דרך מפוטלת (כולל תמונות)
נהוג לומר על כל מיני דברים ש'זה כמו לרכוב על אופניים. אם לומדים, אף פעם לא שוכחים'. זה אולי נכון לגבי מיומנות הרכיבה, אבל לא מדויק בהקשר לעצם התהליך שמביא שני אנשים לצאת מהמיטה ומהבית ביום א', להכין תיקים, מים, כריכים ופירות, להצטייד במפה ובמצלמה ולטפס על כלים דו-גלגליים יד שנייה שאיכשהו מתנייעים ממקום למקום. אחרי חודש של ביקורים, טיסות, פסטיבלים ושאר שטויות, שגרת הטיולים הקיצית שגיבשנו כמעט ונגוזה, וביום א' האחרון פשוט התקשינו להוציא את עצמנו מהבית.
לא עזר לזה סבסטיאן הפסנתרן הנלוז, שהחליט לפנק אותנו בארוחת בוקר מוקדמת בעיר. היה כל-כך מוקדם, שהמקום שהוא תכנן עליו עדיין לא נפתח, ואנחנו נחתנו בבראנצ'ייה החביבה עלינו, עם הבופה שלא נגמר לעולם. אחרי סביאה מעין זו, אין פלא שהצלחנו לגרור את עצמנו ואת דו-גלגלינו החוצה רק בסביבות שתיים בצהריים. למזלנו, השמש אולי היתה במרכז השמיים אבל עננים כיסו אותה חלקית והמשקפיים שליד המלים 'מצב רוח' בילו את רוב הזמן בתיק או על הראש.
התוכנית - עפ"י מפת המסלולים שבידינו - היתה לנסוע במסלול המוגדר 'ספורטיבי' לאורך 14 ק"מ - עד העלייה המאסיבית הראשונה - ושם לקשור את האופניים, לטפס ברגל לנקודת התצפית (אנחנו לא כאלה ספורטיביים) ולחזור. במפתיע (בהתחשב בחבר מרפי) הכל עבד כמתוכנן, לפחות במחצית הראשונה, והצלחנו להגיע בלי בעיות לרמה מרשימה, מלאה שדות פתוחים, לא רחוק משדה התעופה המקומי:





פרט לשדות, האזור היה מלא עצי פרי מכל הסוגים, מדובדבנים (כבר לא בעונה) דרך שזיפים צהובים (קטנים וטעימים) ועד כל מיני פירות שאין לנו מושג מה הם ולכן לא ניסינו. אבל הכוכבים הגדולים, באותה רמה פתוחה ובכלל, היו שיחי הפטל השחור. החבר'ה האלה, שכבר לפני כמה שבועות פרצו לתודעה, מילאו כל פינה כמעט לאורך הדרך, והיוו אטרקציה שאין להתדבר עליה עבור אסנת (אולי בגלל ששמם העברי הוא 'אסנה' - מאוד דומה!):





שום דבר לא עצר אותה - כולל העובדה שלא הבאנו אתנו כלים לאיסוף פרי. במהלך גאוני הסבה אסנת את בקבוק המים שסיימנו למכל פטל, ועד תום הטיול הספיקה למלא אותו בפירות ממגוון שיחים שונים. התהליך החל בדרך כלל בעצירה בחריקת בלמי-אופניים, אחריה הצבעה על השיח התורן (כמה מהם לא היו שיחים כלל אלא מפלצות ענק בדמות שיח) ואז הסתערות. נרשמו מספר אייי-אאוץ'-אוי, אבל לא היו נפגעים של ממש לכוחותינו, פרט לסבלנות שלי, שגם היא התנחמה בצילום מספר בלתי סביר של תמונות בנוף המרהיב:





או של האגם/ביצה שלאורכו נסענו:





כשהגענו הביתה, והבקבוק היה כבר מלא לגמרי, אסנת הציגה קסם של ממש, בחסות סכין יפנית, מצלמה וקערה:









כן, החבר'ה האלה שהיו עד לא מזמן חלקים ומפוטלים, נתפסו ברשת והולכים לבלות זמן רב במקרר בתפקיד ריבה (לפחות עד שנחסל אותם אט אט).

בשבוע הבא - שוב.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/8/2008 00:37, ושייך לקטגוריות אסנת, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-20/8/2008 15:46

---

הרפתקה באגמים
כהרגלנו בקודש, גם ביום א' האחרון יצאנו לטיול אופניים. אלא שהפעם, בניגוד לטיולי הפיקצ'ר-פרפקט מהשבועים שלפני כן, נכונה לנו הרפתקה מהסוג שמאוד כיף לספר עליה אחרי, אבל לא בהכרח לחוות אותה תוך כדי.

לצורך העניין הצטרפו אלינו לא רק האופה ואשתו, אלא גם חלילנית ישראלית שבאה לעשות כמה אודיציות בגרמניה ובדרך התארחה אצלנו. מאחר שלא רצינו לוותר על טיול יום א', הפתרון היחיד היה לכלול אותה בחבורה. את הצורך בזוג אופניים נוסף פתרה נינה, ידידתנו מרוסיה, שהסתבר כי אינה משתמשת כמעט באופניים האדומים החדשים הממתינים אצלה במרתף. החלילנית אמנם הצהירה שהיא לא בכושר כמונו, אבל ברוח ספורטיבית הסכימה לצאת למסלול מעגלי של 29 ק"מ ושבעה אגמים, שהיה בתוכניות כבר זמן רב.
עוד לפני שיצאנו כבר הושלכו על הטיול כל מיני אילוצים. כך התברר למשל שהאופה חייב לחזור הביתה עד 15:00 (יש לו חזרה ב-16:00), ולכן נאלצנו להתחיל את הטיול בשעות שמוקדשות בדרך כלל להתהפכות במיטה. כמו כן התברר שהאופניים האדומים אמנם חדשים ומבריקים, אבל קצת הרבה יותר מדי גבוהים בשביל החלילנית; כדי לסדר את המושב היה צורך במפתח אלן, שהאופה הבטיח להביא אתו בבוקר. עד אז הכריזה החלילנית שהיא לא מתכננת לעצור על האופניים אלא במקרים חיוניים (שכן היא לא מגיעה לרצפה, וכל עצירה מחייבת אותה לקפוץ מהאופניים או ליפול מהם. מפחיד).
כדי לאפשר יציאה בשעה מוקדמת, הכנו את רוב האוכל יום קודם וכיוונו שעון לשבע וחצי בבוקר, שעה שלא באמת קיימת ביום א', אבל לצורך העניין המצאנו אותה. אני אפילו גחתי החוצה בסביבות השעה הזו כדי לקנות בגטרי (וגיליתי שבמאפייה השכונתית החלו למכור גם בקבוקי חלב, אפרופו הפוסט על יום המנוחה). לרוע המזל, השעה המוקדמת והצורך בהתארגנות מהירה גרמו לחיכוכים צפויים, ועד שהגענו לתחנת הרכבת היו כבר שני הזוגות בסטטוס של שלום קר. את האווירה העכירה עוד יותר העובדה שהאופה כנראה לא מכיר מספיק עברית, והצליח לא להבין את ההתייחסות ל'מפתח אלן' ולהביא את המפתח הלא נכון, מה שהבטיח קשיי עצירה ניכרים והעיב עוד יותר על האווירה.
כשהרכבת הגיעה לסאנקט אינגברט, נקודת המוצא והסיום של המסלול, בזבזנו עוד כמה דקות במציאת המסלול ובניווט עירוני; אחרי שהתרגלנו לשילוט מצוין במסלולים קודמים, הסתבר שבמסלול האגמים השילוט הרבה פחות טוב (גם אם משעשע: סמל המסלול היה צפרדע, מה שהוביל לשירה אדירה של 'טנגו צפרדעים' בהמשך המסלול). לכן נשמנו לרווחה כשהמסלול נטש את רחובות העיר ויצא לשטח פתוח; אלא ששם גילינו שמסלול האגמים ללא ספק לא מיועד למתחילים.
האתגר הראשון היה הדרך עצמה. ברוב חלקיה התחלף האספלט הידידותי-לגלגלים בשבילי בוץ, עפר ואבנים, שהיקשו מאוד על התנועה, במיוחד עבור אסנת והאופה, המתניידים באופני-עיר שהטיירים שלהם רזים עד בלתי נראים.לדרך הקשוחה שהאטה את התקדמותנו נוספו גם עליות (אתגר לשרירי הרגליים) וירידות (אתגר לשרירי הברקס ולמיתרי הקול), אבל הנוף והאתגרים שחררו לפחות את המתחים הזוגיים, וכולם הצליחו להתעודד (במיוחד הודות למזג האוויר הנפלא - 22 מעלות ומעונן חלקית - ולעובדה שהגענו לאגם הראשון ועשינו הפסקת אוכל עם פירושקי נפלאים של האופה).
אבל הדרך לא הפסיקה להפתיע. בקילומטרים הבאים פגשנו שיחי פטל עמוסי פירות וחבורות של רוכבים מקצועניים שחלפו על פנינו במהירות עצומה (חשבנו לבקש מהם מפתח לכיסא של החלילנית, אבל הם גם מיהרו וגם לא ידענו איך קוראים לזה בגרמנית); מצד שני, חווינו נפילות כואבות (אשת האופה) וכמעט-התנגשויות (אסנת, כשניסתה להחזיק ביד את פירות הפטל תוך כדי נהיגה). באחת העליות הקשות ביותר פגשנו בגרמני מבוגר שירד (כמונו) מהאופניים ודחף אותם במעלה ההר; אחרי היסוסים הצלחנו להסביר לו מה אנחנו צריכים, וגילינו שבגרמנית קוראים לזה Inbus. זה בהחלט היה חיוני בהתחשב בירידה המטורפת שציפתה לנו אחרי העלייה, בשבילים לא-סלולים וצרים בלב יער עבות.
עייפים אך משולהבים הגענו לסביבות אמצע הדרך, שם התפצל המסלול ואפשר לנו לבחור דרך קיצור שקוצצת חמישה ק"מ מה-29 (אבל גם מורידה שני אגמים). בהתחשב בלחץ הזמן ובכל הגורמים המאטים, החלטנו (בחוכמה) להשאיר את שני האגמונים הנ"ל לפעם אחרת. אבל לא יכולנו שלא לעצור כשראינו בצד הדרך ים של שיבולים, ממש כמו בשירים:





גם התמונה השלווה הזו לא עברה חלק (מסלול אתגרי או לא?), כי מיד אחרי הקליק הופיע במורד השביל הסלול חוואי על טנדר, וצעק בזארלנדית שאסור לעלות על השדה (הוא כנראה כעס כי באותו אזור היה שטח שלם של שיבולים ששוטח, כנראה, בידי בוני אוהלים חסרי-אחריות). התנצלנו ודיוושנו במהירות מהמקום.
בשלב הזה כבר הרגישה הבטן תשוקה עזה לארוחת צהריים, וגם השרירים כבר שיוועו למנוחה; לרוע המזל בדיוק מצאנו את עצמנו בתוך פרבר כפרי של סאנקט אינגברט, ולא הרגשנו נעים לפרוש שמיכה מול אפם של התושבים. כשהצלחנו לצאת מטווח הפרבר, התפשרנו על גן משחקים מגודר לילדים, שמוקם משום מה במרכז השטח הפתוח שבין הכפר-פרבר לכפר-פרבר הבא. שם פרשנו את שמיכתנו ושלפנו בקבוק יין, חבילת פירושקי אקסטרה לארג', סלט ואלדורף (שהכנתי בעצמי) ואת הבגט מהבוקר, עם מגוון גבינות. פיקניק כהלכתו.
ואיפה ההרפתקה, תשאלו? לא איחרה לבוא. בעוד אנחנו מנשנשים על קצות הבגט ומתכוננים לשלאף-שטונדה שאחרי הפיקניק, שמנו פתאום לב שאחד העננים-חלקית נראה שחור מהאחרים. בהתחלה עוד חשבנו שטפטוף יהיה חוויה נעימה, אבל תוך דקות ספורות החל גשם של ממש, וגם הטמפרטורה ירדה משמעותית. כל האירוע תפס אותנו לא מוכנים: התחזית דיברה על גשם אחר הצהריים ובערב, לא באמצע הטיול, וכולנו התלבשנו לקיץ, כולל מכנסיים קצרים וגופיות. למזלנו הרב, גני משחקים מכילים לא מעט מקומות מסתור מן הגשם, וכך ארזנו במהירות את תיקינו ותפסנו מחסה:





למזלנו, גשם בזארלאנד זה בהרבה מקרים משהו שנמשך בערך רבע שעה, ודי מהר יכולנו לשוב ולדווש. בשלב הזה כבר היה ברור שהטיול הזה אינו סתם טיול שלוותי בפארק, אלא הרפתקה; אבל ההפתעה האחרונה נחתה עלינו אחרי הירידות הגדולות, כשכבר מצאנו את עצמנו בתוך סאנקט אינגברט, שני ק"מ וחצי מהיעד. שם, כשעצרנו אחרי אחת מירידות ה'יוהוהוהוהו!!!!', גילה האופה שאופני העיר שלו לא עמדו בפרץ, ויש לו פנצ'ר. מכיוון שביישוב הפצפון אין (מסתבר) אוטובוסים ביום ראשון, נאלץ הבחור לרוץ לצד האופניים, בעקבות חבורתנו המדוושת, את האלפיים-פלוס מטר עד לתחנת הרכבת. מזל שהוא בכושר. בתחנה גילינו שהגענו בדיוק בזמן לרכבת של שתיים ורבע, ואפילו קרב קטן עם מכונת הכרטיסים הסתיים בנצחוננו, מה שהפך את כל האירוע מסיוט להרפתקה (למרות השרירים הדואבים).
מה שכן, יש יתרון לטיול שמסתיים בצהריים: אחרי המקלחת-שאחרי והתנומה-שאחרי-המקלחת יש אפילו עוד זמן להכין פיצה, לראות סרט ובאופן כללי לבלות יום א' נעים. אולי כדאי לאמץ את השיטה בפעמים הבאות (מצד שני, לקום שוב בשבע ביום המנוחה? מה, אנחנו מטורפים?).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/7/2008 21:22, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הומור, תמונות
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-9/7/2008 21:18

---

חמה בעמקים (פוסט תמונות)
אחרי סדרה ארוכה של ימי א' שבהם לא הצלחנו לנצל את הקיץ מכל מיני סיבות שונות ומגוונות (כגון חזרות של אסנת, הזמנות לאירועים או סתם גשם), הסתמן סוף סוף יום א' מתאים לטיול. בתחזית השתמשו אמנם במילה schwuel, שפירושה 'חם ולח', אבל כמה כבר נורא יכול להיות בגרמניה בקיץ? לא התייאשנו, לקחנו את עצמנו, אופנינו וכריכינו ויצאנו לקרוע את העמק.
איזה עמק? נו טוב, לא קשה למצוא בסביבה עמקים. אבל אחרי שחרשנו את עמק הזאאר לשני הכיוונים, קצת השתעממנו, ולכן ניצלנו את העובדה שעל הרכבת הקלה המקומית (זאארבאן) אפשר לקחת אופניים בקלות וללא תוספת תשלום, ואת המדריך לטיולי אופניים באזור, שקיבלנו בדואר חינם אחרי שהזמנו באינטרנט, והחלטנו לנסוע עד סארגמינס שבצרפת ולעלות משם בעמק הנהר בליס (Blies), לאורך גבול צרפת גרמניה.
ההתחלה היתה קשה (כמו כל ההתחלות). 28 מעלות בצל זה אולי מזג אוויר מקובל בישראל, אבל אנחנו כבר לא רגילים אליו (במיוחד כשבתחנת הזארבאן אין צל). סארגמינס, מסתבר, היא גם קצת עיר, ולכן נאלצנו לרכב קצת בתוך העיר לפני שהתחיל הנוף. אבל כשהוא התחיל, הוא לא רצה להפסיק.



לא, אלה לא האופניים של אסנת, אלא סוג של פסל סביבתי...

הפתעה הבאה חיכתה לנו אחרי עוד כמה כפרים קטנים, ואחרי שחצינו חזרה את הגבול מצרפת לגרמניה, אבל לפניה (כדי לבנות מתח) נרשמו כמה עליות מרשימות(הקשה מביניהן היתה במעלה פראונברג, הר הנשים) וירידות מלהיבות (יו-הו!). אז, בדיוק ביציאה מכפר קטן, ראינו כמה זוגות אופניים חונים לצד הדרך, ואת בעלי האופניים (גרמנים מבוגרים חביבים) עומדים מתחת לעץ וקוטפים דובדבנים (העצים שנמצאים מחוץ לתחום הכפר לא שייכים רשמית לאף אחד). אחרי שהתפטמנו באדום המתוק, אחד מהם הציע לצלם אותנו:



כן, הנקודות האדומות הן דובדבנים

ניצלנו את ההזדמנות לפיקניק ספונטני (לא בדיוק. הכנו סנדביצ'ים ושמיכה מראש) כדי לאזור כוחות להמשך הדרך. החלטנו לדווש עד בליסברוק (16 ק"מ בסך הכל) כדי שיישאר לנו כוח לדרך חזרה; השביל כמובן ממשיך עוד מאות קילומטרים ברחבי גרמניה. בבליסברוק, חצינו את הגשר שהעניק את שמו לעיירה, ותפסנו הצצה מרהיבה לנהר הבליס שלאורכו רכבנו כל הדרך.




בנקודת אמצע הדרך עשינו הפסקה גדולה. אחרי הכל, לרכוב בשמש, בחום ובעליות זה דורש לא מעט אנרגיה. הספסל היחיד שמצאנו היה בשמש, אבל למזלנו היא התחבאה בדיוק מאחורי ענן (לא מקרה נפוץ בקיץ ישראלי למשל) ואפשרה לנו לנשנש עוד כריכים ופירות ולרדת על בקבוק הפינו נואר מאלזאס שהבאנו איתנו בדיוק למטרה זו. אחרי מנוחה ארוכה ופנטזיות על נדל"ן באזור אמרנו שלום לבליסברוק ויצאנו לדרך... ואז בדיוק קרה משהו שהקיץ הישראלי לא מכיר בקיומו: עננים שחורים הסתירו את השמש ועל השביל החל מטפטף גשם קל. כמו בהזמנה - משהו לקרר את הגוף המתאמץ.
הגשם לא נמשך זמן רב, ותוך דקות החלו גם העננים להיעלם. בשלב זה דיוושנו באיטיות רצופת-עצירות, הן בגלל העייפות והן בגלל שבקבוק פינו נואר לא הולך ברגל (וגם באופניים הוא לא כזה יציב). בזכות הנסיעה האיטית גילינו משהו שפספסנו בדרך לשם. שימו לב:



שולחן הפיקניק הזה, הוא בצרפת או בגרמניה?

החניות הרבות איפשרו גם לדָגטֶלֶת שלי להשתולל, אבל יש בזה גם יתרונות: בזכות המצלמה הזמינה הצלחתי לתפוס בדיוק את השמש יוצאת ומאירה את חלקת גן-עדן הזו:




המשך הטיול כלל הפסקות מרובות, חזרה על עקבותי פעם אחת כדי למצוא משקפי שמש שנפלו, עוד עץ דובדבנים, כמה עזים שאסור להאכיל, גילוי פארק מים בסארגמינס ומרוץ נגד הזמן בתחנת הרכבת כשהתברר שהמכונה לא מקבלת שטרות. אה, כמובן, וההזדמנות הראשונה שלי בגרמניה לעשות משהו שהייתי עושה הרבה בארץ: מקלחת קרה.

---

 ובינתיים באליפות אירופה:
* הרוסים הפכו רשמית לנבחרת האהודה עלינו כשלימדו את ההולנדים פרק בהילכות כדורגל הולנדי. ארשאבין לשלטון.
* 120 דקות של משחק מתסכל-עד-אימה (משהו כמו לראות את הבריון השכונתי מרביץ לילד הזריז כשהמורים לא מסתכלים) הסתיימו לפחות בסוכריה של שמחה לאיד: לראות את האיטלקים מפסידים במשחק של עצמם. קנאברו יכול להגיד שלוש פעמים שקשה להפסיד בפנדלים, אבל את הסימפטיה שלי הוא לא יקבל.
* למזלנו, הקלנו על התסכול בצלי בקר נפלא שאלתרנו לארוחת הערב.
* בניצחונות של הגרמנים, הרוסים והטורקים היו צפירות בחוץ עד אמצע הלילה. אתמול כלום. כנראה שאין הרבה ספרדים בזארברוקן.



                 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/6/2008 09:09, ושייך לקטגוריות אליפות אירופה 08, אסנת, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/6/2008 11:47

---

בלי להתא*מץ* (פוסט תמונות)
"פתאום נהיה קיץ
אני לבד מתחת שמיכה
פתאום נהיה קיץ
אני מזיע מתחת שמיכה"

(ערן צור)


הקיץ נחת עלינו בבת אחת, מדלג על פני האביב שאיחר כל-כך עד שהסתפק בשבועיים בערך. היום ערכנו את ניקיון הפסח שנדחה והפך לניקיון תחילת הקיץ, ועברנו משמיכות הפוך לשמיכות קיציות (ובדרך גילינו שהפועלים שתיקנו את הצינורות במרתף בחורף כנראה לקחו לנו את השקים הגדולים המיוחדים לאחסון שמיכות פוך). אתמול, לעומת זאת, ניצלנו את השמש, את ההנחות האדירות שמציעים ברכבות בסופי שבוע (כרטיס חופשי יומי לעד חמישה אנשים במחיר של בסביבות נסיעה הלוך ושוב לאדם אחד) ואת העובדה שהיינו בדיוק חמישה אנשים (בזכות הזוג הישראלי האופנתי הנוסף, הלא הם האופה ואשתו הציירת, וביקור ממלכתי מטעם אמו של האופה) - ונסענו כשעה ורבע אל העיר מץ שבצרפת.
מץ לא היתה על מפת האטרקציות הבסיסית שלנו באזור, וזאת מהסיבה הפשוטה שלרוב מדריכי הטיולים לא היה הרבה מה להגיד עליה. אם להסתמך על מה שהיה לאינטרנט להגיד בעברית או באנגלית, במץ יש בערך כנסייה וחצי, ואפשר למצות אותה בשעתיים. בצרפתית היה הרבה יותר חומר, אבל לצערנו איננו בקיאים בשפתם של אוכלי השבלולים. אבל דימיטרי (שגר שם תקופת מה) המליץ, והחלטנו לנסוע ולראות. וטוב שכך. המדריכים אולי לא ראו במץ משהו ייחודי ויוצא דופן, אבל מדובר בעיר יפה ומרשימה, כפי שתוכלו לראות מיד.




ראשית גילינו שמץ מנצלת היטב את האביב-קיץ שנפל עלינו, ומלאה גנים, פארקים, פרחים וכל מיני. התמונה לעיל צולמה קצת בזווית שיכורה, אבל מעבירה היטב את העושר הפרחוני שהתקיף אותנו ישר על ההתחלה.




כוכב נוסף בעיר הוא הנהר המקומי, המוזל, שהציץ מדי פעם מבעד לעלווה. כמו בכל עיר צרפתית שמכבדת את עצמה, גם במץ הנהר מתפצל ומפוצל לכל מיני תעלות ראשיות ומשניות המתפתלות בתוך העיר (תראו בהמשך) ומשמשות לסירות הקיאק והפדלים (כולל מסלול רפטינג-מכשולים) ואילו בנמל עצמו שטות סירות גדולות יותר.




המבנה הזה קרץ אלינו מרחוק דרך העלווה, ולא הצלחנו להבין מהו; די מהר התברר שזו לא הקתדלה המפורסמת של העיר, וניחשתי לפי המפה שמדובר בכנסייה אחרת; אבל כשהתקרבנו הסתבר שזה גם לא זה, וכשהגענו הבנתי מתוך המפה שבידי שלפנינו clocher. המבנה עצמו היה די הרוס בחלקו התחתון, סגור לגמרי למבקרים ולא משולט באף שלט שהוא; רק כשהגענו הביתה הסתבר ש-clocher הוא פשוט מגדל פעמונים.




וזו כמובן כן הקתדרלה, שפתאום מזנקת מפינת רחוב. בפנים התענגנו על ויטראז'ים נפלאים של מרק שאגאל ושל ז'ק וִיוֹן (אבל לא יכולנו לצלם).




אמרנו תעלות? אמרנו. הנה תמונת 'ונציה הקטנה' של היום, עם גשר קטנטן, ילד מתוק וברווז שמתחזה לברבור. איזה כיף.

בשבוע הבא מתוכננים טיולים נוספים, כאשר המשפחה המורחבת שלי תנחת כאן טיפין-טיפין. עד אז, תהנו מתמונות בטעם צרפתי.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/5/2008 19:29, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות, עונות השנה
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של בימבלונת ב-13/5/2008 07:32

---