Im Ausland

החיים חזקים יותר
 
הוסף לקבועים שלי
רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן
קישור ישיר לבלוג
דף כניסה לישראבלוג
רסס


ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו!

כינוי: רונן א. קידר
גיל: 52
רוצים מנוי? מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
חיפוש טקסט בקטעים:

חפש


פינת החתול


חתול עולה באש?
או שזו סתם הילה של קדוש?


בלוגים חביבים עלי
סינמסקופ
דגש קל
ליבריסטאן
אמיר אור
המתופפת הקטנה
החיים שמתחת לחיים
לדבר את האהבה הטובה
יעל ישראל עושה אהבה
מולטי קולטי - בלוג בישול
עדה
קיטי
Alon's Blog
תירס חם
סיטי בלונד
אדמיאל קוסמן
שירה ומחשבות
עיר מקלט
אני והעיר הקדושה


מורה נבוכים
באופן כללי
מי אני ומה אני עושה בגרמניה
מה אני בעצם מתרגם שם?
איך אני נראה עכשיו (מסופר)
החתול שנותן לי לגור אצלו
על ספר השירים שלי, "סימני נשיכה"
הבלוג השני שלי - מה שהיה מותר
זוטא - אם יש לכם רגע
-
שירים
zuhause
הגבול
חרדה
החומה (טכנולוגיה היא קיר)
היום הקצר ביותר
להיות גרמני (השיר מופיע בסוף הפוסט)
יראת אלוהים
בתוך הראש
מבקרים
שני שירים מתוך 'סימני נשיכה'
-
פרוזה
השואה היתה - פתיחה
עסקי הספרות
Life goes on
פרוטוקול


פוסטים מומלצים מבלוגים אחרים
על הרע שבעשיית הטוב / את תלכי בשדה
כן, אבל לא עכשיו / המתופפת הקטנה
תיאורית המחירים / המתופפת הקטנה
תשוקה היא תשוקה היא תשוקה / המתופפת הקטנה
אלוהים אדירים / miss kitty fantastico
אם הקירות / את תלכי בשדה
ב"נ ומ"מ רוקדות/ החיים שמתחת לחיים
קריאה ב'פרימה'/ורד דור
שנה וקללותיה/ אורי אלחייני
בקבוק מים/ מיכל ברגמן
מהר מהר שלא ייגמר /אסתי
על האומץ/עדה
על הקל והכבד/ את תלכי בשדה
צהריים בטוסקנה/אקס
סוף העולם/ שרה (הקודמת)
משחקים בבננות / אמיר אור וחברים
גברים מתוך קטלוג/ את תלכי בשדה
השתלשלות / אסתי ירושלמי בע"מ
בובת חרסינה / אסתי ירושלמי בע"מ
למה אני שונאת את השדים שבפנים / גן צועני
דו"ח מצב נקודתי - חלק ב' / טרף קל


קטעים לפי קטגוריות


 << מאי 2013 >> 
א ב ג ד ה ו ש
      1 2 3 4
5 6 7 8 9 10 11
12 13 14 15 16 17 18
19 20 21 22 23 24 25
26 27 28 29 30 31  

הבלוג חבר בטבעות:
« הקומונה של לי » ±
« ישראלים בחו"ל » ±

ארכיון:

5/2013

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.

ברלין ואני (3)
פנים ושמות
את התובנה הבאה התחלתי לתפוס לבדי, אבל האישור הסופי אליה בא מידידתנו מ', שאירח אותנו בברלין. בנוסף לחללי זיכרון מבלבלים, עוד דבר שהברלינאים אוהבים הוא לתת שמות בלתי-רשמיים והזויים לכל מיני מבנים ונקודות ציון בעיר (טוב, מה אפשר לצפות מאנשים שקוראים לנקודת ציון מרכזית בעירם 'אלכס', משל היתה חייל רוסי או חולה אהבה ישראלי). כך, למשל, ניתן להיתקל בפרנצלאואר ברג במגדל-מים המכונה 'הרמן השמן' (שהוסב לבית כלא ואתר עינויים במלחמת העולם השנייה, ואז הוסב שוב לבית מגורים אליטיסטי ; שימוש חוזר נוסח ברלין). ואין כמו השמות הלא-רשמיים למבנים אדריכליים חשובים בבירה: לכנסיית הזיכרון ההרוסה על שם הקייזר וילהלם קוראים 'השן הרקובה', ואילו את המגדל המודרני ואתר התפילה הסמוך מכנים 'הפודרייה והשפתון' (ככה הם נראים ממבט אווירי). ואני תוהה עם הקנצלרית מרקל נהנית מכך שמשרדה מכונה בפי העם 'מכונת הכביסה', או אם האמריקנים שהעניקו לברלין במתנה את המבנה המשמש כיום כבית תרבויות העולם, היו מתלהבים מכך שהברלינאים מכנים את מתנתם 'צדפה בהריון'. מזל שלאנדרטת השואה לא מצאו איזה כינוי ציורי.





אנדרטת השואה (אפרופו)


המחלקה לסיוד עורקים
אחד הדברים האהובים ביותר עלינו, כשאנחנו מטיילים היכנשהוא, הוא לדגום את האוכל המקומי - פיצה, גלידה ואספרסו באיטליה, גבינות ויין בצרפת וכן הלאה. ואף כי אנחנו כבר די מכירים את האוכל הגרמני (או לפחות הזארלנדי), מאוד התאים לנו לאכול בברלין באיזו מסעדה גרמנית שורשית. כמי ששורשיו היהודיים נטועים עמוק בגרמניה (אסנת) או באירופה הקרה (אני), חשבנו שאין לנו מה לפחד מאופיו הכבד והשומני של המטבח הגרמני, שמרתיע רבים וטובים. ולפחות בפונדק הגרמני הראשון שהיינו בו, לא טעינו: השניצלים היו מעולים, האספרגוס היה טרי וקרם הערמונים נטרף בהתלהבות. מרוצים מהצלחתנו, שמנו פעמינו למסעדה עוד-יותר-ברלינאית ועוד-יותר-מסורתית, פונדק בשם 'צור לצטן אינסטאנץ' ('ברגע האחרון'; הפונדק ניצב מול בית המשפט ולפי הטענה קיבל את שמו כאשר שני סוחרים הצליחו 'ברגע האחרון' להגיע להסכם ביניהם לפני שהם נכנסים לקרב משפטי) שקיים כבר מאות שנים ובין השאר התארח בו הקיסר נפוליאון.
אז העיצוב היה מרשים, התפריט הכתוב בגותית ובדיאלקט של ברלין היה משעשע, אבל האוכל... המממ. כדי להיות ברלינאים אמיתיים, הזמנו 'אייסביין' - שוק חזיר מבושלת - שנראית בערך כך:





זה נראה אמנם כמו הרבה אוכל, אבל הבעיה העיקרית היא שמדובר בעיקר בשומן; מנה אחרת בתפריט, בעלת השם המשונה 'גרילהאקסה', היתה בדיוק אותו דבר, רק צלוי בגריל כך שהשומן ניגר ונשרף על הבשר. התפריט הזה היה כנראה מאוד יעיל בחורף הברלינאי הקר של המאה ה-18, אבל בכל זאת קצת יותר מדי עבורנו; למזלנו את החוויה הצילו המנה הראשונה (מרק אספרגוס שמימי) והקינוח (פלטה נפלאה של גבינות, ענבים ולחם ביתי).

ועוד כמה אלפי מלים
ולסיום, כפי שהבטחתי, עוד כמה תמונות מהחוויה הברלינאית, עם הסברים קצרצרים.




דוגמא לשקיפות ברייכסטאג




כריש בקרח, קומת האוכל בכלבו קה.דה.וה




פרט ממזרקת נפטון, בית העירייה האדום ברקע ושמש אחר הצהריים (הפריט האחרון היה נדיר מאוד במהלך ביקורנו)

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/5/2010 14:29, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-2/6/2010 18:55


הסתיו היפה והסתיו המכוער
אי שם לפני שלוש שנים גילינו את העובדה המרתקת שבאירופה סתיו זו עונה של ממש - שנמשכת שלושה חודשים, כמו שעונה צריכה להימשך - ולא שבוע בין הקיץ לחורף (ואחרי שלוש שנים באירופה, אני אומר - בין הקיץ לעוד-יותר-קיץ). אבל לקח לי עד עכשיו כדי להבין שהסתיו הוא למעשה, לא עונה אחת, אלא שתיים:

ראשית בא הסתיו היפה. הוא נמשך רוב ספטמבר וחלק ניכר מאוקטובר. בסתיו היפה עדיין חמים יחסית, אפשר לצאת לטיולים ברגל ובאופניים, ובסך הכל צריך לקחת עוד סוודר או מעיל קל. זו גם אחת התקופות הכי יפות מבחינת הטבע: שזיפים ותפוחים על העצים, ועלי שלכת שלאט לאט מחליפים צבעים ומקבלים צבעים ויוצרים תמונות מרהיבות עם כל הירוק של הקיץ. התמונה בראש הבלוג מייצגת יפה את החלק הזה של הסתיו, והנה עוד כמה:













ואז, בסביבות סוף אוקטובר או תחילת נובמבר, הכל משתנה, ומתחיל 'הסתיו המכוער'. ראשית, יש הרבה הרבה יותר גשם, והטמפרטורות יורדות מ'קריר' (15-20 מעלות) ל'קר' (8-15 במקרה הטוב), כך שטיולים הם אופציה הרבה פחות סבירה. כל העלים שהיו כל-כך יפים על העצים נופלים על האספלט והופכים לסוג של בוץ מגעיל, שמקשה את ההליכה או הרכיבה על האופניים. וכמובן, היום מתקצר מאוד (בין השאר בגלל החזרה לשעון החורף, שפתאום מביאה את השקיעה לזמן שבו המוח בקושי התעורר) וגם כשיש אור, הוא לא תמיד מגיע דרך מעטה העננים. כן, גם בסתיו המכוער יש ימי שמש, אבל אלה קצרים, קרים ולא מספקים; זו התקופה הכי גשומה והכי עצובה של השנה, אחרי היופי של 'הסתיו היפה' ולפני השלג ושוק חג-המולד.

(וזה אולי מסביר את התוגה הכללית שנפלה עלי לאחרונה, ואת המחסור היחסי בפוסטים).

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/11/2009 17:39, ושייך לקטגוריות תמונות, עונות השנה, שחרור קיטור
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-23/11/2009 13:37


פוסט ישראל 2 פלוס פרפאות
אני חושב שהפוסט הקודם הוציא אותי קצת יותר מתלונן ממה שתכננתי, אז להלן השלמה קצרה: חמישה דברים שטובים בישראל (אפילו באוגוסט).

5. כביש שש (אני יודע, כאיש איכות הסביבה אני אמור להיות נגד, אבל הדרך החלקה שבה עקפנו את הפקקים בדרך מהקריות להרי ירושלים קצת שינתה את דעתי).
4. סיבוב בתי קפה בתל אביב. משום מה, דווקא בלב העיר שאמורה להיות הכי מרכזית במדינה, נופלת עלי תמיד שלווה ואני מרגיש בבית.
3. פלאפל טרי, עם טחינה וחמוצים (פלאפל יש אצלנו, אבל פרסי ומתובל אחרת, ומוגש עם יוגורט).
2. לחם עם קוטג' (אין בשום מקום אחר בעולם, ושלא יספרו לכם סיפורים).
1. שקיעה בחוף הים:





מה שאין בישראל, לעומת זאת, זו מפלגת שמאל ראויה לשמה. בזאת נזכרנו שוב ביום א', כשנערכו שוב בחירות בזארלנד, הפעם לפרלמנט המדינה (ומכאן - לנשיא המדינה). העניין העיקרי בבחירות היה התחזקותה של מפלגת השמאל החדשה, Die Linke, שהמנהיג שלה (אוסקר לה-פונטיין) מקורו אצלנו בזארלנד. המפלגה הכמעט-קומוניסטית מעוררת הרבה חרדה בקרב 'האזרחים ההגונים', החוששים שהשמאל המתון (הסוציאל-דמוקרטים) ייאלץ להקים אתה קואליציה. בתום הבחירות (שהתאפיינו באחוזי הצבעה גבוהים יחסית, כ-67%), התברר שתיקו פוליטי אינו מצב ששמור לישראל בשנות ה-80, וגם בגרמניה יש מפלגת לשון-מאזניים שתקבע מי יהיה המנצח; אבל כאן, לשון המאזניים הם הירוקים (שעבורם הצביעה אסנת), שיש להם אמנם רק שלושה מושבים מתוך 51 בפרלמנט, אבל לא הימין ולא השמאל יכולים להקים ממשלה בלעדיהם. נחמד שפעם אחת לפחות הכוח מצוי בידי המפלגה שאנחנו מסכימים אתה אידיאולוגית (-:

אסנת, אגב, הספיקה להצביע בבוקר, בדרך לתחנת הרכבת לטיול האופניים המסורתי של יום א'. מזג האוויר המושלם (21-24 מעלות ושמש), והעובדה שלא יהיו עוד הרבה ימי א' כאלה עד שהחורף ייפול עלינו, גרם לנו (טוב, אני מודה, גרם *לי*) לבחור מסלול אתגרי יחסית, עם עליות וירידות, אף על פי שרק חזרנו מהארץ ולא היינו בכושר מושלם.
היתה זו טעות. המסלול התברר כמאתגר בהרבה מכפי שנראה לפי הפרוספקט - מסתבר שעבור גרמנים, מסלול שעולה ויורד בלי הפסקה וכולל שש עליות של יותר מ-40 מ' (כולל אחת של 80 מ') נחשב מסלול 'קל עד בינוני' ש'מתאים גם לילדים בכושר טוב'. יש לציין שלא רק המסלול החליט לאתגר אותנו, אלא גם האופניים של אסנת, שהחלו כבר יום קודם להשמיע רעש מוזר כתוצאה מחיכוך של חלק מהגלגל עם הצמיג; ובנוסף החלטנו כנראה לאתגר את עצמנו, וטעינו בדרך לא פחות משלוש פעמים, כל פעם במחיר של עליות מיותרות להפליא. התוצאה היתה שרירים דואבים ושאר מרעין בישין כבר באמצע המסלול, והתארכות משמעותית של זמן הנסיעה (כי החלטנו בשלב מסוים 'לקחת את זה לאט', לעצור אחרי כל עלייה ולנוח הרבה). לפחות הנוף היה נפלא, ובאמצע הדרך גם נפגשנו עם סבסטיאן (הפסנתרן הגרמני) בגינת-בירה חמודה וגילינו שהאזור שבו דיוושנו, ליד העיירה אילינגן, הוא למעשה מחוז ילדותו.




בקצה אחת העליות




נוף משיא הרמה




שדות תירס לנצח

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/8/2009 22:50, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, בחירות וכן להיות, תמונות, מעברים 10-20-30, אופטימי
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של gentzo ב-8/9/2009 03:22


אמסטרדם זה כן פיקניק
כשהחלטנו לנסוע לאמסטרדם, מצאתי את עצמי נלחץ פתאום. לקח לי יומיים להבין למה, אבל בסוף זה יצא: שמעתי כל-כך הרבה סיפורים על העיר (שבה מעולם לא הייתי) וחששתי מאוד להתאכזב. אחרי הכל, האם היא *באמת* יכולה להיות כל-כך אחרת מערים אחרות ונפלאות כמו פריז, לונדון, פראג ורומא? התעקשתי לתכנן את הטיול צעד-צעד, אבל אחרי עיון בכל מיני מדריכים וחישוב שעות הפתיחה של מוזיאונים ושווקים, הרגשתי קצת לא מסופק. 'איפה האווירה של העיר?' שאלתי את אסנת, 'מתי נספיק לראות את התעלות? אנחנו חייבים ללכת לראות את התעלות, אומרים שזה נורא יפה.'
כל מי שהיה באמסטרדם מתבקש להפסיק לצחוק עלי. זה לא יפה.





אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. המוקדם היה דווקא קצת מתסכל: אחרי מסע די מהיר לאורך הריין (וקניית המוווון שוקולד בקלן), הרכבת האחרונה, זאת שיצאה לעבר אמסטרדם, התאחרה לה יותר ויותר, ולבסוף יצא שהגענו כמעט שעה אחרי שתכננו. וגם אז ניצבו בפנינו כמה משוכות שמזכירות את 'המירוץ למיליון' לפני שהנחנו את התיקים אצל חבר ויצאנו לסיור ראשוני בעיר. מה כבר אפשר להספיק בערב אחד, תהיתי. ואמסטרדם ענתה.
ברחוב הראשון אחרי תחנת המטרו חיכה לנו הרינג בלחמניה. אני חשבתי כל הזמן שמדובר על דג מלוח מהסוג שמוכרים בכל פינה בגרמניה. טעיתי. דמיינו אותי עומד עם לחמניה ביד וצועק 'אני לא מאמין שזה דג!' (ברקע דמיינו תעלה. כן, תוך חמש דקות התגשמה משאלתי).
ברחוב הבא הופתעתי לגלות פתאום בחלון מימיני בחורה בלבוש מינימלי, מחייכת אלי. השעה היתה שש בערב, השמש היתה גבוה בשמיים, והרחוב היה מלא תיירים, מה שהפך את החוויה לסוריאליזם בהתגלמותו. אחדים מאותם תיירים, אגב, החזיקו בידיהם קונוסים מלאים צ'יפס, שהזכירו לי שעברו כבר שעתיים מאז הסנדוויץ' האחרון ברכבת. עד מהרה מצאנו את הדוכן שממנו זרמו כולם, והתיישבנו עם צ'יפס ומיונז אגדי ליד האנדרטה הלאומית הפאלית-להפליא בכיכר הדאם (כן, איכשהו הגענו גם לשם. בפעם הראשונה מני רבות).
אז ככה: הרינג - צ'ק. תעלות - צ'ק. חלונות אדומים - צ'ק (או מזומן). צ'יפס - צ'ק עם מיונז. ועברה בקושי שעה וחצי. התחלתי להבין על מה כולם מדברים. אבל עדיין היה חסר משהו. 'אין בעיה', ענתה אמסטרדם, וסחבה אותנו לדוכן קטן בקצה הכיכר.





חבל שלא צילמנו וידיאו, כי קשה לתאר באיזו מהירות הוא הופך את הזעירים והמתוקים האלה. באותו יום אמנם זללנו רק ואפל מקומי (באותו דוכן) אבל יומיים אחר כך, כשמצאנו את עצמו איכשהו שוב בדאם, השלמנו גם את חובת הפנקייק הלאומית.
אחד הדברים הבעייתיים באמסטרדם, ואולי מה שגרם לי לפקפק בכל הסיפורים, הוא שקשה מאוד לצלם את מה שמיוחד בה. במוזיאונים אסור לצלם, את האווירה אי-אפשר וכמה תעלות כבר אפשר להנציח? כל תעלה נראית מיוחדת במינה כשהיא נפתחת לפתע משני הצדדים, אבל בתמונות כולם נראות אותו דבר. ביום השני בערך הפסקתי להוציא מפי את המלים 'תראו, תעלה' כל עשר שניות, ובכך הסתגלתי מעט לעיר.
מה שכן אפשר לצלם הוא הפארק השליו ובלתי-נגמר פונדלפארק, שבו מצאנו את עצמנו ביום השני, לקראת אחר הצהריים, אחרי מנה גדושה של פאן חוח (הלא הוא ון גוך):






שימו לב כמה האנפה קרובה, ממתינה בשקט שיפול לי איזה פירור מהסנדוויץ'.

מה שכן, קשה לומר שאמסטרדם היא רק שקט ושלווה. במיוחד קשה לומר את זה אחרי שמנסים לחצות כביש. הסכנה הראשונה ליורדים מהמדרכה היא האופניים, הטסים במהירות על-קולית ושולטים באופן מוחלט בכביש (ראינו חשמלית מסתתרת בבהלה ובוכה אחרי שאופניים הציקו לה). אחר-כך צריך לשים לב למכוניות, כמובן (אבל לזה אנחנו רגילים). בשלב הבא באה החשמלית, ואז החשמלית בכיוון ההפוך. וחוזר חלילה - מכוניות, ולבסוף (מה שרבים מחמיצים) עוד מסלול אופניים. מי שנושם לרווחה מוקדם מדי, הלך עליו. פחד מוות.
(ואת כל זה גילינו כשחצינו כביש מול הרייקסמוזיאום, שאחרי יום התברר לנו שלא היינו צריכים בכלל לחצות).




בתמונה: חשמלית על המים.

אמסטרדם עיר יפה.
לקח לי זמן להצליח לשכנע את עצמי בעניין הזה; ביומיים הראשונים עוד חשבתי שזו סתם קונספירציה, עיר אירופית בינונית שרק האווירה המשכרת בה גורמת לתיירים להאמין משום מה שהיא גם יפה בנוסף להכל. אבל ככל שגילינו יותר ויותר רחובות מקסימים (רובם תעלות), גשרים, כיכרות ובתים הולנדיים יפהפיים (קראנו להם מלכה, על שם מערכון ישן של כוורת), השתכנעתי באופן מוחלט ובלתי-ניתן-להפרכה שמדובר בעיר מקסימה ומרגשת. והנה שתי דוגמיות מאותם רגעים שבהם לא היינו המומים מכדי להוציא את המצלמה:




צמד בתים סגולים מדליקים. הצבע הרבה יותר מרשים במציאות.




זה דורש הסבר. בפינה חמודה, לא רחוק מפונדלפארק, החליט מישהו (גאון!) לבנות שבעה בתים בשבעה סגנונות המייצגים מדינות שונות באירופה. אלה שלושה מהם: משמאל לימין - בריטניה, הולנד ורוסיה. בהמשך הבלוק ראינו גם את ספרד, צרפת וגרמניה (הרגשנו בבית), ובית אחד בשיפוץ, כנראה איטליה. קשה לתאר את ההרגשה כשעומדים באמצע הרחוב, מול פסלים-בגודל-של-בית שהם לא רק יפים אלא גם פונקציונליים (אנשים גרים בהם) ומספקים לנו שיעור חינם באדריכלות השוואתית. כל מה שצריך הוא לעמוד ולספוג (משפט אופייני לאמסטרדם).

ולסיום, קצת צבעים:





(במלים אחרות: אכזבה לא היתה כאן).

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/8/2009 18:27, ושייך לקטגוריות אסנת, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של gentzo ב-10/8/2009 17:37



הדף הקודם  הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  11  12  13  14  15  16  17  
45,971
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרונן א. קידר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רונן א. קידר ועליו/ה בלבד