כדי להסתפר, קצת לפני הנסיעה. התוצאה הפעם היתה תמונת ראי של מה שקרה בפעם הקודמת: הספרית התפעלה כל=כך מתלתלי שהצליחה להניא אותי מתספורת מלאה, ורק גזרה קצוות וסידרה קצת. לענייני היופי זה בהחלט סייע, אבל עדיין נותר קול פנימי שלחש, שזה עוד לא נגמר.
ואז עברנו. והקשיים, הנפשיים והכלכליים, היו הרבה יותר ממה שחשבתי. ותחושה החלה לקנן בי, של שינוי גדול, וכמו כל שינוי גדול, הייתי חייב לסמן אותו באורח פיזי.
אז הנה, באדיבות מכונת התספורת של פיליפס, עוד תמונה של האני החדש שלי, הפעם על רקע השלכת המרהיבה לצד נהר הזאאר:



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/11/2006 21:56, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, תמונות
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עצמי ב-27/10/2007 19:53

---

לאן הברבורים עפים
לא, האגם עוד לא קפוא, ובכלל אין כאן אגם אלא נהר, אבל בהחלט התחלנו להסתגל לחיים כשבחוץ משהו בין אפס לשש מעלות. הנה למשל אסנת מתאגנת ליציאה אל החורף, כולה מעילים, צעיפים וכפפות:





אז למה כן מתקשרת הכותרת? למפגש הייחודי של אסנת, כשהיתה בדרך הביתה מקניית מצרכים למרק אפונה ענק, עם חבורת ברבורים יפהפיים, לבנים וחומים, ששייטו להם בשמחה בנהר. בהתחלה הם שטו קצת רחוק, במרכז הנהר:




אבל אז התגברה עליהם סקרנותם, והם באו ישר אליה:








אסנת מדווחת מהשטח "חוויה קפואה ומהממת". אני ממתין למרק האפונה שיעלה עוד הערב על האש.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/11/2006 15:06, ושייך לקטגוריות תמונות, בשבילנו זו אירופה אירופה
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אורזת ב-10/11/2006 04:28

---

איזון קוסמי
יש אמונה נפוצה שהחיים נוטים לאזן את עצמם. אצלי היא בדרך כלל ניכרה בצד השלילי שלה: כלומר, אם קרה משהו טוב, אז חייב מיד אחריו לקרות איזה משהו רע קטן, או איזה עיכוב, משהו בסגנון חוק מרפי - תמיד כשאתה למעלה, כבר ידאגו להוריד אותך לאדמה.
אבל בפרק הזמן שעבר מאז הפוסט האחרון פגשתי את הגרסא ההפוכה של האיזון הזה, מעין חוק יפרמ כזה. אחרי יום א' בערב (שהיה זוועה כפי שראיתם), בא יום ב' (דווקא יום ב' השנוא, זה מ-I don't like Mondays) שבו הדברים איכשהו הסתדרו באיזה אופן קסום ולא מוסבר. וכל זה קרהדווקא כשבחוץ מטפטף גשם לונדוני והשמש לא מראה את פניה לשנייה (מה שסותר עוד תיאורייה, זאת על הקשר בין מזג אוויר למצב רוח). אבל בעיית הגשם נפתרה בזכות המגפיים החדשות והנאות שקניתי; בחנות לדברי חשמל היה בדיוק מה שחיפשנו; ואפילו בלשכת מרשם האוכלוסין, מעוז הבירוקרטיה הגרמנית, התקדמנו צעד חשוב במאבק לשכנע אותם לרשום אותנו כנשואים ובשמותינו החדשים אחרי החתונה, וזאת בלי להמתין בכלל ובלי מלים ארוכות בגרמנית שלא הבנו. ופתאום, איכשהו, הצער של אתמול נראה כמו מה שהוא היה - מקום של רגשות עזים ואינטנסיביים, שאולי עוד אחזור אליו ואולי אשתמש בו בעתיד, אבל עכשיו הוא צפון לבטח בנבכי העבר.
(דרך אגב - אני מבטיח להתייחס בהזדמנות לשאלה "מדוע היה עלי לנסוע לגרמניה כדי להתמודד את הווייתי האמנותית ולהתפתח כאמן". זו שאלה מאוד חשובה ומסובכת, אבל אני בהחלט רוצה גם להתייחס אליה מתישהו).

---

פרט לכך, עדיין לא עשינו סבב צילומים בדירה, אבל כ"מתאבן", קבלו תמונה שלי במטבח שלנו, נהנה מעוד ארוחת מלכים מיקרוגלית (האחרונה מביניהן היתה, בתקווה, היום - מחר גידו יבוא לחבר את התנור).



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/10/2006 21:42, ושייך לקטגוריות אמנות, תמונות, אופטימי
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-26/10/2006 06:49

---

פטריות ובלוטים
יום א' משך אותנו בחבליו הקסומים, שוב החוצה, אל הטבע. הפעם לא ירדנו אל הזאאר אלא טיפסנו מעלה, ליער שמתחיל ממש מאחורי הבית שלנו. היער הזה:





כבר הרבה זמן רציתי לבחון את האופציה לטפס דרך היער הזה. ממבט דרך החלון היה נראה שיש מדרגות שמטפסות עליו. אז יצאנו לגינה האחורית והתחלנו לטפס. די מהר התברר שמראה יכול להטעות, ומה שהיה מדרגות הפך לשרידי מדרגות ולבסוף לטיפוס בתוך עלווה עמוקה, שרכים קוצניים שתופסים את הרגליים והזרועות וענפים שנוטים לעוף לתוך פרצופו של הבא מולם. ובסיום הטיפוס (אחרי שגררתי את אסנת במעלה) מצאנו את עצמנו מסיגי גבול בחצר האחורית של מישהו, שלמזלנו היה כנראה בכנסייה, אבל לא שכח לנעול את השער. בלית ברירה קפצנו מעל הגדר - החוצה - רק כדי לגלות שמישהו צופה בנו ממכונית בחיוך מבודח. אסנת בירכה אותו ב-Guten Tag, והמשכנו ברחוב הסלול אל היער האמיתי, במרחק עוד מאה מטר.

בשנייה שנכנסנו ליער קדמו את פנינו הפטריות החביבות הללו:



מיד הבנו שהיום הוא הזמן לצלם קצת מהמגוון האינסופי של פטריות ביער, כדי שכולם יאמינו סוף סוף לסיפורים שלנו. ארבעה צעדים אחר-כך, נקרתה לנו עוד דוגמא לאוסף:




לאחר עוד קצת טיפוס בשביל מוסדר, ראינו אב ובן אוספים משהו. מיד תהינו אם הם אוספים אחד מסוגי הפטריות, ושאלנו אותם. הם הראו לנו את השקים שלהם, וגילינו שהם אוספים... בלוטים. מדובר בסוג אחר של בלוטים משיש בארץ, לא בלוטי אלון רגילים, ולדברי הצמד הם מאוד טעימים כשקולים אותם בגריל. הם צומחים בתוך אצטרובלים קוצניים משונים, שנראים בערך ככה:



ואחרי שהם נופלים לאדמה, נפתחים, מתבקעים ונאספים, הם נראים ככה:




מהאב ובנו המשכנו קצת למקום עם נוף וגזע-עץ שממש קרץ לנו, ומיד עצרנו לארוחת הסנדוויצ'ים המסורתית (הפעם צזיקי עם עגבניות ואבוקדו עם סלט בבגט טרי) עם בקבוק הבורדו הנצחי. הנה אני אחרי הארוחה:




וזה הנוף שהיה לנו בעת הארוחה:




המשכנו למעלה, שם פגשנו יותר ויותר אנשים עם ילדים ושקי בלוטים, וגם שלט בכתב יד שביקש מהמבקרים לא לאסוף יותר מדי בלוטים כי הסנאים תלויים בהם לכלכלתם בחורף. מיד נזכרנו בסקראט מ'עידן הקרח' ובכל סרטי דיסני באשר הם, והחלטנו לא לאסוף יותר מחופן אחד (אחרים יצאו עם שקים עצומים). לאחר זמן מה הבנו גם את הסיבה להתפוצצות האוכלוסין ביער - הגענו למגרש חניה המחובר לרחוב המחובר לציביליזציה.
הלכנו לאורכו קצת עד שנמאס לנו, ובהזדמנות ראשונה חזרנו ליער, אבל בשביל לא ממש מוסדר, כך הסתבר לנו במהרה...
בדרך נפגשנו עם עוד מינים רבים של פטריות, כמה דוגמאות מאוסף התמונות המרהיב שלנו עבורכם:



נראות כמו עלים, נכון? ומה מזכירות אלו?



את זאת משום מה החלטנו לקטלג כרעילה... אולי בגלל הצבע:



לא נתנו לפטריות להסיח את דעתינו מהמטרה המרכזית, שהיתה לרדת מההר בבטחה ובלי לשבור שום קרסול. זה לא היה קל, אבל נעזרנו בענפים, עצים, אבנים, שרכים וזה בזה ובתרגילי אקרובטיקה מרשימים, שכללו גם עצירות בסכנת נפשות ובשיווי משקל עוצר נשימה, כדי לצלם עוד כמה פטריות שיצאו מדעתן. יצאנו עליזים וטובי לב מאיזשהו חור במעבה היער, להפתעת תושבי הרחוב, שהיו עסוקים עדיין בליקוט מזון-הסנאים משולי היער.
שמחנו לשמוע שהיורה הגיע סופסוף לישראל, אצלנו צפוי ביום ה' אירוע גשם משמעותי נוסף ולמזלנו המעילים כבר נפרקו מארגזיהם ואף ניתלו על מתלה המעילים החדש שהרכבנו, אחרי שאתמול רכשנו אותו בשוק העתיקות (הוא משנות ה-20, לא סתם).
שלכם,
רונן ואסנתשמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/10/2006 16:55, ושייך לקטגוריות אופטימי, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של צבון ב-18/10/2006 09:05

---