חורף ואמנות למרגלות האלפים (תמונות)
לפני שהשגרה מטביעה אותנו סופית בחשבונות ותוכניות, ולפני שהנסיעה לארץ מחליפה את קמפטן תחת הכותרת 'הנסיעה', העברתי אתמול סוף סוף את התמונות למחשב, ועכשיו יצטרפו אליהם גם כמה הסברים קטנים.
ראשית צריך להבין שקמפטן אינה ממש עיר תיירות. במדריך לונלי פלאנט לגרמניה היא לא מוזכרת כלל, כי אין בה באמת אתרים יוצאי דופן. מצד שני, עבור ישראלים כמוני, מי צריך אתרים כשיש שלג?
זה לא שממש ירד שלג כשהיינו שם - כמה פתיתים פה ושם - אבל מאחר שהטמפרטורות סירבו באורח מובהק לעלות מתחת לאפס, השלג שהיה פשוט לא נמס. הנה עוד תמונה, לחיזוק התמונה מכותרת הבלוג:





בקמפטן, כאמור, אין הרבה אתרי תיירות, אבל זה לא מפריע למכור את עצמה כעיר תיירות - עם 'מסלול לתיירים' המסומן במפת העיר, מדרחוב קניות מפונפן וכל מיני שלטי הסבר היסטוריים (בגרמנית ובאנגלית - דבר לא מובן מאליו בגרמניה). אלא שהליכה לאורכו של המסלול הוכיחה לי בעיקר שרוב האתרים של קמפטן פשוט מתוארים בצורה ממש מוגזמת בברושור ו/או הרבה פחות מרשימים בחורף. זהו, למשל, הגן של המנזר העירוני (רזידנץ), על רקע הספרייה העירונית:





בפנים המנזר - אתר מושך מעצם העובדה שהוא בפנים ואינו דורש הסתובבות בכפור - אפשר לבקר רק בסיור מודרך. כשהגעתי אליו, התאכזבתי לראות ברשימת שעות הפתיחה את המלים אפריל-ספטמבר, שפירושן על פי רוב הוא שבדצמבר המקום סגור. אלא שבקטן מתחת היה כתוב 'אוקטובר-מרץ, שבת בלבד, 10:00-16:00'. מאחר שהיום היה שבת והשעה 9:30, עשיתי סיבוב בחוץ (ראו לעיל) והגעתי בזמן לסיור הראשון של היום. המוני אדם צבאו על המבנה, עומדים בתור מסודר לסיורים המבוקשים.... כן, בטח. הייתי למעשה התייר היחיד, והמדריכה החביבה עשתה לי סיור פרטי בחדרי המנזר, שבאופן לא ייאמן היה אפילו אתר תיירותי ראוי, עם ציורי קיר ותקרה מרהיבים ביופיים בסגנון הבארוק האיטלקי המאוחר והרוקוקו. הבעיה היחידה היתה שבהיותי לבד, לא הרגשתי נוח לעצור את הסבריה של המדריכה כדי לצלם, ולכן צילמתי הרבה פחות תמונות מאשר תכננתי. אבל לפחות הצלחתי לתעד את תקרת אחד החדרים, שם צייר אמן צרפתי לא מוכר את "קניגן אסתר", או במלים אחרות, המלכה אסתר:





המנזר/מוזיאון היה אכן מרשים, ומהסיור המודרך גם הבנתי שקמפטן היא עיר עתיקה מאוד - היה בה יישוב רומי עוד במאה הראשונה לספירה, מנזר בנדיקטני משנת 750 וטירה שהוקמה במאה ה-13. מה שמונע מהעיר להיות אתר תיירות היסטורי חשוב הוא העובדה הפעוטה שכל האתרים האלה נהרסו לאורך השנים, ונותר מהם מעט מאוד. היתה למשל טירה מרשימה מעל הכל, וכל מה שנותר ממנה הוא שרידים מהחומה (המגדל הוא מהמאה ה-19):





אז עם כל זה, פלא שהשלג מככב ברוב התמונות? הנה עוד אחת, המתעדת גבעה שמשמשת כנראה בקיץ למשחקים (שימו לב למגלשה ללא מדרגות!) אבל בחורף נראית כמו עולם סוריאליסטי ומשונה:





ועכשיו נראה לי שאשוב מהאלפים המושלגים לאיטליה שטופת-השמש הממתינה לתרגום. אריבדרצ'י!שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/12/2007 09:20, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, עונות השנה, תמונות
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-21/12/2007 06:54

---

ליאונרדו יודע
כשהיינו בפאריז, בלובר, עברנו על כל התמונות בגלריה הראשית אחת אחת, מתעמקים בסמלים, בקומפוזיציה. היה די ריק. אבל בשלב מסוים נכנסו לחדר הומה, מלא אדם. כי באמצעו ניצבה, קטנה משציפינו, אחת ג'וקונדה עם חיוך מסתורי, שכולם התגודדו סביבה.





ועכשיו אני מתרגם את מדריך איטליה, ובמילאנו, על קיר צפוני ואכול-לחות של חדר-אוכל לנזירים, יש עוד ציור, שצריך להזמין מקום חודש מראש כדי לראות אותו, ועשרות אנשים עבדו 22 שנה כדי לשחזר אותו:





ומה משותף לשתי היצירות האלה שאנשים מצטופפים בטירוף לראותן? אחד, ליאונרדו, איש רנסאנס, מומחה לכל מיני דברים, מתעופה ועד בניית חומות. אחד כזה שמנסה טכניקות ציור חדשות ובגלל זה הציורים שלו מתפוררים תוך מספר שנים. ואולי גם מחביא צופנים בתמונות שלו (או שזו סתם רכילות גסה).

האם טעם הקהל כאן אומר משהו על איכות, או שזו רק הצטברות של העדר ההולך אחרי העדר?
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/11/2007 01:37, ושייך לקטגוריות אמנות, תמונות, קוהרנטיות זה פאסה
53 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רותם ב-27/11/2007 20:54

---

יש משהו מוזר בלהעלות פוסט מיופיו של הסתיו כשבחוץ כבר יורדים פתיתים עדינים של שלג (מהסוג הזה שיורד לאט ובעדינות אבל לא נערם על הארץ כי הטמפרטורה בחוץ קצת יותר גבוה מאפס מעלות. קוראים לזה באתרי מזג האוויר snow shower או snow flurries). אבל מה לעשות שהשנה העונות לא מסתדרות בסדר המופתי של השנה שעברה, אז היינו צריכים לחכות עד ינואר לפני שהפתיתים הראשונים החלו לטפטף מהשמיים. כך שיוצא שיחד עם העלים הצבעוניים האחרונים של הסתיו אנחנו מקבלים גם פרומו לחורף (ומי יודע, אולי יקרה מה שלא קורה כאן אף פעם וזארברוקן תזכה לחג מולד לבן?) .

אבל הסתיו הוא הסיבה שהתכנסנו היום, או יותר נכון, פוסטתמונות העיר בסתיו. אני פשוט אתן להן לדבר בעד עצמן:




זה המדרחוב הראשי של העיר, שבגלל שהוא מוגן מרוחות גם העצים בו מנשירים אחרונים.




עץ עם חוש לדרמה, שאיבד כמעט את כל עליו אבל עדיין מרשים מול השמיים הכחולים.




הצהוב הצהוב הזה. ליד התיאטרון הישן. ללא כל עיבודי מחשב - זה אמיתי.




הכוכב של הפאב. נכון שזה נראה כמו מציור? אבל לא, זה ליד האופרה, 50 מ' מבית הספר למוסיקה שאסנת לומדת בו.






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/11/2007 22:29, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות, עונות השנה
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-17/11/2007 20:35

---

בכותונת המארחים
מעולם לא הייתי 'בורגני' במיוחד - אני שונא ללכת לקניות ואף פעם לא תמצאו אותי מעלעל בקטלוגים להנאתי. כבר כתבתי בעבר על מצוקת החפצים-הדורשים-תחזוקה ועל הדחף הקבוע לקחת תרמיל ומינימום חפצים וללכת להקיף את העולם או לחיות כמו חורני במערה נידחת.
אבל יש דבר אחד בהוויה הבורגנית שעושה לי טוב, וזה האירוח. אם נדייק, אני גם לא במיוחד אוהב את הצורך לעשות ניקיון כללי בכל פעם שחבר קופץ לבקר; אבל לבשל לאורחים (ברגע שנכנסים לעניין) זאת חוויה כיפית ומלהיבה שקשה להגיע אליה עם תרמיל על הגב.
וכל ההקדמה המפותללת הזו נועדה רק כדי שאפשר יהיה להגיש בפני קוראי הפוסט בגאווה את תפריט ארוחת הגורמה שהגשנו אתמול לאורחינו, לילי הקרואטית ובעלה-לעתיד הגרמני אנדריאס. זה אמנם דרש עמידה במטבח בערך משלוש אחרי הצהריים ולפניה סבבי קניות ברחבי זארברוקן, אבל מה לא עושים בשביל מבט משתאה מהאורחים (ומקוראי הבלוג...)? יש לציין גם שהחלטנו הפעם להתנסות, ופרט למנה אחת הגשנו רק מאכלים 'ניסיוניים', שלא הכנו מעולם - מתכונים מהאינטרנט, ניסיונות לחיקוי מנות מממסעדות ובכלל.
הקונספט - מכל מיני סיבות - היה של ארוחה 'קלה' יחסית, בלי בשר ובלי 'מנה עיקרית' גדולה, אלא עם כל מיני מנות קטנות ומעניינות. לפתיחה הגשנו חמוצים יפניים - גזר, צנונית ומלפפון בתחמיץ מיוחד וטעים להפליא, שכבר אספנו לחיקנו לפני שנים מספר מוצלח על בישול יפני. יחד עם החמוצים עלו לשולחן משמשים ודבלים ממולאים גבינות - מתכון פשוט להפליא שמצאנו באתר האוכל של וואלה, אבל בהחלט השתדרג בזכות השימוש ברוקפור צרפתית טרייה למילוי. אנדריאס ולילי פתחו עיניים גדולות - השילוב של פירות יבשים וגבינות היה להם משונה - אבל לא הפסיקו לנשנש. עם המנות הראשונות הגשנו כוסות של טקילה סאנרייז שאסנת ערבבה, וזה נראה נפלא.
כשהמגש היה כמעט ריק החלטנו לעבור ל'עיקריות' (נניח...). ראשית הגיעו לשולחן שני מגשים של כדורי טמריזושי על מצע של רוטב הבית, מנה שהעתקנו ממסעדת 'יקימונו' בתל אביב. שם קראו לזה 'המיוחד של השף', ואחרי שעתיים שניסינו להבין ממה עשוי הרוטב הבהיר, הסמיך והעדין שבו היו טבולים כדורי האורז העטופים דגים חיים, הבהיר לנו המלצר תוך שהוא מסתיר את חיוכו בקושי שמדובר בטחינה. פיוז'ן במיטבו. כדי לא לשגע יותר מדי את האורחים צרבנו חלק מהדגים קצרות על מחבת, אבל הם דווקא לא גילו רתיעה מדגים חיים, ואנדריאס אפילו הצליח - אחרי כעשרים ניחושים כושלים - לנחש שמדובר ב-Sesam, דהיינו שומשום, למרות שהוא מיד פסל את הניחוש 'כי שומשום הרבה יותר מתוק'. מנפלאות הטחינה.
במקביל הגשנו את המנה שאני הייתי אחראי עליה, ארטישוקים ממולאים פטריות. היא החלה אמנם את דרכה כמתכון שמצאנו באינטרנט, אבל די מהר גילינו שהמתכון ממש לא מפורט וגם מלא טעויות, כך שפשוט אלתרנו. אני מכיר ארטישוקים מהבית, אבל בעיקר בשיטת 'זרוק אותם לסיר וחכה שעה'; הפעם נאלצנו להאבק עם הארטישוקים כדי להוציא מהם את השערות ולמלא במקומן פטריות ברוטב בשמל. התוצאה היתה שכל אחד קיבל ארטישוק מלכותי, שנראה כמו כתר וועורר קריאות התפעלות מצד כל אוכליו. כדי שאף אחד לא יצטרך להפעיל יותר מדי את הדמיון, צילמנו בשלב הזה את השולחן:




(הארטישוקים מלפנים, הסושי מאחור, מאחוריו החמוצים היפניים, ובכוסות - טקילה סאנרייז ויין לבן)

למרות שהארוחה היתה תיאורטית 'קלה', מעשית בשלב הזה כולם היו כבר מלאים. לכן לקח לנו כמה זמן עד שהגענו את הקינוח, מתכון שאסנת הביאה מהבית (אבל מסתבר שהוא גם גרמני אופייני) - תפוחים אפויים ביין, או בגרמנית בראט-אפפל. את התפוחים מילאנו באגוזים, צימוקים, יין בורדו וסילאן (דבש תמרים), והגשנו עם גלידת וניל. אלוהי.

אחרי כל ההכנות, לא תכננו הרבה לחלק הבידורי של הערב, אבל לכך דאגו אורחינו, שהביאו אתם משחק בשם 'טאבו' - משחק מלים שבו צריך להסביר לבן הזוג מילה מסוימת, מהר, בלי להשתמש בחמש מלים נפוצות הרשומות על הכרטיס. הקטע הוא ששיחקנו הכל בגרמנית.... התחלקנו לשתי קבוצות - הבנים מול הבנות, כך שזה היה מאוזן (אנדריאס וליליאנה יודעים יותר גרמנית מאתנו) ועשינו לעצמנו קצת 'הנחות' (כלומר, פעם-פעמיים עברנו לאנגלית) אבל ברוב הזמן שיחקנו את המשחק כמו שצריך והצלחנו להסביר את עצמנו היטב (איך מסבירים 'מבריח' בלי להשתמש במלים 'גבול', 'להעביר', 'סמים', 'נשק' ו'חוק', והכל בגרמנית? עובדה שבסוף הצלחתי). החוויה היתה מהנה מאוד (הבנים ניצחו, אבל בהפרש קטנטן) וללא ספק למדתי ממנה לא מעט גרמנית (למרות שכבר היינו קצת שיכורים ואף הוספנו למדורה עוד כוסית לימונצ'לו מהייצור הביתי של המשפחה של אסנת ושוקולדים שהביאו האורחים).

אז נכון, החומרים לאירוח הגורמה די יקרים (דבלים פה זה סוג של אוצר), העבודה מרובה והסידור-שאחרי היה קצת מתסכל, אבל היום קמנו לא רק עם הנגאובר קל אלא עם הרבה גאווה בלב. האם יש סתירה בין התחושות האלה לבין המאבק התמידי לשמר את יצר הנדודים, את אי-הנחת, את הפעילות התוססת היוצרת את האמנות? או שאולי עדיף פשוט להחליט שגם בישול זה פעילות יצירתית, ומשחקי חברה זה היכרות עם תרבות אחרת, ולהרגיע את החיה הרעבה מבפנים. כן, נראה לי שזה מה שנעשה לבינתיים.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/11/2007 11:19, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, מתכונים, תמונות
30 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של punktchen ב-5/11/2007 10:31

---