המלצה מסוייגת על סרט חדש - הים שבפנים

סרט ספרדי שזכה באוסקר הסרט הזר לשנת 2004. הסרט הגיע בסוף השבוע לבתי הקולנוע ואפשר להשיגו גם בDVD מתורגם לאנגלית.

להלן המלצתי

שם הסרט: הים שבפנים The Sea Inside

במאי: אלחנדרו אמנבאר ("פקח את עינייך", "האחרים")

שחקנים: חווייר בארדם, בלן רואדה, לולה דואניאס, מאבל ריברה, סלסו בוגאלו, קלרה סגורה

שנת הפקה: 2004

ארץ הפקה: ספרד

תקציר הסרט:

הסרט עוקב אחרי סיפור חייו המרגש של רמון סאמפארדו (חווייר בארדם) שנלחם במשך שלושים שנה על זכותו למות בכבוד. לאחר שקפץ למיים רדודים מדי ושבר את צווארו, רמון מרותק למיטתו בלי יכולת להזיז שום איבר מתחת לצווארו כשהוא זקוק לטיפול צמוד של משפחתו. רמון מחליט שאין טעם לחייו ויוצא למאבק משפטי וציבורי שייאפשר לאחד מהקרובים אליו לעזור לו למות, מבלי להיענש על כך. הסרט עוקב אחרי מערכת היחסים שלו עם שתי נשים: חוליה (בלן רואדה) עורכת דינו, שחולה בעצמה במחלה ניוונית ומאמינה במטרתו ורוסה (לולה דואניאס), אשה מקומית המנסה להוכיח לו שגם במצבו הגופני יש סיבה להמשיך ולחיות. בעזרת אהבתו ואופיו המיוחד, שתי הנשים מצליחות לפתור בעיות אישיות שלא האמינו שיצליחו להתגבר עליהן אי פעם. רמון שהיה משותק בכול גופו ולא היה מסוגל לצאת ממיטתו הצליח לרגש ולשנות את חייהם של הסובבים אותו וזאת למרות רצונו העז לסיים את חייו כדי לא להמשיך ולסבול את השיתוק.

דבר הפסיכופט:

נושא המתות החסד, הוא אחד מהנושאים היותר מדוברים בימינו. זהו נושא טעון מאוד בעיקר בגלל שהגישה ההומנית והגישה הדתית עומדות משני צידי המתרס שלו. הסיבה הנוספת שהנושא כה טעון, היא הסובבים את אותו אדם ובעיקר המשפחה, שמתקשים להתמודד עם רצונו של אהובם למות. הסרט הספרדי, "הים שבפנים", עוסק בשאלת המתות החסד בצורה האמיתית, הטבעית והכי בגובה העיניים שזכור לי שעסקו בה אי פעם בקולנוע. 

בדרך כלל כשעוסקים בשאלת המתת החסד, נוהגים להתעסק באנשים חולים מאוד, שנמצאים בתרדמת הרבה שנים או חולים במחלה סופנית. הסרט אינו בוחר את הדרך הקלה ועל כך מגיעה לו מלוא ההערכה. רמון סאמפארדו הוא אדם בריא בשכלו ובגופו, מלבד נכותו כמובן. רמון גם חי חיים מלאים יחסית כולל האזנה למוזיקה, קריאה, כתיבת שירים, שיחות משמעותיות עם סובביו, קשר נפלא עם משפחתו וגם קשרים רומנטיים מיוחדים שהוא יוצר עם הנשים בחייו. עוד יותר מרשימה, מכל הדברים הבסיסיים, היא אישיותו של רמון: הוא איש מלא חיים ואהוב על כל הסובבים אותו מה שמקשה עוד יותר להבין כיצד הוא כה נחוש בדעתו למות. כל המאפיינים הנ"ל הופכים את העיסוק בשאלת המתת חסד בסרט הזה, להיות הרבה יותר פילוסופי וערכי, שהרי הרבה יותר קל לקבל המתת חסד של אדם חולה, מאשר של אדם שחייו נראים מלאים ומאושרים על פניו. אבל כל זה אינו משנה לרמון, הוא עצמו מאמין שבצורה זו בה הוא מוגבל ותלוי באנשים כמעט 30 שנה, אין ערך לחייו. הוא אינו רוצה לבקש מאדם קרוב לו לשים קץ לחייו בסתר, אלא רוצה הכרה משפטית בזכותם לעזור לו מבלי להיענש.

לי אישית היו שתי בעיות עם הסרט: אמנם הערכתי את חוסר השימוש במניפולציות והבאת הסיפור כמו שהוא, בגובה העיניים, ברמת השאלה הערכית, אך זה גם גרם לי להרגיש בדומה למה שמשפחתו חשה כלפי בקשתו, בלבול. אופיו המיוחד של רמון עורר בי המון אמפאתיה, אך לא הצליח לרגש ממש כיאה לנושא כאוב כל-כך. הבעיה השניה והעיקרית בעיני, היא הסתירה שמצאתי לגבי הטענה של רמון שהוא מייצג רק את עצמו, שאין בבקשתו אמירה לגבי נכות בכלל ולגבי ערך החיים ושהוא פשוט מבקש שיכירו ברצונו האישי ובזכותו על חייו. הסתירה היא שרמון,  התחבר לארגון התומך בהמתות חסד והלך למאבק משפטי, שללא ספק יש בו גם רצון לקבוע תקדים. אם רמון באמת התעניין רק במקרה הפרטי שלו, מדוע להפוך את זה לנחלת הכלל. נכון שרמון טוען שאין "הדרת כבוד" בחיים כאלו ולכן הוא רוצה למות בכבוד ולא בסתר, אך אני מוצא את ההסבר הזה בעייתי, כי הבחירה במאבק ארוך שנים וכמעט חסר סיכוי, משמעותה קודם כל עיכוב רב במילוי משאלתו. בכלל, יש תחושה חזקה שהסרט לא ממש מעלה טיעונים לטובת המתת החסד או שום סוג של תשובות לכאן או לכאן, אלא רק מעמת אותנו עם הניגוד בין החיות שיש לרמון ובין רצונו למות ועם ההשפעה של רצונו על סובביו. אני מצאתי את העיסוק בבעיה, מצד אחד כטבעי ומציאותי מאוד, בעיקר בגלל ההימנעות מבריחה למלודרמה רגשנית, אך מצד שני גם כשטחי וכוללני מדי.

אי אפשר שלא להתרשם מהמשחק הנפלא של חווייר בארדם ("אהבת בשר ודם"), שמשחק אדם מבוגר ממנו בכ20 שנה ומצליח מבלי להזיז את גופו, להעביר הבעות ורגשות בצורה מופלאה. התסריט גם הוא נהדר והקשרים השונים שהוא מפתח עם שתי הנשים, חוליה, עורכת הדין שלו, שחולה גם היא במחלה ניוונית ולכן מבינה לליבו ועם רוסה, אישה שסיפורו נגע לליבו והחלה להיקשר אליו במטרה לעזור לו למצוא את הרצון לחיות, רק מחזקים את השאלה שעומדת במרכז הסרט. ככל שהעלילה מתקדמת, אנו רואים את רמון מפתח איתן קשרים ומתפתח, מה שרק מחזק עוד יותר את הניגוד, כאשר הוא ממשיך לטעון בנחישות שהוא עדיין רוצה למות. גם העימות היפה שנעשה בין רמון ובין הדת, מכניס משמעויות יפות לסיפור ומדגיש עוד יותר את אישיותו הכובשת של רמון.

אין ספק שמדובר בסיפור נפלא וסוחף שמצליח להעלות את כל הנקודות החשובות בשאלת המתת החסד, מבלי לברוח לאותו איזור בו ההמתה נעשית מרחמים, אך כמו שאמרתי הוא גם נשאר מעט פילוסופי וכוללני מדי. רמון הוא אדם שכל הסובבים אותו רואים כאדם מלא חיים, אלא שהנקודה החשובה היא שהוא עצמו, רוצה בנחישות ובצלילות נפשית, למות. האם אדם הוא היחיד שרשאי לקבוע את ערך חייו? כיצד הסביבה יכולה לוותר על אדם מלא חיים והאם כשאוהבים מישהו באמת, עושים הכל בשבילו, כולל לעזור לו למות? אלו שאלות שהסרט מעלה לדיון ושאתם כצופים תצטרכו להחליט מה התשובות הנכונות בעיניכם. הסרט אינו מתיימר כאמור, לתת תשובה ברורה.

לסיכום, למרות ואולי בגלל העיסוק המאוד פילוסופי/ערכי ופחות מרגש לטעמי (אם כי ישנם דיווחים על גלי בכי שלא היו מביישים את הצונאמי, אצל רבים מהצופים בסרט) בשאלה כה חשובה כמו המתות חסד, זהו סרט משמעותי ומיוחד במינו שאני ממליץ לראות. לצערי, הסרט העביר אותי מסע מתסכל, הדומה למסע שעוברים הסובבים את רמון. מסע בו ברור שיש משהו עצוב באוויר, אבל אתה נשאר בעיקר בשוק ולא מעכל. מסע בו לא ברור אם להבין לליבו של רמון או להילחם בו. אולי זוהי רק גדולתו של הסרט, שהוא הצליח לגרום לי להבין באופן עמוק את אישיותו הייחודית כל-כך של רמון ואולי, הסרט ייקח אתכם למסע שונה בתכליתו. בכל מקרה, למרות החסרונות שמצאתי, זהו סרט שלא נתקלים בשכמותו יותר מדי ולכן אני גם ממליץ לראותו.

ציון: 8 מתוך 10