הוסף לקבועים שלי
רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן
קישור ישיר לבלוג
דף כניסה לישראבלוג
רסס
ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו!
כינוי: רונן א. קידר
גיל: 52
חיפוש טקסט בקטעים:
|
א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
|
|
|
1
|
2
|
3
|
4
|
5
|
6
|
7
|
8
|
9
|
10
|
11
|
12
|
13
|
14
|
15
|
16
|
17
|
18
|
19
|
20
|
21
|
22
|
23
|
24
|
25
|
26
|
27
|
28
|
29
|
30
|
31
|
|
הבלוג חבר בטבעות:
« הקומונה של לי » ± « ישראלים בחו"ל » ±
ארכיון:
|
5/2013
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.
לימבורגר
הבטחתי בפוסט הקודם חוויות ותמונות מהטיול להולנד, אבל קיום ההבטחה נתקל בשלוש בעיות. השלישית תסופר בהמשך, אבל שתי הראשונות הן קוצר הזמן (אירוע רודף אירוע אצלנו) והעובדה שלא היינו בכלל בהולנד (וגם על כך בהמשך).
הקונסטלציה שעמדה מאחורי הטיול קצת מורכבת, אבל לסיכומו של עניין, מצאנו את עצמנו עם זוג חברים מהארץ, רכב שכור וקצת יותר מ-26 שעות במחוז הדרומי ביותר של המדינה המכונה בפי הישראלים 'הולנד'. הטיול החל (לאחר פקקים, איחורים וכל מיני מרעין בישין) בעיר הדרומית מאסטריכט, ולהלן אלף המלים שלי עליה:

יש במאסטריכט קתדרלה יפה (לעיל הצל שלה) וכיכר שוק נחמדה, אבל היא ממש לא היתה גולת הכותרת של הטיול. התמונה צולמה מתוך דיינר פסאודו-אמריקאי שבו עצרנו לאכול, אחרי שנשנשנו על הרינג חמצמץ, הזלנו ריר על ופלים בלגיים והסתובבנו בטיילת היפה לאורך הנהר מאס.
אחרי סיבוב נוסף של פקקים (בטעות הגענו למדינה בדיוק בזמן החופשה בבתי הספר) הגענו בשלום לכפר הקטן סוואלמן, ליד העיירה רורמונט, שם לנו בחווה עם מחלבה ובד-אנד-ברקפסט לתיירים. בגלל שאחרנו ביותר משעתיים קידם את פנינו זאטוט עם אנגלית מינימלית והוביל אותנו לצימר מקסים, שהיה בו הכל פרט למיטות זוגיות (נושא כאוב בצימרים באירופה). חצי שעה אחר כך פגשה אותנו גם בעלת הבית, ואז גילינו שהמחמצים המקומיים על השולחן נועדו לשימושנו (הסתערנו עליהם בארוחת הבוקר, למחרת). בהמלצתה הלכנו לסעוד את לבנו במסעדה העממית במרכז הכפר. היתה זו החלטה מוצלחת במיוחד. המלצרית והשפית (שתי אחיות, וגם האימא והאבא הסתובבו באזור) לא רק באו לקראתנו מבחינת תכנון המנות (א' טבעוני, מה שדרש אלתורים נרחבים ומגוון רעיונות שלא נמצאים בתפריט) אלא גם נראו להוטות לפטפט - באנגלית או בגרמנית - ולספר סיפורים מפה עד להודעה חדשה. יחד עם האוכל (המצוין, אגב) קיבלנו גם הסבר מפורט על האזור, כולל הבהרה חריפה ש'לימבורג זה לא הולנד'. כן, מסתבר שהשם העברי של המדינה בטעות יסודו: 'הולנד' זה בסך הכל שמו של המחוז העיקרי, שם נמצאת אמסטרדם, ואילו למדינה כולה קוראים Netherlands. האבחנה הזו חשובה במיוחד במחוז לימבורג, שמטפח מאוד את עצמאותו ואת השפה המקומית (שה'הולנדים' בכלל רואים בה ניב של גרמנית). 'אנחנו לא הולנדים,' הבהירה המארחת, שפעם חלמה לעבור לגור באמסטרדם אבל היום מרוצה מאוד מהכפר הקטן ומהעסק המשפחתי. קינחנו בפנקייקים נפלאים, ורק אחרי שהלכנו (בסביבות 23:30) גילינו שכעיקרון המסעדה נסגרת בתשע.... [כל כך הרבה מלים, אבל לא צילמנו, כי שכחנו את המצלמה בצימר]
למחרת קמנו לארוחת בוקר מושקעת (בעלת הצימר פינקה את א' ביוגורט סויה + מיזלי + חלב סויה + פירות) ולאחריה יצאנו לטיול רגלי באזור. הנופים הכפריים וחיות המשק של הולנד (סליחה, לימבורג) השרו עלינו שלווה ועליצות, ותועדו בקפידה בדיגליטיס:


עם היציאה מהכפר פינו שטחי החקלאות את מקומם ליער מקסים, מלא עלי שלכת - ממש כמו אצלנו בזארברוקן, רק שטוח וללא עליות וירידות. כמובן שמצאנו את עצמנו על הרצפה....


(היה די נחמד לטייל עם עוד אנשים, ככה שסוף סוף יש לנו תמונות של שנינו יחד בנוף...)
ומה טבעי למצוא ביער קסום? כמובן, פטריות מהאגדות!

את הטיול השלמנו בטירה (פרטית כנראה) שנפרשה פתאום לצד הדרך ופיתתה אותנו בדשאים ירוקים, בתעלת הגנה מהאגדות ובאור מרהיב:

אחרי הטיול נפרדנו מידידינו (שמיהרו לשכיפהול) ובילינו עוד קצת בעיירה רורמונט, 'העיר הגדולה' של סוואלמן (אבל שם לא צילמנו), ואחר-כך שעות ארוכות ברכבות בדרך הביתה. בבית סידרנו את התמונות והמתנו בשקיקה לאלה שצילמו חברינו במצלמה שלהם; אלא שהסתבר שזו אבדה אי-שם בדרך לאמסטרדם, ולכן נאלץ הפוסט הזה להסתפק רק בתמונות 'שלנו' (וזו גם הסיבה השלישית). מה שכן, אני חייב לציין שהבלוג פשוט לא מצליח להתגבר על שטף האירועים של הזמן האחרון, ובעוד אני מדווח על טיול הסוף שבוע, כבר צברנו חוויות מגוונות עוד מאז, ומי יודע מתי אלה יתועדו ויופצו לעולם הרחב. נו שויין.
שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/10/2008 09:38 , ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, אסנת, תמונות, עונות השנה
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גנצו ב-30/10/2008 05:49
ביער ביער
יום א' האחרון היה מקסים במיוחד. 15-16 מעלות ושמש מרהיבה קידמו את פנינו, מפיגים את הדיכאון של היום הקודם, שבו ירד גשם מהבוקר עד הערב. מצב הרוח הטוב נבע מכך שלצירוף של הרבה גשם והרבה שמש יש משמעות חד-משמעית בסתיו הגרמני: פטריות! וכך ארזנו עצמנו, תיקינו וכריכינו, ועשינו את דרכנו לאחד היערות המקיפים את העיר. זה לא ממש קשה - לאן שלא תזרוק אבן בעיר, יש יער בסביבה - אבל הפעם החלטנו להתרחק מפיסת היער הקטנה יחסית הצמודה לביתנו וללכת ליער העירוני (מה שדורש נסיעה של כמה תחנות באוטובוס). מכיוון שהפעם לא התכוונו רק להתפעל מיופיין של הפיט-פיט-פיטריות, לקחנו אתנו מדריך לזיהוי פטריות, בגרמנית, שקנינו עוד לפני שנה ומשהו אבל לא יצא לנו ממש להשתמש בו. למצוא את הכניסה ליער לא היה קל, אבל מרגע שנכנסנו היה ברור שזה המקום הנכון. פטריות מכל המינים קרצו לנו מצדי השביל; הראשונה שזיהינו באורח ודאי היתה פטריה בצורת אלמוג, שלצערנו הזהיר אותנו המדריך שאינה אכילה בשום אופן. אבל החגיגה האמיתית החלה כשסטינו כחמישה מטר מהשביל, ומצאנו את עצמנו בגן פטריות קסום לצד אגמון/בריכה/ביצה בלב היער:

כאן, במקום המשלב היטב את כל יתרונות היער, נפוצו הפטריות כמו... פטריות אחרי הגשם. עד מהרה ראינו סביבנו לא פחות מ-20 סוגים שונים של פטריות, מכל המינים והצבעים: חומות, לבנות, ורודות, צהובות, סגולות ומה לא. בשלב הראשון רק עסקנו באיסוף אחת מכל סוג, כדי לנסות לזהות אותן באמצעות המדריך.


שלב הזיהוי, לעומת זאת, הסתבר כמתסכל ומפרך. הפטריות הכי מיוחדות, אלה שלא היתה שום בעיה לזהות מול תמונתן ותיאורן במדריך, היו כמובן הרעילות או הלא-אכילות, בהן למשל הפטריה ההזויה הבאה, שהשווינו בהתלהבות מול תמונתה במדריך:

הגרמנים קוראים לה Hundsrute, שזה במלים פשוטות 'זין של כלב' ופרט לצורה, קל לזהות אותה גם בגלל ריחה האיום. זרקנו. למזלנו מצאנו שלושה סוגים של פטריות שנראה היה לנו שזיהינו בוודאות (או כמעט-בוודאות) במדריך. המובהקת ביותר היתה פטריה חומה-כתומה, שהספר קרא לה Orange Milchlinge ('חלבית כתומה'?). זו צמחה בכמויות אדירות גם ליד אותו אגמון וגם סמוך לשולחן פיקניק בכניסה ליער, ומתאפיינת במעין 'חלב' לבן המטפטף מתחת לכיפתה. ככה הן נראות אחרי האסיף:

כמובן, לא הסתמכנו רק על הספר ועל יכולתנו המוגבלת לפענח את הגרמנית שבו. את שלושת הזנים הבאנו למומחה הפטריות של הקהילה הישראלית, הלא הוא האופה הרוסי שנהג לחפש פטריות עם אביו ביערות אוקראינה. בנוסף, כשחזרנו הביתה חפרנו את האינטרנט לאורכה ולרוחבה, גילינו שזיהוי פטריות הוא סיפור מורכב למדי, ולמדנו איך ליצור 'הדפס נבגים' לפטריות שאספנו. עם כל המידע הזה, רק החלביות צלחו את הבחינה וזכו לזיהוי 99.9% ודאי הן באינטרנט דובר-האנגלית והן ברשת החברתית הרוסית. כדי לכסות את ה-0.1% הנותרים, נהגנו על פי הוראות הבטיחות לפטריות שהושתו עלינו מטעם האופה:
1. יש לנקות את הפטריות בקפידה, לעבור עליהן עם סכין ולבדוק אם יש בהן תולעים, על ידיד חיתוך פרוסות מהגזע (תולעים באות מהאדמה). 2. יש לבשל את הפטריות במלח כחצי שעה. 3. אחד מבני הבית צריך לטעום *קצת*, מפטריה אחת, בשעות הבוקר, ולתפקד כשפן ניסיון. אם לא קורה לו כלום, אפשר להמשיך.
רשת המידע הרוסית גם ציינה שמדוב בפטריות בדרגה רביעית מבחינת טעמן, ושמומלץ במיוחד לכבוש אותן בחומץ. מאחר שחומץ ואסנת הם ידידים טובים מזה שנים, זה מה שהחלטנו לעשות.
בישלנו:

(אחרי הבישול טעמתי. המרקם היה נהדר ולא היה שום טעם. ושום תופעות לוואי).
הוספנו חומץ ותבלינים והכנסנו לכלי (לא אטום, כי הפטריות מוציאות אוויר וצריך לתת לו לצאת איכשהו):

אחרי זמן מה הוספנו עוד ועוד משקל על מכסה הכלי, לפי ההוראות, מה שיצר ביום השני את יצירת האמנות הסוריאליסטית הבאה:

(מלמטה למעלה: אדן החלון, פיסת נייר ניגוב, הכלי עם הפטריות, צנצנת בצלצלים שהחמצנו לפני כמה חודשים, דלעת).
היום - שלושה ימים אחרי תחילת התהליך - אמור התהליך להסתיים, וסוף סוף נהנה מתנובת היער. זו תהיה חוויה שאין להחמיצה, ואני כבר מתקשה לכבוש את התרגשותי. דיווח מלא על הטעם - בפוסט הבא.
שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/9/2008 09:22 , ושייך לקטגוריות עונות השנה, סטיות אישיות, תמונות
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-20/9/2008 23:47
עוד ארון אחד
הפוסט הבא מכיל ספוילרים (פרטי מידע חשובים) לכל חמש העונות של הסדרה 'עמוק באדמה' (Six Feet Under) ולכן מומלץ לא לקרוא אותו אם לא ראיתם את כל פרקי הסדרה. במקום זאת, יש להשיג את הסדרה ולצפות בה מוקדם ככל האפשר. למתעקשים, אפשר לקרוא עד שמופיעה המילה 'ספוילר' בגדול, ואז להפסיק.

יש נטייה מקובלת להתייחס לטלוויזיה כ'אמנות נמוכה', יחסית נניח לספרות, לתיאטרון או לאופרה. אפילו הקולנוע מזלזל לפעמים בקופסה הקטנה. אחרי שרואים סדרה כמו 'עמוק באדמה' אפשר לחשוב שהזלזול אמור להיות הפוך: הרי קל יותר לרגש, לטלטל ולהשפיע כשהצופים שבויים למשך שעה וחצי (סרט) או חמש שעות (אופרה של וגנר) באולם חשוך, גדול, עם מערכת סאונד מצוינת ושום גרויים חיצוניים משמעותיים פרט למה שקורה על הבמה/מסך. אבל לעשות מהצופים קווץ' ומהעיניים שלהם מזרקה של אגם, כשיש לך 45-50 דקות והם יושבים ומסתכלים בקופסה קטנה, בלי סאונד מי יודע מה, בסלון הביתי, כשמדי פעם מפריעים השכנים, החתול, ארוחת הערב ששמנו להתחמם במיקרו, טלפונים מהארץ ומה לא, זה הישג הרבה יותר מרשים. וזה בדיוק מה שעשתה לנו 'עמוק באדמה' (בשמה המקורי Six Feet Under ובגרמנית Sterben wird immer), סדרה מושלמת - מהדקה הראשונה של הפיילוט ועד הסוף המרשים. צפינו בחמש העונות לאורך כשנה וחצי - זמן איטי להחריד בהתחשב בכך ששבע עונות באפי + חמש עונות אנג'ל שאבנו בפחות משנה. הסדרה כופה קצב צפייה איטי, עם הפסקות של ימים בין פרקים ושל תקופות ארוכות בין עונות - פשוט כי זה קצב החיים של הדמויות, ובמעבר מפרק לפרק ומעונה לעונה לא מהססים לדלג שלבים, לקפוץ על חלקים מתים ולהגיע שוב למקום המעניין. כמו בסרט, שיכול לעבור בשעה וחצי על חיים שלמים.
ספוילרים מכאן והלאה - ראו הוזהרתם!
אחד הדברים המעניינים ביותר ב'סיקס פיט', הוא הדרך שבה הסדרה התמודדה עם היותה סדרה. השם 'סדרה', שמכיל את המילה 'סדר', מתייחס למשהו אופייני מאוד לסדרות טלוויזיה: מבנה קבוע, שיחידות הבנייה שלו הן הפרק והעונה. האתגר של סדרת טלוויזיה הוא כפול: מצד אחד למשוך צופים לפרק הנוכחי, ולתת להם סיפוק מיידי - ולכך נועדו עלילות-באורך-פרק; מצד שני, למשוך את הצופים לפרק הבא - ולכך נועדו עלילות שנמשכות לאורך העונה והסדרה כולה. אחד הפתרונות המקובלים הוא ליצור מבנה קבוע לפרק, וסוג מסוים של עלילות - בדרך כלל חיצוניות לגיבורים הראשיים - שמתחיל ונגמר באותו פרק; ומצד שני, עלילה איטית יותר שנפרשת לאורך כל העונה. זה הפתרון שננקט גם כאן: בכל פרק מת מישהו מיד אחרי כותרות הפתיחה; מופיע המסך הלבן המפורסם; והפרק עוסק בטקס הלוויה ובהשלכתו על משפחת פישר. הבעיה העיקרית שיוצר מבנה פרקים קבוע היא של שעמום. בשלב מסוים, דמויות הסדרה נעשות מעניינות הרבה יותר, והעלילות החיצוניות הופכות לסרח עודף; מצד שני, קשה לוותר על המבנה הזה, כי הוא מה שמגדיר את הסדרה, ופירוקו עלול לפזר את הסדרה לחלוטין (אותה דילמה, אגב, עומדת עכשיו בפני יוצרי 'האוס' ו'לוסט'). ב'סיקס פיט' פתרו את העניין באלגנטיות - המבנה הכללי נשמר לאורך כל הסדרה, עד לפרק האחרון (כמעט), אבל ההשפעה שלו על בני המשפחה לא היתה קבועה. היו פרקים שבהם המת החיצוני כמעט ולא הוזכר, ונותר רקע שולי לאירועים; היו מקרים שבהם המת היה מרכז הפרק; והיה כל דבר in between. כך הצליחה הסדרה לזרום ולשמור על מבנה קבוע עד לשני הפרקים האחרונים, ששברו את הרצף בשתי דרכים מרתקות: ראשית, מותו של נייט (שהוכרז בסוף הפרק הקודם, בדיוק כמו מותה של ליסה שתי עונות קודם) ושנית, בפרק האחרון, כשהמוות בתחילת הפרק התחלף בלידה, באורח שלרגע הותיר את הספק - האם נצפה במותה האכזרי של תינוקת שטרם באה לעולם, או שמא לפנינו 'ההפך ממוות'; ומה זה אומר.
ההיפוך של הפרק האחרון, לצד הקולאז' המטורף בסיום הסדרה, מתמצת בעיני את ה'מסר', אם יש כזה. יש משפט באנגלית, אני לא זוכר מאיפה - get busy living or get busy dying. המשפט הזה יכול לשמש מסר מובהק לסדרה. המוות מלווה את שלושת ילדי משפחת פישר - כעבודה עבור דייויד, כמשהו ש'פתאום קרה' לנייט, כצל שאי-אפשר להשתחרר ממנו לקלייר. אבל מולו מוצגות שוב ושוב האופציות לבחור בחיים, שמולם מגלים הפישרים חרדה בלתי מוסברת. נייט מסתבך כל הזמן בשאלת ה'מה אני רוצה', אבל הבחירות הגדולות ביותר שלו מתבצעות מכוח האינרציה. דייוויד נתקל תמיד בחרדה, שגורמת לו להיכנע לרצון החזק יותר של קית' (ממש עד סוף הסדרה). וקלייר מחפשת כל הזמן משהו שיניע אותה, מישהו שיגיד לה מי היא כדי שהיא תוכל להשתחרר מהבית ולהתחיל לחיות, בלי להבין שהיא צריכה להחליט על כך בעצמה (מה שקורה בסוף). עבור רות', המוות הוא משהו מורכב יותר: מות בעלה בתחילת הסדרה הוא למעשה חוויה משחררת, שמאפשרת לה להתחיל סוף סוף את החיים; מותו של נייט לקראת סוף הסדרה נראה כסותם את הגולל על התקופה הזו של השחרור, עד שהיא מבינה - ממש בפרק האחרון - שזו ההזדמנות שלה להשתחרר באמת - לשלוח את קלייר לניו יורק, את דייויד למשפחתו, את ג'ורג' לדירה הפרטית שלו.
ומעבר לכל זה, ברמה האישית, מצאתי את עצמי שוב ושוב מזדהה עם הקונפליקטים הבסיסיים של הדמויות בסדרה. מחויבות משפחתית או חופש אישי? (נייט) אמנות חסרת-פשרות או חיים מסודרים? (קלייר) קבלה של החיים כמו שהם או עמידה על שלך, עד כדי התפרצות כעס? (דייויד וקית'). איכשהו, למרות שהם במקומות שונים בחיים, הבעיות של בני משפחת פישר היו גם הבעיות שלי. הם יחסרו לי מאוד.שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/8/2008 20:26 , ושייך לקטגוריות אמנות, טלוויזיה וקולנוע, תמונות
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-20/8/2008 22:09
הדף הקודם הדף הבא דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17
|