חמוץ מתוק
יש משהו חמוץ מתוק בליווי שאנחנו נותנים בימים האחרונים לאורחינו המתמקמים בזארברוקן (שהיום חתמו במזל טוב חוזה לדירה ואף עברו אליה עוד הערב). מתוק - כי זה תמיד משמח לעזור ולהסיר את המכשולים מדרכם של אנשים, וכי בדרך זו אנחנו מבינים כמה התקדמנו מבחינת ההבנה של איך המערכת עובדת כאן. חמוץ - כי כל צעד מזכיר את הטעויות שעשינו, את הפספוסים שלנו, את הדברים שיכולנו להבין קודם ולא הבנו. כי היינו יכולים לעזור הרבה גם לעצמנו אם אנחנו-של-היום היינו שם בשביל עצמנו אז.

בכל מקרה, אחרי עיסוק בנפלאות ברצלונה כל היום, עברנו לפענוח חוזה שכירות בגרמנית, כולל הסברים בגרמנית עמוסת -מבטא של איטלקי שגר בצרפת, והסבר כל הסעיפים לשני ישראלים דוברי רוסית, ואת הכל קינחנו בסעודה במסעדה הסינית החביבה עלינו, על כוס בירה. מה הפלא שעולם הדימויים שלי מצטמצם לקולינריה ולכרית המצפה לי בכליון עיניים?
לילה טוב.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/4/2007 23:57, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, אופטימי
1 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-10/4/2007 11:08

---

בוראט וליליאנה
אז ראינו היום את 'בוראט', בדי וי די, וכדי להוסיף לבלגן הלשוני-תרבותי שהוא הסרט (המצוין) הזה, ראינו אותו יחד עם ליליאנה הקרואטית (שהיא בעצם מבוסניה בכלל). כדי שכולם יבינו, החלטנו לראות את הסרט בפסקול אנגלי ועם כתוביות בגרמנית, דבר שיצר בלגן רב-לשוני עבורנו: את מה שנאמר באנגלית הבנו, אם מה שבוראט פטפט בקזאחית (=עברית במבטא מזעזע) הבנו גם, ואילו את מה שאזמט אמר בקזאחית (=שפה לא מובנת, אולי רוסית?) הבנו רק בקושי מתוך קריאת הכתוביות לגרמנית. בדרך הסברנו לליליאנה שבוראט מדבר עברית, ואילו היא הסבירה לנו שהשירים שהוא שומע בדרך הם שירי עם צועניים מקרואטיה. היה מענג.
הסרט עצמו ....הרבה יותר ממצחיק. אמרו לי כבר שהוא חורג בחוצפה מרהיבה ממגבלות כל מה ש'צריך לעשות' ומגחיך את המקומות הקדושים ביותר לאמריקנים, אבל לראות את זה ... זה משהו אחר. הדהימה אותי במיוחד הסצינה בה פוגש בוראט חבורה של תלמידי קולג' אמריקאיים, שמפתיע לגלות שהם נראים כמו קריקטורה של סרטי קולג'. זו גם הסצינה בה למדתי איך אומרים fucking כשם תואר בגרמנית (verficken, וכפועל זה ficken).
אבל מה שמדהים הוא שמעבר להומור ולפארודיה, הסרט מספר סיפור, ואפילו מצליח לגעת ללב. בסצנות רבות מזכיר בוראט את גיבורי הקומדיות (ולא רק הקומדיות) שהולכים 'נגד כל הסיכויים'. כמו הנווד של צ'פלין, או פורסט גאמפ שרץ לרוחב אמריקה - בוראט ממשיך לנוע, כמות שהוא, לא לומד שום שבר או משתנה אלא רק עובר דרך החיים ומאיר אותם באור אחר, אור שרק זר יכול להטיל עליהם. ההישג המדהים של סשה ברון כהן הוא לשחק את הדמות הזרה הזאת (ולכתוב אותה, וליצור אותה), מול אנשים אמיתיים ובסיטואציות לא מבוימות (או לפחות, לא לגמרי מבוימות), כשבעצם הוא יודע אנגלית, הוא יודע איך יהודים נראים ואיך הם מתנהגים, והוא חי במערב ולא בכפר קטן בקזחסטן.

מיד אחרי הסרט איכשהו התגלגלנו לדבר עם ליליאנה על הקרירות הגרמנית, על רקע הסצינה שבה בוראט מנסה לברך זרים ברחוב הניו יורקי וכולם בורחים ממנו. היא בדיוק עזבה חבר רציני, גרמני, בגלל שהיתה לה תחושה שהוא כבר תכנן בשבילם את כל החיים. והיא טיפוס הרבה יותר קליל, זורם ומוטרף. היא אמרה שהיא מייד זיהתה בנו את החמימות הבלתי אמצעית הזו של להכיר מיד מישהו; היא רואה בזה תכונה בלקנית, אבל אני מניח שבוראט היה טוען שגם בקזחסטן זה ככה.
ליליאנה גם מאוד אוהבת מוזיקה ישראלית, בעיקר מזרחית (היא מתעקשת בכל פעם שאנחנו נפגשים לשמוע את השיר היחיד של מרגלית צנעני שיש לנו) אבל גם באופן כללי - אחרי הסרט רקדנו לצלילי מוניקה סקס, היהודים, אלון אולארצ'יק ואינפקטד מאשרום, כשליליאנה לא מראה שום סימן של יאוש מהמוזיקה הלא מוכרת. ואם הפוסט הזה קצת מבולבל, אתם מוזמנים להאשים כוס אחת של Sekt (יין קופצני גרמני שקיבלנו במתנה בסופר), שליש בקבוק יין (קוט דה רון צרפתי אדום) ושתי כוסיות לימונצ'לו (ליקר לימונים איטלקי מתוצרת קרית מוצקין). אבל נדמה לי - וזה בסתירה לפוסט קודם על ענייני הלבד - שאפשר להגיד שיש לנו כבר ממש חברה חדשה כאן . בשבוע הבא היא רוצה לקחת אותנו לרקוד במועדון מקומי - צפו לעדכונים.

והנה גם תמונה של אסנת וליליאנה רוקדות לצלילי 'עוד ארון אחד' של היהודים:




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/3/2007 00:19, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., הומור, אופטימי, טלוויזיה וקולנוע
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-27/3/2007 20:45

---

בתוך הראש

הראש מתרחב.
הפנים מושלכות קדימה. ללא העיניים.
האוזניים רחוקות, משני הצדדים.
העורף הולך מטר אחורה, אבל מאיים להתרחק יותר.
הראש תופס את גודלו של החדר.

רואה רק את פנים הראש.
זה נראה כמו חדר, אבל אני יודע
ששני מטר לפני ניצבת חומה שקופה שרק היא הגבול בין הפנים לחוץ.
עצמות הקרקפת נלחצות החוצה מכל האוויר שבתוכן,
עוד מעט יידחקו הצידה ומוח ינזל מביניהן על רצפת הפרקט.

השקט מוחלט. דבר אינו נשמע במרחק ביני לבין האוזניים.
אני חש אותן בוערות בשולי החדר,
מהדהדות את זרימת הדם בעצמות הדחוסות
מבוישות, מובכות מהמצב הזה, בן אדם
עם שני מטר ראש בכל כיוון -

יש כל כך הרבה חלל עכשיו ביני לבין עצמי
כל כך הרבה זמן לוקח למלים להיכנס, לצאת
החומר הצמיגי בראש מאט את מהירות הקול
קוטע באיבן תשדורות רצון והחלטה.

הראש רחב כמו צפלין, נושא אותי אתו
שלוש קומות מעל הרחוב הגרמני
מעל השלוֹס, מעל הקירכֶה

הראש מתרחב לתת מקום. לתת
למעיין גז לא טבעי לפרוץ מהבטן
למלא את שמנמנות הצפלין
בפרצים שהוצאו מהקשרם:
אנשלוס. אקציה. אינשולדיגנזי.
ברוך. ביס.
גוט -

ואז שיתפוצץ.
זה מה שאני רוצה.
רוצה את האוזניים שלי בחזרה
רוצה את הפנים
רוצה שתבער השנאה ותכלה את עצמה ואת הצפלין את צלע ההר גם יחד
שיבוערו הזוכרים שייבערו הנזכרים שיעלו באש הזכרונות
שמנפחים אותי מעל לכוחותי
שעושים מראשי אהיל מנורה עגול
עור פנימי מתוח על קרקפת שקופה
ונורת הלהט בפנים היא גוף שחור,
קורן חשיכה.












שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/3/2007 23:38, ושייך לקטגוריות אמנות, הגרמנים האלו..., שחרור קיטור, סיפרותי
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-12/4/2007 15:23

---

תשמרו על קשר
כשכתבתי 'המשך יבוא' בסוף הפוסט הקודם היה לי המשך בראש - על חברויות דרך האינטרנט - אבל גם התגובות וגם אירועי היום גורמים לי לשנות כיוון.
היום נסענו עם ההורים של אסנת לכפר Dorheim, מצפון לפרנקפורט, של נולד וגדל הרברט, סבא של אסנת, שניצל את הנסיעה הזאת לגרמניה ובא לשם לבקר את חברו מילדות ואת המשפחה. היה זה יום עמוס חוויות, נופים, זכרונות, עוגות קרם וצפיפות משפחתית, אבל היה משהו - שולי למדי - שהתחבר לי לפוסט הקודם. במסגרת הביקור פגשנו את קלאודיה, בתו של החבר-מילדות של הרברט, ואת קלאוס, היסטוריון שעובד עם העירייה וכתב ספר על ההיסטוריה של הכפר, ועל המשפחה של הרברט, שהיתה המשפחה היהודית היחידה שם. שוחחנו איתם (אני ואסנת) לא מעט בגרמנית - בעיקר שיחות הכרות ודברים כלליים - אבל איכשהו, כשבאנו ללכת, שניהם עמדו על כך שנחליף טלפונים ואימיילים, ולפחות שלוש פעמים ביקשו שנשמור על קשר.
כמובן החלפנו פרטים והבטחנו הבטחות, אבל עוד לפני שיצאנו כל הטקס הזה נראה לי מוזר: הכפר שוכן במרחק שעתיים וחצי נסיעה (באוטו) והרכבות יקרות; אין בינינו קשר דם שידרוש איזושהי מחויבות; וגם לא נוצרו במהלך היום כאלה קשרים שיש צורך 'לשמור' עליהם. אולי זה מחסום השפה או מחסום התרבות, אבל לא ברור לי אם הם באמת רצו שנשמור על קשר, או אמרו את זה במסגרת הניסיון להיות סופר-דופר-נחמדים ליהודים שחזרו אל הכפר.
זה אולי קשור למה שארי כתב בתגובות, על הקושי ליצור אינטימיות בשפה זרה, ואולי סתם לכך שאי אפשר להכריח אנשים ליצור קשר עמוק (אלא רק להיות נחמדים זה לזה במקרה הטוב). מצד שני, המרחק בין זארברוקן לדורהיים לגמרי מנטרל כל אפשרות לקפוץ לקפה (גם אם נרצה).

(אולי יבוא עוד המשך ואולי לא)שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/3/2007 22:42, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-5/3/2007 10:31

---