לראות קולנוע בגרמניה (2)
אנחנו כעיקרון חובבי קולנוע, וכשגרנו בתל אביב, עם ארבע בתי קולנוע במרחק הליכה, היינו רואים סרטים בתדירות די גבוהה. אלא שכל הסיפור השתנה כשעברנו לכאן: בגרמניה מדובבים כמעט את כל הסרטים לגרמנית, ובזארברוקן - בהיותה עיר קטנה יחסית - אין אפילו קולנוע אחד שמקרין סרטים בשפת המקור. וכך, בבת אחת, הצטמצם המבחר הקולנועי שלנו לסרט אחד בשבוע שמקרין ב'סינה-סטאר' בשפת המקור ("מסגרת מיוחדת!" מצהירות המודעות) בשעות די לא נוחות; ולסרט אחד בחודש שמקרינים ב'פילמהאוס', קולנוע קטן וסינמטקי באופיו, במסגרת שיתוף פעולה עם עמותת הידידות גרמניה-ארה"ב. את שתי האפשרויות דגמנו פעם-פעמיים-שלוש, אך המבחר הדל הוציא את הרוח ממפרשינו, וכך עברנו לקולנוע הקרוב ביותר, על הספה בבית.
עם הזמן ועם השיפור ברמת הגרמנית בפינו, היתה לי תחושה שנשרוד סרט בגרמנית; אבל כחובב קולנוע הרעיון של סרט מדובב נשמע לי כמו חילול הקודש, כך שהגענו למבוי סתום. עד שלפני כשבועיים סיפרו לנו ידידינו הישראלי-רוסים א' וי' שהם הלכו לסרט גרמני חדש, יחד עם החברים מקורס הגרמנית של י', ונהנו מאוד. ואם הם, שגרים כאן פחות משנה, נהנו מסרט בגרמנית, אנחנו על אחת כמה וכמה, לא?
שאלנו איך קוראים לסרט, והתשובה היתה Die Welle. זה עשה לי גירוד די רציני בראש, שהרי Welle בגרמנית פירושו גל, ואם כך Die Welle הוא The Wave, או בעברית-של-שיעורי-חברה 'הנחשול', סרט טלוויזיה אמריקני שנוטה לככב בפעילויות בתנועה, על מורה המלמד את תלמידיו מהו פאשיזם באמצעות הדגמה חיה. אחרי כמה ימים התברר שהגירוד לא היה סתם: מהערת אגב ב'סינסמקופ' של יאיר רווה גיליתי שבימים אלה יוצא לאקרנים סרט גרמני חדש המבוסס על 'הנחשול' וזוכה לביקורות נלהבות ולמספר רב של צופים. בקיצור, זה זה.
מכאן השארתי לאסנת את הארגונים, והיא כהרגלה לקחה פיקוד והזמינה את ליליאנה ואנדריאס לבוא אתנו לסרט בשבת בערב. לארבעתנו הצטרפו עוד זוג חברים של לילי ואנדי, שאת שניהם כבר פגשנו איכשהו כשיצאנו לרקוד סלסה - סוזנה הבלונדה הממושקפת, ואנדריאס שלצורך ההימנעות מבלבול ייקרא מעתה 'אנדריאס הקטן'. לרוע המזל, אנרגיות הארגון של אסנת נגמרו בשלב שבו היא היתה אמורה להתקשר למשרד התיאום בשמיים, וכך מצאנו את עצמנו הולכים לסרט במעלה וחצי מעל האפס ובגשם טורדני עד מעצבן, שגרם לכל אחד מהזוגות להתכנס בעצמו ובמעיליו (פרט לאנדריאס הקטן; להם היתה מטריה).
בדרך הבנתי שלפנינו שני Firsts: פעם ראשונה שאנחנו רואים בקולנוע סרט בגרמנית ללא תרגום; ופעם ראשונה שאנו הולכים לקולנוע הספציפי, המכונה Cinema Zwo, וקורא לעצמו 'קולנוע ארט-האוס'. אבל לא היה מה לדאוג: הקולנוע היה כמעט מושלם. הכרטיס אמנם לא זול (6 יורו באמצע השבוע ו-6.50 בסופ"ש) אבל יש הנחה לסטודנטים. במזנון מוכרים לא רק פופקורן וקולה אלא גם מגוון של משקאות אלכוהוליים, שאפשר לקחת לתוך הקולנוע ולהניח במקום מוסדר לשם כך (חלקנו בינינו בירה). והאולם .... אח, מסך כזה גדול לא ראיתי מאז האולם הגדול ב'רב-חן', ושם היו הרבה יותר כסאות. בין האולם לשורה הראשונה היתה אפילו במה רחבה (מה שהעלה לי מחשבה אחת ויחידה - איזה מקום מושלם ל'מופע הקולנוע של רוקי') והכיסאות היו מרווחים ונוחים. וכששאלתי את אנדריאס הקטן בחשש אם תהיה 'פאוזה', הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. בגרמניה אין הפסקות בסרטים, פרט לכאלה שממש ארוכים, הוא הסביר.
הפתעה אחרת חיכתה לנו כשנגסנו בפופקורן: הוא היה... אמ... מתוק. ליליאנה הסבירה שככה זה תמיד ושהפופקורן כאן עוד נחשב מתון - במקומות אחרים מקבלים סוכריות פופקורן של ממש. האמת שאחרי שהתרגלנו זה היה דווקא די טעים. הפרסומות, לעומת זאת, הפתיעו לטובה, או יותר נכון הפתיעו באי-קיומן - רק פרסומת אחת לחברת אופל ולפניה שני טריילרים לסרטים אמריקאים מדובבים לגרמנית: 'קדימה, תריץ אחורה' נקרא כאן abgedreht, מילה שמשמעותה 'מכובה' או 'כזה ששינו את כיוונו' (וכנראה משחק מלים על המילה Drehbuch - תסריט) ו'לארס והבחורה האמיתית' שנראה בהחלט חביב. מה שכן, איכות ההקרנה והסאונד היתה בהחלט מספקת גם בטריילרים, ואף אחד לא הגביר את הקול בפרסומות. בקיצור, נראה שמצאנו את הקולנוע שלנו.
והסרט? לא רע בכלל. התסריט לא סטה כמעט מהמקור האמריקני, אבל הליהוק היה מצוין והצילום בהחלט הוסיף ממד של אימה לסיפור. היו בהחלט דיאלוגים שלמים בגרמנית שפספסנו - אנשים מדברים מהר בסרטים ולא חוזרים על עצמם כמבקשים Wie, bitte? - אבל את הקו הכללי הבנו , וגם לא מעט מהשיחות, מהדרמות הקטנות ואפילו הבדיחות. נראה שעם מספיק ריכוז והכנה אנחנו יכולים לעבור בשלום גם סרט בגרמנית, מה שאומר שאולי כדאי לעשות זאת שוב. מתישהו.






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/3/2008 20:48, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, הגרמנים האלו...
24 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של evnanjmjyil ב-17/2/2013 10:33

---

חיים בריאים. למי זה מועיל?
בשבוע שעבר חזרנו לאימוני הבוקר שלנו, אחרי הפסקה שנמשכה בערך כל החורף. לא היתה שום אפשרות לעשות אימון של שעה כשאסנת יוצאת בתשע לחזרות או אני יוצא בשמונה ללימודים. אבל עכשיו, כשכל זה מאחורינו, נכנסנו בחזרה לעבודה.
וכמו כל פעם שאנחנו נכנסים לאימונים, זה גרם לי למחשבות פילוסופיות. למשל, שלמרות שהאימון עצמו מעייף ומרגיז וקשה ושובר לגמרי את התעוררות הבוקר עם הקפה מול המחשב, בכל זאת כל פעם שאני מסיים אותו זורמת בעורקיי איזו אנרגיה חדשה (ויש אומרים: אנדורפינים). איזו תחושה, איזו התעלות, כמה אנרגיה להתחיל את היום.
וזה מוביל אותי מיד לאיזה רצון מוזר לזרוק את כל ההרגלים הרעים, אלה שעולים בזמן ובכסף ובבריאות וכל הזמן קורצים מהצד ומפתים - קפה, אלכוהול, שיטוט חסר מטרה באינטרנט, אתם יודעים - ולאמץ במקומם הרגלים בריאים, נקיים, נכונים. כמו ששרה רונה קינן, "גם אני רוצה לחיות נכון / ושלווה גדולה תיפול עלי".
מצד שני, גם אצל רונה קינן לא לגמרי ברור אם זו באמת שאיפה תמימה או איזה לעג סמוי לפתרון הקל הזה (הנה המלים, תראו בעצמכם). כי אולי כשמוצאים איזו דרך 'לחיות נכון' זה ממלא אושר ואנרגיה את מי שמצא , אבל די נראה נורא מבחוץ. מי שמצאו 'דרך לחיות' נראים לי תמיד כמו אדם מאוהב, עיוור מאהבה, כמו בשיר של שימבורסקה:

"אהבה מאושרת, האם זה טבעי,
האם זה רציני, האם זה מועיל -
מה תועלת יש לעולם משני בני-אדם
שאינם רואים את העולם?"

אפשר כמובן לצפצף על האחרים. למי שמאוהב/מאושר/חי נכון/מצא את האור לא איכפת איך הוא נראה מבחוץ, כל עוד מבפנים ממשיכה האנרגיה הבלתי נדלית הזאת של הנכון. אבל זה בכל זאת מדליק נורת אזהרה, כי הרצון הזה 'לחיות נכון' הופך מהר מאוד לאובססיה, ללהט דתי, להתמכרות. וגם אם לא - ונמנעים מהרצון העז להטיף לכל חברינו שהם חייבים לעשות את זה - באה תחושה אחרת, כזו שאומרת שאולי כל הרצון הזה לבעוט בהרגלים הרעים הוא איזו התניה בורגנית, משהו שנועד להשאיר אותנו שמחים, יצרניים וחלק מהמכונה הקפיטליסטית. אני אתן לרדיוהד להסביר את קו המחשבה הזה:



יוצא שאולי ההרגלים הרעים זה מה שמשאיר אותנו חיים, אינדיבידואליסטיים, ייחודיים. ולחיות נכון, ישר, בריא זה אולי טוב, אבל זה סוג של Matrix - המטפחת ששמים על העיניים כדי לא לראות את המציאות.
גרסה אחרת של המטפחת (אם אנחנו כבר בעניין) היא גישת ה"הכל לטובה" המשותפת לניו-אייג' ולחלק מההלכה היהודית. אתם יודעים, אלוהים נע בדרכים מסתוריות, מה שלא הורג מחשל, אתה מזמן לעצמך בעיות כדי לקבל את מתנותיהן, כל דבר הוא שיעור וכן הלאה. אומרת אלאניס מוריסט, "אתה חי, אתה לומד". לגישה הזו יש ערך רב במצבים קשים, כשהעולם מחלק סטירות קטנות, והיא הצילה אותי לא פעם ואיפשרה לי להמשיך לתפקד; אבל כשהיא הופכת לאידיאולוגיה חובקת-כל היא ממסמסת לגמרי את החשיבות של העולם - הכל 'שיעורים', 'התקדמויות', 'מהלכים בדרך לנירוואנה'. השלווה הסטואית של הדוגלים בגישה הזו יכולה להוציא מטבח מכליו, לשגע פילים ולגרום לשואבי אבק לרקוד הורה. כי אם מהכל לומדים, מתי עושים משהו? מתי מפסיק אדם להיות תלמיד טוב שעושה הכל נכון, ומתחיל לעשות משהו שיש לו השפעה אמיתית על העולם, לא רק חיזוק אנדורפיני מדומיין?

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/3/2008 23:44, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, אמנות, מעברים 10-20-30, הגרמנים האלו...
55 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של נמרוד ברנע ב-21/2/2009 19:30

---

עכשיו זה באמת הסוף
(לצופינו שהצטרפו דרך הלינק בתחתית הפוסט הזה של שרה - טוב שבאתם, אבל אתם קוראים במקום הלא נכון - פה זה הסוף ולא ההתחלה. ובהזדמנות זו גם תודה לשרה על הלינק. ועכשיו לפרק עצמו)

יוצאים ממתלה המצוקים
עמדתי לפני דלתו של אולם הבחינה ולא ידעתי מה לעשות. לפני השתרך טור הולך ומתקצר של זרים - זרים לגרמניה, זרים לי, זרים זה לזה. במחשבה מהירה תהיתי אם יש עלי איזו תעודה מזהה שתצלח כתחליף לדרכון, ומצאתי את רישיון הנהיגה הישראלי, שיש עליו בצד אחד תמונה ובשני את השם שלי באנגלית. בהיסוס ניגשתי אל הכניסה לאולם, שם עמדה בוחנת קשוחה ולא רחוק ממנה פראו פרוצט שלנו. באי-נעימות הולכת וגוברת סימנתי בידי לפראו פרוצט שיש לי משהו לשאול אותה, וכשניגשה הבהרתי לה את המצב. היא חייכה חיוך רחב ואמרה שכל האנשים האלה זקוקים לדרכונם כי הם נבחנים עצמאית; אנחנו לא צריכים, כי באנו מטעם בית הספר והיא נמצאת כאן לזהות אותנו. תוך כדי אנחת הרווחה כבר החל המוח התחמנו-ישראלי שלי לציין שאם כך, יכול אדם לשלוח מישהו אחר במקומו לקורס; אלא שאז נזכרתי שביום ההרשמה לקורס נדרשתי להראות דרכון. בקיצור, לא היה עובד.
אבל לא נותר לי זמן רב לשקוע בהרהורים, כי פראו פרוצט שאלה אותי איפה כל החבר'ה שלנו, ושלחה אותי מיד לקרוא להם מהקומה הראשונה. הסתבר שהחבריא שקעו בשיחת חולין על קפה וסיגריה ברחבת השלוס, ואלמלא באתי לקרוא להם, מי יודע מה היה קורה.
וכך צעדנו אל גוב האריות - עשרה גיבורים, שהחליטו להתמודד מול הבחינה ברמה בה-איינץ (ב'1). חסרו רק בופה מתאילנד, תרזה מאיטליה, קארונה מסרי לנקה ואקואה מחוף השנהב, שבחרו להיבחן יום קודם בבחינה ברמה נמוכה יותר (א-צוויי, או א'2).

העכבר ששאג 
שולחנות הבחינה הגדולים, המרוחקים קילומטרים זה מזה, בהחלט הפילו עלינו אימה. במיוחד שהיו עליהם רק שני עפרונות ומחדד. לפחות הנוף שנשקף מהחלונות היה נעים. שאדי עורר מיני-מהומה כשטען שזה לא בסדר שאין שעון בחדר הבחינה; אני כבר ראיתי שדרך החלון רואים את השעון של הבנק, אבל הבוחנות בחרו להיענות ללחץ והביאו מאי-שם גם שעון.
הזמן עבר לאט, לא בגלל אפקטים פסיכולוגיים אלא בגלל שהבוחנות נאלצו להסביר פעמים רבות את מבנה הבחינה, הפורמט והדרך הנכונה לסמן את התשובות על הטופס למחשב. לנו, בוגרי הקורס, זה היה כבר ברור מאליו, אבל המשתתפים העצמאיים (שישבו בצד אחר של הכיתה) לא הפסיקו לשאול שאלות ולעלות לנו על העצבים.
הבחינה עצמה היתה סבירה למדי, פרט לכך שפרק הבנת הנקרא עסק באיזו תוכנית ילדים גרמנית סופר-פופולרית בה מכבב עכבר (לא מיקי מאוס). למרות שהכתבה בעיתון טענה בתוקף שהעכבר מוכר בכל רחבי העולם ומקבל טונות של מכתבי הערצה, סקר קצר שנערך בהפסקה גילה כי איש מאתנו לא שמע עליו, מה שהפך את המטלה למציקה למדי.

שקט, אבא מדבר
ההפסקה הוקדשה בעיקר ל'אוי, כמה קשה היה' ול'כמה איקסים אתה רשמת? שניים? לא יכול להיות, לי היו שלושה'. לצערי אני חייב לדווח שלמרות ההרכב האנושי הרב-תרבותי, לא נרשם הרבה הבדל בין הסצנה הזאת לבין סצנות דומות אחרי הבחינה הפסיכומטרית ודומותיה בארץ. אחרי ההפסקה היינו אמורים להתחיל בשלב 'הבנת השמיעה', אבל לפני כן היתה הבוחנת חייבת להסביר איך עומדת להתנהל הבחינה בעל פה, הצפויה לאחר הבחינה בכתב. כך גילו הנבחנים העצמאיים לראשונה שהם נבחנים בזוגות, וכמה קריאות 'אוי' ו'הו' נשמעו בשפות שונות כשהבוחנת הכריזה שהחלוקה לזוגות תתבצע בהגרלה. בצד שלנו, לעומת זאת, הבוחנת רק ביקשה לדעת אם הסתדרנו מראש בזוגות ובאלה זוגות, אם כך. בלי להסס הצבעתי וציינתי אותי ואת שאדי כזוג - מה שהתברר אחר-כך כצעד נבון (חזון למועד). אחרינו נרשמו גוקאן וצ'אולין ואחריהם מוחמד ואלנה (שבילו את השבועיים האחרונים בניסיון לשנן בעל פה גרסה סבירה לשיחת חולין, והתווכחו אם יש טעם לומר 'גוטן טאג' לפני 'וי הייסט דו' או להיפך). רובי, שהשותפה הקבועה שלה אקואה בחרה להיבחן ברמה נמוכה יותר, נאלצה להסתפק באלכסיי; ואילו אנוש, שמשום מה הניח שהוא ושאדי הולכים על זה, נאלץ להסתפק בסולימן.
אחרי מסע החלוקה הארוך היינו מוכנים לשלב השמיעה, שהושמע כולו ברצף, ללא מגע יד אדם, דרך רמקולים ברחבי האולם. תיחכומיישן. העניין נגרר הרבה מאוד זמן והיה עלול להיות מאוד משעמם, אלמלא הנושא שנבחר באחד השלבים - ראיון רדיופוני עם אב שבחר לקחת את חופשת הלידה (כאן קוראים לה 'חופשת גידול ילדים') במקום אשתו ולהישאר בבית שנה עם התינוק החדש, ואז כתב ספר על הנושא. האם הגרמנים מנסים לעודד פמיניזם, ליברליזם ומשפחתיות חדשה דרך המבחן? לא יודע, אבל לפחות היה מעניין.

אין מה לדאוג
בתום שלב הכתב הצטופפו כולם סביב הבוחנת, שהחזיקה את שיבוץ הזמנים והחדרים לבחינה בעל פה. אז התברר לי ששיטת 'חמור קופץ בראש' שלי השתלמה, ובגלל שנרשמנו ראשונים זכינו אני ושאדי להיות ראשונים בבחינה, כלומר להתחיל את הבחינה בע"פ תוך 20 דקות, ולא לחכות עוד שעתיים. זה נתן לנו זמן לעוד קפה (במיוחד כשהסתבר שהבחינה בע"פ נערכת בדיוק בבניין המסתורי שסולימן לקח אותנו אליו בבוקר, לפני שלוש שעות ושני פרקים כמעט).
וכך עמדנו כולנו לפני הדלת הסגורה, ממתינים לשלב הבא. רובי ניסתה נואשות להחליף את השעה שקיבלה כדי לחזור הביתה יותר מוקדם; צ'אולין הסתובבה כמו ארי בסוגר וטחנה את עצמה על איזו טעות הבנה שעשתה בשלב ההבעה בכתב; אלנה ומוחמד שחזרו בפעם האלף את שיחת ההכרות הכל-כך-לא-ספונטנית שלהם; ושאדי מצא לעצמו איזה בחור מעיראק כדי להחליף אתו עוד כמה מלים בערבית.
ואז נכנסנו, והתיישבנו לפי ההוראות זה מול זה. היינו צריכים להמתין לבוחנת השנייה, שהתעכבה, ולכן נאלצנו לבלות דקה-שתיים בשתיקה, בוהים זה בזה ובבוחנת אדומת-לחיים שלעסה סוכריה והציעה גם לנו (ניין, דאנקה). כמובן ששנינו ניסו לעשות רושם ופלטנו כמה משפטים לא-מחייבים, אבל לא נראה שהיא התרשמה. לבסוף הופיעה הבוחנת המאחרת וגברת לחי-תפוחה אמרה 'בואו נתחיל', ומיד קטעה את השאלה הראשונה שלי ב'רגע, רגע, אני צריכה להסביר קודם...'
בזאת, אבל, תמה מכסת הפאדיחות להיום. שאדי ואני ניהלנו שיחה שוטפת וקולחת, שהבוחנת התנצלה כשנאלצה להפסיק אותה ולעבור לשלב הבא ('הייתי יכולה להקשיב לכם כל היום, אבל בואו נמשיך'). בחלק השני של הבחינה (הכל כאן מתחלק לשלושה חלקים) היינו אמורים לדון בשאלת הזמן הפנוי; אני תיארתי את היום העמוס שלי, אבל שאדי הבריק כשציין שוב שבחורף יש פחות שעות אור ולכן יש לאנשים הרבה פחות זמן פנוי (המשך לתיאוריית החורף שלו מהרפרט). אני מתחיל לתהות אם יש לו חשמל בבית.
בשלב השלישי, שבו היינו אמורים לארגן ערב צפייה משותפת בסריט וידיאו עבור חברינו לקורס, לא התאפקתי והמלצתי על חיים של אחרים, סרט גרמני זוכה-אוסקר מצוין שראינו לאחרונה. אבל המילה האחרונה היתה של שאדי: כשהכל נגמר ואמרנו שלום-שלום, הוא ניגש לבוחנת ובשיא החוצפה שאל איך היינו. היא נבוכה קלות, אבל התעשתה מיד ואמרה 'זי קריגן קיין זורגן' (בתרגום חופשי: אין לכם מה לדאוג).

שלום עושים עם מוחמד
כשיצאנו הסתערו עלינו מוחמד ואלנה כדי לשאול איך היה ומה הנושא המסתורי שעליו נדרשנו לשוחח. שאדי החל לעדכן אבל אז גירשה אותנו הבוחנת מהקומה כדי שחלילה לא נדליף את הסוד. מוחמד מימד מצא פתרון וירד עם שאדי לקומה הראשונה; הם היו כל-כך שקועים בעצמם שבקושי הגיבו כשנפנפתי להם מקצה החדר שלום אחרון.

[תם ונשלם מלב"ם]




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/3/2008 00:26, ושייך לקטגוריות מה למדתי בגן היום, הגרמנים האלו...
24 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של שרה (הקודמת) ב-16/3/2008 09:03

---

מה למדתי בגן היום 17
מהגריל עד לורליי
היום האחרון של הרפרטים (שהוא בעצם יום הלימודים האחרון בקורס) התחיל די בנינוחות - כי לאור השעמום היחסי הרשיתי לעצמי להחמיץ את השעה וחצי הראשונות של הקורס, שכללו (כך התברר) את הרפרט של אליזבת גרוסמן על דת בגרמניה. אין לי מושג איך הצליחה פראו גרוסמן לעמוד מול הכיתה ולדבר, בהתחשב בכך שבינתיים לא שמעתי אותה משלימה יותר ממשפט אחד ברצף, אבל שויין. מה שכן, גם אם הכיתה לא חסרה לי, אני חסרתי לה; במסגרת ההרחבות הקבועות שהופכות רפרט של חמש דקות לעניין של שעה וחצי רצתה פראו פרוצט מאוד שאסביר קצת על הדת היהודית, וכך נאלצתי אחרי ההפסקה להגיד בקצרה כמה מלים על יהדות, ולהסביר למורה שלא, יהודים דתיים לא אוכלים חזיר גם אם נשחט בשחיטה כשרה.
אחרי הסבר קצר זה תפסו את הבמה רובי הקולומביאנית ואקואה מחוף השנהב, שעשו יחד רפרט תחת הכותרת 'תרבות גרמנית'. אני מניח שהם גילו בדרך שהנושא הזה רחב מדי גם לרפרט משותף, ווהחליטו לוותר לגמרי על החלק האמנותי בתרבות ולעסוק רק בתרבות 'יומיומית' - בישול, ספורט ופנאי, שפה וכד'. השתיים עשו עבודה מקיפה, כולל פולדר מלא תמונות גזורות ממגזינים, במיטב המסורת של עבודות-בית בחטיבת-ביניים, ונתנו למורה הרבה מקום להרחיב ולספר. וכך, אחרי ששמענו מרובי על מאכלים גרמניים אופייניים, קיבלנו גם הרחבה על השפציאליטטן של הזארלנד, ובראשם ה-schwenk, שרוב המשתתפים בקורס כבר שמעו עליו אבל לי זה היה מפגש ראשון.
הכוונה, כך מתברר, היא לשיטה זארלנדית ייחודית לעשות מנגל. המורה עבדה קשה בציורים על הלוח כדי להמחיש איך זה עובד, אבל האינטרנט חסך לי את העבודה. קבלו תמונה:





את כל הקונסטרוקציה הזו מנענעים בעדינות מעל האש (בטכניקה שצריך להיות זארלנדי אמיתי כדי להתמחות בה) ומדי פעם ושופכים עליה קצת בירה. יש אפילו ביטוי מקומי העוסק במנהג - Gott lenkt, ein Mensch denkt, der Saarlaender schwenkt (בתרגום חופשי: 'אלוהים דוחף, האדם חושב, איש הזאר מנפנף').
תרבות מעודנת קצת יותר (אבל מלאה יצרים לא פחות) ציפתה לנו כשצמד הגברות מנו את נכסי המורשת העולמית בגרמניה, וציינו ביניהם את עמק הריין העליון. מורתנו לא רק התעקשה להראות לכולם איפה זה במפה, אלא גם סיפרה שבאזור זה מתפתל הריין בין הרים גבוהים, והניווט בקטע הנהר נחשב שנים רבות למסוכן ביותר. בין השאר התפתחה אגדה על יפהפייה בלונדינית המופיעה על אחד ההרים ומפתה את שייטי הספינות אל מותם - הלא היא לורליי היפהפייה, שהיינריך היינה כתב עליה שיר מפורסם. אני, שהיכרתי את השיר, הופתעתי לגלות שכל זה קרה ממש לא רחוק מאתנו (שעתיים נסיעה, לפי פראו פרוצט); שאר הכיתה לא התרשמה.

רכבות, יתומים והחומה הסינית
אחד המיתוסים הכי בעייתיים בעיני מבחינת הגרמנים זה עניין הדיוק. נכון, שאדי הבהיר שכשמוזמנים לארוחת ערב גרמנית כדאי לבוא בזמן, אבל הוא כנראה התכוון לכך שרצוי לא לאחר בסגנון ים תיכוני ולבוא שעתיים אחרי. אחרי כמה וכמה פעמים שהזמנו חברים הביתה, אני חייב לציין שידידינו הישראלים-רוסים הפגינו רמת דיוק מרשימה בהרבה מזו של חברינו הגרמנים-פרופר. גם הרכבות, כפי שציינתי עוד באחד הפוסטים הראשונים, נוטות לאיחורים (לא כמו רכבת ישראל ויש מי שדואג לנוסעים המסכנים, אבל בהחלט מאחרות). ודוגמה נוספת לכך שלא כל גרמני הוא שעון שוויצרי מתוחכם זימנו לי גם הרפרטים.
מורתנו, כך מתברר, היא טיפוס שאוהב לתת - לתת עוד אינפורמציה, לתת השלמות, לתת הפסקה של חמש דקות שהופכות לעשרים, לתת ליטופים מתחת לשולחן לסאם הזוקף את אוזניו בתשומת לב. לרוע המזל, הזמן שהוקדש לרפרטים היה רק שלושה ימים, וכל הנתינה האינסופית הזו הביאה לכך שבשעה האחרונה של הקורס נותרו לנו עדיין שלושה רפרטים - של קארונה מסרי לנקה, של צ'אולין הסינית ושל גוקאן הטורקי (וזאת בלי להחשיב את סולימן השמוקמייסטר, שאיכשהו לא היה צריך להגיש, ואת מוחמד, שהצליח להישאר מתחת לראדאר של המורה מספיק כדי לא להצטרך לממש את הרפרט שלו על הנציונל-סוציאליזם). וכך נכנסנו למרוץ נגד הזמן: פראו פרוצט עשתה כל מאמץ לשמור על הפה שלה ולאפשר להשלים רפרט של חמש דקות בפחות מעשרים, מה שלא היה קל.
קארונה, ששמה כמעט ולא הופיעה בסדרה הזו בגלל שהיא בקושי פותחת את הפה, היא עקרת בית מסרי לנקה, עם נקודה אדומה באמצע המצח ושלושה ילדים (12, 11 ו-6) שנולדו כולם כבר בגרמניה. כל קשר בינה לבין רפרט אקדמי מקרי בהחלט, ולכן איש לא הופתע לגלות שהיא כתבה מספר משפטים כלליים על הנושא שהוקצב לה ('המשפחה') וציינה שלושה-ארבעה סוגים של משפחה כשהיא מחדדת את עליונותה של המשפחה המסורתית (אבל מספרת שבסרי לנקה יש הרבה 'ילדים בלי הורים'. עצוב). מאחר שזה היה קצר, המנהלת לא התקשתה לכתוב על הלוח עוד שלושה סוגים של הסדרים משפחתיים ועדיין להישאר במסגרת הזמן.
המקל הבא במרוץ השליחים הגיע לידי צ'אולין, שהכינה רפרט מעניין על איחוד גרמניה. צ'אולין זוכה אצלי למלוא הנקודות, כי נדמה לי שהיא היחידה שהרפרט שלה גם עסק בנושא עצמו (ולא בהרהורים כלליים בסביבתו, כמו אצל שאדי) וגם נכתב באורח עצמאי (ולא הועתק מוויקיפדיה או נכתב ע"י הבעל). היא שילבה היטב פרטים היסטוריים ותובנות אישיות, ציינה שחומת ברלין היתה 'חזקה כמו החומה הסינית' (!), והכניסה גם סיפור ששמעה משכנתה, שנותקה שנים רבות מאחותה המזרח-גרמנית. נוגע ללב ומרשים, וגם קצר: אחרי ההרצאה, התגובות וההרחבות נותרו עדיין עשרים דקות בדיוק לרפרט האחרון, של גוקאן בן ה-18.

תגליות וחידושים
קשה לומר שקורס האוריינטציה כולו תרם לי הרבה מידע על גרמניה. ההיסטוריה נסקרה בו בצורה שטחית עד מאוד ובתחום התרבות למדתי בעיקר איך לנפנף (ראו לעיל). לפחות זכיתי למידע חדש רב על המערכת הפוליטית הגרמנית (ואני לא מזלזל בכך); ודווקא ברגע האחרון, ברפרט של גוקאן על מערכת החינוך הגרמנית, גיליתי שתי עובדות מדהימות.
הראשונה קשורה ישירות למערכת החינוך עצמה: מסתבר שבגרמניה נמשך בית הספר היסודי (Grundschule) רק ארבע כיתות, ואחריהן - בכיתה ה' - צריכים ההורים להחליט אם לשלוח את הילד לגימנסיה (Gymansium) - למסלול של 13 שנות לימוד, המוביל לתעודת בגרות (Abitur) ומשם לאוניברסיטה, לבי"ס הריאלי (Realschule) - למסלול של 10 שנות לימוד, ההולך לעבר לימודים מקצועיים גבוהים, עם או בלי תעודה, או לבי"ס כללי (Hauptschule), למסלול של 9 שנות לימוד, שהולך רק ללימודי מקצוע. פירוש הדבר שההורים צריכים בעצם להחליט בשביל הילד, בכיתה ה', מה יהיה המסלול שלו בחיים (זה תיאור מוגזם, כי יש דרכים מסוימות לעבור ממסלול למסלול, אבל באופן כללי - זה המצב).
העובדה השנייה נתגלתה לי בדיון שאחרי הרפרט, כשציינתי שאצלנו מסיימים לימודים אחרי 12 שנים והולכים לצבא. אז הסבירה המורה - ואני הייתי צריך לשמוע את זה שלוש פעמים כדי להיות בטוח - שגם בגרמניה יש Wehrpflicht, כלומר חובת שירות בצבא.
איך זה מסתדר? אז מסתבר שזה לא בדיוק כמו בארץ. ראשית, מדובר בשירות של 15 חודשים בלבד; שנית, החובה חלה רק על גברים; שלישית, גברים שנרשמו ללימודים גבוהים פטורים (אבל רשאים להתנדב); רביעית, מי שלא רוצה לשרת בצבא מסיבות אתיות רשאי לעשות שירות לאומי; וחמישית, מאחר שיש מספיק חיילים, גם מבין הגברים שלא לומדים ולא עושים שירות לאומי, יש כאלה שפשוט לא קוראים להם לשירות. אבל מבחינה עקרונית, הדגישה פראו פרוצט, הצבא הגרמני הוא צבא חובה ולא צבא מקצועי (כמו בארה"ב); והמטרה היא חיזוק הדמוקרטיה - "כדי לאפשר פיקוח של העם והבוחרים על הצבא". עולם הפוך.

[בעוד כחצי שעה אצא לי אל הקורס-פסט, מסיבת הסיום שלנו. הכנו יופי של חומוס, ואני מקווה להרבה אירועים ומעללים.].

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/3/2008 08:56, ושייך לקטגוריות מה למדתי בגן היום, הגרמנים האלו...
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-4/3/2008 21:00

---