ברלין ואני (1)
(רשמים משבוע בברלין)

ערים גדולות - מניסיוני הצנוע - מתחלקות לשני סוגים: כאלה שכבר בפגישה הראשונה מקבלות אותך, סוחפות אותך ומבהירות לך איך לצרוך אותן בהנאה - וכאלה שצריכות to grow on you, שצריך זמן וסבלנות להבין את הייחוד שלהן, ובמבט ראשון עלולות להציג דווקא את הקוצים. החלוקה, כמובן, אישית לגמרי ותלויה באישיותו של התייר; מבחינתי, אמסטרדם ופראג (ובמידת מה גם פאריז) שייכות לקטגוריה הראשונה, ואילו לונדון ורומא - לשנייה (וברומא אפילו לא הייתי מספיק זמן כדי לברר אם בשלב מסוים היא באמת מתחיל להתחבב).
העניין הוא, שבעקבות תרגום של לא פחות מארבעה מדריכים העוסקים בדרך זו או אחרת בברלין, האמנתי שהעיר תשתייך במובהק לקטגוריה הראשונה - אחרי הכל, זו עיר שהאמנות והתרבות בראש מעייניה, וראש העירייה שלה הצהיר קבל עם ועדה ש'ברלין אולי ענייה, אבל היא גם סקסית'. למרבה ההפתעה, ההיפך היה הנכון, ורק אחרי מספר ימים הצלחתי להרגיש את ברלין שעליה שמעתי רבות כל-כך. וכמו לונדון, שמצאתי את עצמי בה רק ביום האחרון של ביקורי הראשון (וידעתי אז, שיהיו עוד), גם ברלין נתגלתה לי בהדרגה, משאירה אחריה המון טעם-של-עוד.

אתה ברלינאי?
בפרפרזה על המשפט הידוע It's a nice place to visit, but I wouldn't want to live here, ברלין היא עיר שבהחלט שווה לגור בה, אבל דווקא לתיירים-לרגע אינה מסבירה פנים. תחנות האו-באן והאס-באן גדושות מדרגות בעייתיות למסתובבים-עם-מזוודות; המכונות למכירת כרטיסים אטיות באורח משווע ומאיימות תמיד לגרום לתייר המסכן לפספס את הרכבת הבאה; השילוט רחוק-ממושלם; אף אחד (חוץ מהמקומיים) לא יודע על כרטיסי ההנחה המשתלמים ביותר בתחבורה הציבורית; בניגוד לתל אביב, קשה להזמין פיצה באחת בלילה; ומציאת מרכז אינטרנט ברובע מיטֶה היא משימה הגובלת בסיוט.
וכך, למרות הידע הרב שלי על תולדות העיר ואתריה, ועל אף ששיננתי כבר כמה מלים ב'ברליניש', מצאתי את עצמי יותר מדי פעמים בעמדת התייר המבולבל, שמנסה להבין לאן הזיזו את המיצב שמתחת לכיכר בֶּבֶּל ומאיפה, לכל הדרדוסים, נכנסים למוזיאון פרגאמון (לך תדע שצריך לרדת מהאי בשביל זה). מסתבר שלא מספיק להגיד בשכנוע-עצמי 'אני ברלינאי' כדי שהעיר תאיר לך פנים .

האימפריה מכה שנית
היו כמה סיבות לפער בין ברלין-שבמדריך לברלין-שבמציאות. חוסר הידידותיות לתייר (לעיל) ומזג האוויר (חודש מאי לא היה ממש נפלא הפעם) היו שתיים מהן, אבל העיקרית היתה העובדה שמדריך ברלין היה מהסוג ה'צעיר ותרמילאי' ועסק רבות בחנויות מגניבות, ברים לוהטים, מועדונים ייחודיים ושכונות שתיירים אינן מזדמנים אליהן בדרך כלל - ואילו אני הייתי בעיר על תקן המדריך היודע-כל המוביל את אסנת ואת הוריה באתרי התיירות העיקריים, וכך זכיתי לחוות מלוא-החופן (לפחות בהתחלה) את פניה הקלאסיים של ברלין, ולאו דווקא את צדה השובב והסקסי.
המילה 'קלאסי', אגב, משמשת כאן בשתי משמעויות: הן במובן של 'אירופה הקלאסית' - כלומר אתרי תיירות מקובלים כמו מוזיאונים, פסלים ומבנים מרשימים - והן כתיאור של סגנון אדריכלי. פעם אחר פעם, אתר אחר אתר, נתקלנו באדריכלות ניאו-קלאסית, המבוססת על מבני-העמודים היוונים-רומיים שאומצו בהתלהבות בידי אדריכלי העיר. שער בראנדנבורג, הרייכסטאג, הקתדלה הצרפתית והגרמנית, בית המשמר החדש - כולם מתאפיינים בחזיתות-העמודים המזכירות את האקרופוליס היווני. ברלין הניאו-קלאסית אמנם מרשימה, אבל החלה לשעמם אותי אחרי פחות מיומיים.
היה זה רק ביום הרביעי לטיול, במהלך הביקור במוזיאון פרגאמון, שחיברתי את ההיסטוריה למציאות והבנתי את נטייתה של ברלין אחר הניאו-קלאסיקה. בפרגאמון מוצג אוסף של פסלים, עמודים ואף מבנים שלמים שהוצלו/נשדדו (מחקו את המיותר בהתאם להשקפת עולמכם) בידי ארכיאולוגים גרמניים במזרח הקרוב והתיכון (בעיקר בשטחי האימפריה העות'מנית לשעבר) בסוף המאה ה-19. קל להבין את ההשפעה העצומה שהיתה למבנים הקלאסיים של ציביליזציות מן העבר על האדריכלים המקומיים כששרידים אלה החלו לזרום בהמוניהם לעיר; וקל עוד יותר להבין כיצד מנהיגי גרמניה - שאוחדה ב-1870 והיתה לישות המדינית הגדולה והחשובה ביותר במרכז אירופה - שאפו לבנות את בירת הרייך בפאר הראוי לה על בסיס דגמים קלאסיים אלה. כשלוקחים בחשבון שכמה משליטי פרוסיה (ואח"כ גרמניה) במאה ה-19 ייחסו מידה רבה של חשיבות לתרבות, לאמנויות ולמדע (לצד העוצמה הצבאית), אין תמה שיוון הקלאסית היתה להם למודל.
המחשבה הזו לא רק הסבירה לי מדוע הניאו-קלאסיקה נוכחת כל-כך באתרים הוותיקים של ברלין, אלא גם תחושת אי-הנוחות שלי ממנה. מבנים פומפוזיים אלה הוקמו, כך מתברר, על מנת לפאר ולרומם את העוצמה הגרמנית של 'הרייך השני' - גרמניה הגדולה של ביסמרק - וקשה שלא לקפוץ רייך אחד קדימה ולהיזכר ב'גרמניה הגדולה' הבאה. יתר על כן, דומה שברלין עצמה חשה את אי-הנוחות הזו, את הקרע בין ישותה הקיסרית והגאה לבין דמותה המחולקת והענייה שאחרי המלחמה - וזו מתבטאת במבנים החדשים בעיר, העומדים בניגוד מרתק לאנדרטאות-העמודים הגרנדיוזיות. אבל על כך - בפוסט הבא.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/5/2010 14:35, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו...
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-20/5/2010 11:23

---

מסביב לחומה
היום, התשעה בנובמבר, חוגגים בגרמניה 20 שנה לנפילת חומת ברלין. ויש לי כמה דברים להגיד על זה, מכל מיני כיוונים. אז סידרתי אותם קצת (קוהרנטיות זה אולי פאסה, אבל לאחרונה יש לי מצב-רוח לרטרו).

א': עוד לבנה בחומה
לפני כמה ימים שמעתי ברדיו על מפגיני שמאל שיצאו 'לרגל האירוע' להפגין מול גדר ההפרדה. וזה הזכיר לי טיעון ישן של מסבירים ישראלים בארצות דוברות אנגלית, הכורך את הטיעונים נגד הגדר בדו-משמעות של המילה האנגלית Wall. שהרי wall באנגלית הוא גם חומה (כמו בברלין או בסין) וגם סתם קיר בבית. ומההבדל הזה נובעים עוד הבדלים, שטומנים פחים נסתרים למתרגמים. כך למשל, באנגלית לעיר עתיקה תמיד יהיו city walls ברבים ולא ביחיד. זה נובע ממטאפורת הקירות: קיר אחד חוצץ בין שני צדדים, אבל צריך 'קירות' כדי להקיף מקום מכל הכיוונים (וזה ההבדל בין ה-Berlin Wall וה-Great Wall of China לבין Walls of Jerusalem). ואילו בעברית (וגם בגרמנית) יש מילה מיוחדת למושג, ולכן אין צורך בצורת הרבים ואומרים 'חומת ירושלים' (או Jerusalem Stadtmauer) - אם כי יש לציין כי צורת ה'חומות' גם תקנית, ומשמשת לא מעט בעברית ציורית ('על חומותייך עיר דוד', 'ירושלים שמחוץ לחומות'). לקח לי קצת זמן להבין שאת the city wall צריך לתרגם כ'חומת העיר' (ולא 'חומות'), אלא אם יש לעיר כמה חומות מכמה תקופות שונות, או חומה פנימית וחיצונית (וזו אגב יכולה להיות הסיבה שבגלל מדברים לפעמים על 'חומות ירושלים').
הקו המטאפורי הדק בין הקיר לחומה, אגב, בולט במיוחד באלבום/סרט של פינק פלויד, The Wall. הפלוידים הוורודים משתמשים בדו-משמעות של המילה: ה-wall שבונה הגיבור הוא אישי ופנימי וקרוב לנפש (כמו קיר) אבל הוא גם גבוה וחוסם ומונע מעבר (כמו חומה). ה'חומה' הזו, אגב, בנויה מלבֵנים (bricks) שמאפיינות דווקא יותר קירות של בתים בבריטניה (וגם גדרות, אבל לזה עוד נחזור).

ב': ניין אילבן
התשעה בנובמבר הוא יום נפילת החומה, אבל הוא לא החג הלאומי המציין את איחוד גרמניה - לזה מוקדש ה-3 באוקטובר, היום שבו נחתמו סופית הסכמי האיחוד. זאת מכיוון שה-9 בנובמבר כבר עמוס מדי במשמעויות בגרמניה: ב-9 בנובמבר 1848 הוצא להורג המהפכן רוברט בלום, אירוע שנחשב לסמל לכישלון מהפכות 'אביב העמים' במדינות גרמניה; ב-9 בנובמבר 1918 ויתר הקייזר וילהלם על כיסאו וגרמניה היתה לרפובליקה; ב-9 בנובמבר 1923 ניסו היטלר וחבר מרעיו להפיל את השלטון ב'פוטש במרתף הבירה'; ו-15 שנה אחר-כך, ב-9 בנובמבר 1938, חגגו הנאצים את הפוטש הכושל בפוגרום מאורגן בבתי-עסק ובבתי-כנסת יהודיים, הידוע כ'ליל הבדולח' (האירוע האחרון הוא, כמובן, הסיבה העיקרית שהיום לא נקבע כחג הלאומי הגרמני).
מה שעשוי להיראות בעיון ראשון כצירוף מקרים, הוא בעצם סדרה של אירועים הקשורים זה בזה: וילהלם בחר לוותר על כיסאו ולתת לגרמנים את השלטון העצמי שהם רצו בו יום שהיה לסמלו של המאבק האזרחי, היטלר בחר ביום השנה החמישי לרפובליקה כדי לנסות להפיל את השלטון וביום השנה ה-15 לפוטש כהזדמנות טובה לפוגרום. למעשה, צירוף המקרים היחיד (אם בכלל) הוא יום נפילת החומה, שהתרחש במובן מסוים בטעות: ההנהגה המזרח-גרמנית קיבלה החלטה לאפשר בהדרגה לתושבי המדינה לעבור את הגבול למערב החל מה-17 בנובמבר, אבל הנציג שהתראיין לתקשורת לא עודכן בלוח הזמנים, וכשנשאל מתי ההנחיות החדשות נכנסות לתוקף, אמר 'עכשיו' (והשאר היסטוריה). אפשר כמובן לטעון שעצם כינוס ההנהגה המזרח-גרמנית ב-9 בנובמבר לדון בעניין היה מכוון בגלל המטען ההיסטורי של התאריך, ובכך לשמוט לגמרי את השטיח מתחת לצירוף המקרים.
מה שכן, צירוף או לא, הגרמנים מתייחסים ברצינות לתאריך, ומכנים אותו 'שיקסאלטאג' (יום הגורל). וזה דווקא מזכיר משהו אחר: גם המסורת היהודית מתמקדת ביום אחד שבו קרו (כך נטען) כמה אירועים גורליים בתולדות העם - תשעה באב, שלפי המסורת נחרבו בו גם בית המקדש הראשון וגם השני, ויש האומרים שקרו עוד כמה אירועים דרמטיים (בהם גירוש ספרד, תום מרד בר כוכבא ועוד). גם אצל היהודים מדובר בהתמוטטות של מבנים (ובל נשכח שהשריד היחיד מבית המקדש, הכותל המערבי, נקרא באנגלית The Western Wall) אבל כאן מדובר באירועים טראגיים בלבד. והנה הקטע המוזר: אב הוא החודש האחד עשר בלוח השנה היהודי (הנוכחי) ולכן גם התשעה באב הוא היום התשיעי בחודש האחד עשר, בדיוק כמו התשעה בנובמבר.
את הפואנטה של משחק צירופי המקרים הזה אתם כבר יכולים לראות מקילומטרים, ברגע שכותבים את הכל במספרים: 9/11 הוא, כמובן, גם הדרך שבה האמריקאים כותבים את התאריך הזכיר ביותר במאה הנוכחית (עד כה), היום שבו נפלו התאומים. ולאור הצירוף המשולש, היהודי-גרמני-אמריקני הזה, אני באמת תוהה אם לצמד המספרים הזה יש איזו השפעה מאגית שגורמת לדברים ליפול ולהתמוטט.

ג': בפנים ובחוץ
ואחרי שנגענו בשותפות הגורל בין הגרמנים ליהודים בענייני ה-9/11, אפשר לחזור לשאלת החומה והגדר. לאורך ההיסטוריה נבנו חומות רבות, וכמעט תמיד היתה המטרה זהה - למנוע מגורמים שליליים להיכנס. החומה הגדולה של סין, החומה האירופית באירופה ורוב חומות הערים (כולל ירושלים) נועדו למטרה זו, ואילו חומת ברלין היתה יוצאת דופן, כי מטרתה היתה דווקא למנוע מאזרחי מזרח גרמניה לצאת ממדינתם ולא למנוע מהמערביים להיכנס. ואולי הייחוד הזה הוא הסיבה שנפילת חומת ברלין נחגגת כאירוע של שחרור, ונפילת חומות ירושליים היא יום אבל.
נשאלת השאלה, אם כך, מה עם גדר ההפרדה? האם היא מונעת כניסה או יציאה? ובכן, זה כמובן תלוי מאיזה צד מסתכלים עליה. תומכי הגדר מציינים שמטרתה להגן מכניסתם של מחבלים (גורמים שליליים) ואילו מתנגדיה רואים אותה כחונקת את הפלסטינים וסוגרת אותם במחנות (מניעת יציאה).
זה מזכיר לי בדיחה מימי התואר הראשון שלי. מהנדס, פיזיקאי ומתמטיקאי מקבלים משימה: לבנות גדר סביב עדר כבשים תוך שימוש בכמות מינימלית של עץ. המהנדס ניגש מיד לעבודה, מבצע כמה ניסיונות שגויים, ומסיים את המשימה תוך בזבוז של לא מעט עץ. הפיזיקאי עוסק מספר חודשים בחישובים של גדלי הכבשים ושטח המחייה שלהם, ובסוף בונה גדר שמתחשבת בכל הנתונים. המתמטיקאי חושב שנייה, ואז בונה גדר סביב עצמו ומגדיר את עצמו 'בחוץ'.
הרעיון של הבדיחה הוא שמתמטית ההבדל בין 'בפנים' ו'בחוץ' הוא בסך הכל עניין של הגדרה, ולאו דווקא קשור לגודל השטחים שבהם מדובר. באורח מעניין, זה עובד גם מעשית: אמרנו הרי שחומת ברלין נועדה להשאיר את המזרח-גרמנים בפנים - וזאת למרות העובדה שהיא הקיפה מכל העברים את המובלעת הקטנה של ברלין המערבית. מערב ברלין היתה קטנה בהרבה ממזרח-גרמניה שסביבה, אבל היא היתה 'בחוץ'. לגבי גדר ההפרדה, השאלה היא לא גודל השטח שנותר לפלסטינים, אלא האם הוא 'פנים' או 'חוץ' - וזה תלוי כמובן בזהות המסתכל.

(ויש עוד משהו להגיד על גדרות, אבל הוא חומק ממני כרגע ולכן יעלה כנספח, בפוסט נפרד)
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/11/2009 09:48, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., אקטואליה
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קובי סמברנו ב-11/11/2009 15:14

---

הערה קטנה על השפה בעקבות ק"ט
(נטול ספוילרים, כעיקרון)

אז אתמול בערב, כדי לחגוג את יום נישואינו, הלכנו לסרט. לא בחרנו אותו, הוא בחר אותנו (כלומר: הלכנו לסרט היחיד שהוקרן בעיר בשפת המקור). למרבה השמחה, היה זה inglorious basterds של טרנטינו, שממילא רציתי מאוד לראות.
מה שלא ידענו הוא ששפת המקור בסרט הזה היא לא ממש אנגלית, או לפחות לא כל הזמן - הסרט מתנהל בחלק ניכר מהזמן בגרמנית ובצרפתית (עם קמצוץ איטלקית), ומאחר שצפינו בו 'בשפת המקור עם כתוביות לגרמנית', פירוש הדבר היה שעברנו מאנגלית עם כתוביות לגרמנית (מובן) לצרפתית עם כתוביות בגרמנית (מובן אבל צריך לקרוא מהר) ולבסוף לגרמנית בלי תרגום (עקרונית מובן, פרט לדמויות עם מבטא מעצבן, למשל היטלר).
העובדה שהסרט היה חוויה רב-לשונית עבורנו רק הקצינה את אחד הנושאים החזקים ביותר בו - שאלת השפה. טרנטינו עשה סרט שכו-לם מדברים על כמה הוא לא-ריאליסטי ואנטי-תיעודי במכוון - ובכל זאת שבר את אחת הקונספציות הצבועות ביותר של הקולנוע האמריקני - העובדה שבסרטים אמריקניים כולם מדברים אנגלית כל הזמן, בלי שום הצדקה עלילתית.בשני הסרטים האחרונים שראינו שעסקו איכשהו במלחמת העולם השנייה ('נער קריאה' ו'התנגדות') היה יופי של תחקיר - אבל הגרמנים דיברו אנגלית במבטא גרמני, והפרטיזנים הביילורוסים דיברו אנגלית במבטא מזרח אירופי כבד. אצל טרנטינו אין דבר כזה: כשדמות מדברת בשפה מסוימת, תמיד יש לכך הצדקה עלילתית, גם אם בתחילת הסצינה נראה שאין. ולמעשה, חלק ניכר מהעלילה (בטקסט ובסאבטקסט) מתבסס על היכולת לדבר ו/או להבין שפה מסוימת מבין השלוש (וחצי) שמככבות בו.
בכלל, במקום מסוים אפשר לטעון שסרטו של טרנטינו בכלל עוסק בשפה, או למעשה במערך הסמלים המורכב שנדרש לתקשורת בין תרבויות, ולטעויות הפטאליות שעושים רבים (בפרט האמריקאים) בניסיונות התקשורת האלה. וכל זה על רקע דיון שלם בקולנוע כשפה וביכולת להגיד דברים (אילו דברים?) באמצעות הדימויים הוויזואליים על הבד.

עד כאן הרהור קצר, מעין סימן חיים. זמן-הריכוז שלי לכתיבה מצומצמם לאחרונה, אבל אני מבטיח שבזמן המתאים אכתוב כן גם על נרמול האנושות, על ביורוקרטיה גרמנית ועל מושאים ישירים. אל תיעלמו.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/10/2009 23:58, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., טלוויזיה וקולנוע
32 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של צופה ב-15/11/2009 14:54

---

עוד באירופה הוא היה סקפטי
השבוע - מאתמול ועד יום א' - נערכות הבחירות לפרלמנט האירופי. אם לא ידעתם את זה, אל תרגישו רע: מעטים מחוץ לאירופה מדווחים על הבחירות הללו, וגם באירופה לא כל-כך שמים עליהן - בין השאר בגלל שבמדינות רבות ניצלו את ההזדמנות שכולם כבר הולכים לקלפי והצמידו לבחירות האירופיות גם כל מיני בחירות מקומיות. וכך, בעוד שידידינו הגרמנים יודעים להסביר למה לא להצביע למפלגת השמאל החדשה של אוסקר לה-פונטיין בבחירות למועצה האזורית, או שהם בדרך כלל הולכים עם ה-SPD אבל דווקא מחבבים את ראש העיר מה-CDU ומתכוונים לתת לה עוד קדנציה - הרי שבעניין הפרלמנט האירופי הם לא ממש יודעים אפילו להסביר מי נגד מי.
ואולי הגישה המתעלמת הזו היא הגורם לתוצאות הסקרים, שחוזיםהתחזקות משמעותית של מפלגות השוליים, ובפרט של מספר מפלגות יורו-סקפטיות. המונח המוזר הזה לא מתייחס דווקא לחמישייה הקאמרית, אלא לגופים ומפלגות בפרלמנט האירופי המביעים חוסר שביעות רצון מהתהליך המתמשך של איחוד אירופה, ומעוניינים לעצור אותו (המתונים) ואף להפוך את כיוונו (הקיצוניים). יש בין המפלגות היורו-סקפטיות גם כאלה שמעוניינות שארצן אף תפרוש לגמרי מהייחוד (למשל מפלגת 'בריטניה העצמאית'). אבסורד של ממש נוצר כשמפלגות אלה מתחילות לפעול יחד וליצור גוש יורו-סקפטי בפרלמנט האירופי: מדובר בעצם במפלגה פוליטית החותרת תחת עצם קיומו של הפרלמנט שבו היא מיוצגת.
לא קשה למצוא סיבות להתחזקות היורו-סקפטיות - ראשית, ברור שמשבר כלכלי (שלא לדבר על 'עוני נורא') גורם לאנשים לפקפק בכל מיני חזונות אוטופיות של 'אירופה גדולה ומשגשגת'. גם האדישות, והתחושה שלפרלמנט האירופי אין חשיבות, משחקת כאן תפקיד - הרבה יותר קל להצביע הצבעת מחאה (ולהוציא את העצבים על הממשלה הנוכחית ועל מפלגת האופוזיציה הגדולה) כשזה 'לא נחשב', ואז לחזור למפלגות המקובלות בבחירות הארציות.
מה שכן, הצד המדאיג ביותר בכל ההתחזקות הספקטית הזו, הוא שכמה ממפלגות-השוליים הצפויות להתחזק מאוד ממוקמות בשוליים הימניים של המפה, ולא רק סקפטיות בנוגע לאיחוד אירופה אלא גם בנוגע למהגרים, לרב-תרבותיות ולזכויות אזרח. 'מפלגת החירות' של חירט וילדרס ההולנדי היא דוגמה טובה לאיום מהסוג הזה. המקבילה הגרמנית שלה, ה-NPD, הרבה פחות רלוונטית - היא לא זוכה ליותר מאחוז אחד של תמיכה ברוב המדינות הפדרליות בחלק המערבי של גרמניה, וגם במזרח מיוצגת רק ברמה המקומית - אבל לא פחות מפחידה; היום מצאתי פלייר שלהם ברחוב ליד הבית וקריאה מהירה הביאה אותי להבנה שהם מתנגדים בערך לכל עמדה שאני בעדה ולהיפך. מה שנקרא, דע את האויב.

(יש כבר פוסט ערבי-ירדני על האש, אבל אירופה מצביעה וזה היה יותר אקטואלי. בקיצור, לא לדאוג)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/6/2009 00:15, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו...
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של pgklowr ב-17/2/2013 10:22

---