הבחירה והברירה
אני חושב שמאז שלמדתי civics בכיתה ט' בבית ספר תיכון אמריקני בפלורידה לא התעסקתי כל-כך הרבה בממשל ובפוליטיקה בארה"ב כמו בחודשים האחרונים. המעקב אחרי הנשיא החדש אובאמה והנשיא הטלוויזיוני בארטלט גרם לי לכל מיני מחשבות על 'הדמוקרטיה הגדולה בעולם'. אחת מהן היא, למשל, שאם הייתי גר בארה"ב לא היתה לי בעצם ברירה ביום הבחירות. כאיש שמאל, התומך בזכויות נשים, הומואים, מיעוטים, פועלים וחיות בר, לא היתה לי שום התלבטות, לא משנה מי המתמודדים: אני בכיס של המפלגה הדמוקרטית. לרפובליקנים אין שום סיכוי, לא משנה כמה מרשים המועמד שלהם.
למעשה, לאנשים כמוני, הבחירות האמיתיות הן הפריימריז במפלגה הדמוקרטית. אובאמה או קלינטון, זו בהחלט שאלה שאפשר להתחבט בה (אני העדפתי בהתחלה את קלינטון, אבל שיניתי את דעתי עם הזמן). ובגלל אנשים כמוני (ותמונות מראה שלי מהצד השני של הקשת הפוליטית) הפריימריז בארה"ב חשובים לא פחות מהבחירות האמיתיות; כי יש אנשים שעבורם זו בעצם הבחירה היחידה במרוץ לנשיאות.
ובארץ? בארץ נראה שיש הרבה יותר ברירות. לא שתי מפלגות כמו בארה"ב או חמש כמו בגרמניה (עוד נחזור לגרמניה) אלא 11, וזה רק אם סופרים את אלה שמיוצגות כיום בכנסת. אבל מנקודת המבט שלי, זו אשליה אופטית: מי שמחזיק בערכי הליבה של השמאל צריך לעצום עיניים מאוד חזק כדי להצביע למפלגת המרכז הסופר-קפיטליסטית קדימה, או ל'מר גנרל' ברק. מצד שני, הצבעה לחד"ש ושמאלה משם בעצם מוציאה את הקול שלי מספירת הגושים, ומצמצמת את האפשרות לקואליציה שמכילה ח"כים בעלי עמדות שמאליות. מצד שלישי, יש המון מפלגות קטנות עם אידיאולוגיה מגניבה ודגשים על נושאים שחשובים לי, אבל העלאת אחוז החסימה - לצד התלות המוחלטת בסקרים - גורמת לכך שיש סיכוי טוב שקול למפלגות האלה הוא כמו לא להצביע (שזה אפילו גרוע יותר מקול לחד"ש, שאולי לא נחשב בקואליציות אבל כן מכניס פרלמנטר ראוי לכנסת). כתוצאה, הבחירה שלי היא בעצם להצביע 'בלית ברירה' לאותה מפלגה שהצבעתי לה בכל מערכות הבחירות מאז 1992 (פרט לאחת). יש בחירה, אבל אין הרבה ברירה [1].
באופן מעניין, דווקא בבחירות שייערכן בסוף השנה בגרמניה, ובהם אני לא רשאי להצביע (אבל אסנת כן) יש הרבה מקום להתלבטות לאנשי שמאל. האם ללכת על הסוציאל-דמוקרטים, על הירוקים או אל 'מפלגת השמאל' (Die Linke) ? כולם נראים מתאימים במידה זו או אחרת לאידיאולודיה שלי, ואת הפוליטקאים עצמם אני לא מכיר מספיק זמן כדי לתעב. שלא לדבר על כך שהקנצלרית מרקל, שלמדתי לחבב, היא בכלל מהנוצרים-דמוקרטים. מזל שאני לא רשאי להצביע, היתה עלולה להיות לי בחירה קשה. אבל לפחות היתה ברירה.




[1] אם הייתי מצביע לגמרי אידאולוגית, יש סיכוי שקולי היה הולך לתנועה הירוקה-מימד. אם אתם שוקלים להצביע לאחת מ*ארבע* המפלגות שבשם שלהן מופיעה המילה 'ירוק' על הטיותיה, לכו על זו - לפחות תקבלו את הדבר האמיתי, פעילים ירוקים שחושבים על הסביבה ולא על הכיסא. ומלכיאור הוא גם הרב המגניב ביותר בסביבה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/2/2009 00:40, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, הגרמנים האלו..., אקטואליה
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-8/2/2009 11:31

---

False friends
(על איזשהו קו מהפוסט הקודם)

יש משהו מטעה בדרך שבה הגרמנית דומה כל-כך לאנגלית. כשמתחילים ללמוד את השפה נראה לפעמים שזו פשוט אנגלית עם דקדוק משונה וסיומות אחרות. House הוא Haus, סילבר הוא זילבר וגולד זה גולד. אפשר לחשוב שכדי להפוך פועל באנגלית לפועל בגרמנית צריך פשוט להוסיף לו את הסיומת ieren: ללמוד זה studieren, להתאמן זה trainieren, לתפקד זה funcutionieren ולבודד זה isolieren. פשוט.
אבל דווקא הפשטות הזו גורמת לדוברי אנגלית להיתקע על טעויות מסוימות, ולהבין לא נכון מלים שמשמעות דומות למלים אנגליות מסוימות. קל למשל לשמוע את הפועל schauen ולהיות בטוח שזה to show - להראות; אבל מה לעשות שבגרמנית זה פשוט 'לראות, להסתכל'. או למשל, כשיודעים שקיים בגרמנית הפועל vermissen, ואפשר להגיד ich vermisse dich במשמעות I miss you, קשה נורא להימנע מאמירות כמו Ich habe den Zug vermisst, שנורא רוצה להיות 'פספסתי את הרכבת' אבל הוא בעצם 'התגעגעתי לרכבת'.
למי שיודע אנגלית קשה להבין של-toll אין שום קשר לגובה (זה סתם 'יופי, נהדר!'); ש-nett אינה רשת; שאת שם החנות Saturn קוראים זאטוּרן ולא סאטֶרן; שמשחקים כאן הוֹקֵיי ולא הוקי ומנגנים יאץ במקום ג'אז; וש-Bildung זה לא בנייה אלא חינוך (או אחד מהרבה דברים אחרים).
הבלבול נעשה מורכב יותר כשמגיעים למבני משפט ולביטויים. wake up זה אכן aufwachen ו- get up זה aufstehen, מה שמתאים יפה למשמשעות של auf בתור למעלה; אבל aufmachen זה לא to make up אלא לפתוח מעיל או לבטל משהו. ובעוד ש- nothing to do (במובן של it has nothing to do with you) מיתרגם נהדר ל-nichts zu tun, הרי ש "instead of me" או "in my place" (למשל שכאתה רוצה שמישהו יחליף אותך בעבודה או במטלה מסוימת) לא הופך ל-in meinem Platz או statt mir כמו שהייתי רוצה, והגרמנים מוצאים דרך אחרת ומסובכת יותר לומר זאת.

והכי גרוע הוא עניין משפטי התנאי. באנגלית אנחנו רגילים להשתמש במילה אחת לכמעט כל משפטי התנאי, וגם לשאלות הפתוחות שמופיעות במשפט תפל:

רק במקרה של תנאי שקורה כל הזמן, שמתאר מצב כללי בעולם, משתמשים במילה אחרת, המשמשת בד"כ לתיאורי זמן:




בגרמנית,יש מילה שנראית מאוד דומה ל-if. זו מילת התנאי ob. וגם מילה שנראית מאוד דומה ל-when, רק נכתבת קצת שונה: wenn. דובר האנגלית מניח שפגש כאן חברים ומנסה להשתמש במלים האלה בדרך שהוא מכיר.... ואז הוא מגלה ש:

1. ob מתאימה במקום if רק במקרה הרביעי מהרשומים לעיל, אבל מצד שני משמשת בהרבה מקרים שבהם באנגלית היינו אומרים whether בכלל.
2. wenn מחליפה את if בשלושת המקרים הללו, וגם בתיאורי זמן בעתיד או בתיאורי זמן של אירועים שקורים בקביעות. אבל כשמדובר במאורע יחיד בעבר (למשל בדוגמה השנייה לעיל) המילה הנכונה היא als (מה שמבלבל עוד יותר בהתחשב בדמיון של המילה הזו ל-as האנגלית).

בקיצור, שדה מוקשים של ממש. ובמלים אחרות, אף פעם על תסמכו על מלים. הן לא חברות שלכם.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/11/2008 01:02, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., סטיות אישיות
33 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-4/12/2008 18:46

---

אל, אל, יש-ר-א-ל (חלק ראשון)
הכל התחיל כאן בבלוג, בתגובה של 'בנחמין' לאחד הפוסטים הקודמים, ששאלה אם אני לא הולך להפגין פטריוטיות וללכת למשחק של הנבחרת בלוכסמבורג. אמנם מאז אליפות אירופה אני מגלה יותר עניין בתחום, אבל התגובה הראשונית שלי היתה 'איזו נבחרת? מתי?' כתוצאה, כל העניין היה ודאי נעלם אי-שם בערפל, אלמלא התערבה יד הגורל וטרפה את הקלפים.
כי כבר לפני כשבועיים, טרום-חגים, התארח אצלנו למספר ימים בן דוד של אסנת (שיכונה לצורך העניין 'אנדי') שיצא למסע תרמילאות באירופה ועשה אצלנו תחנה קצרה. אנדי הוא אוהד כדורגל שרוף, שהמפה של אירופה שמורה בראשו עפ"י שמות הקבוצות, ואחרי שלא הצליח להיכנס למשחק של מילאן מכל סיבות אידיוטיות שקשורות בבירוקרטיה איטלקית הוא כבר ממש רצה לראות משחק כדורגל אמיתי באירופה. אז מה אם הקבוצה המקומית, אפ.צה. זארברוקן, משחקת בליגה החמישית? הוא הלך, עודד, צעק, למד כמה מלים בגרמנית וראה את כוחותינו מנצחים שלוש-אפס.
התיאור החי של החוויה הדהד לי כשביררתי - רק כדי לצאת ידי חובה - מתי, באמת, משחקת הנבחרת בלוכסמבורג. יצא שזה בשבת. נו טוב, שבת.
ואז, בצירוף מקרים מופרך המערב בירוקרטיה גרמנית ועורכי דין אמריקניים, הגיע אלינו לסוף השבוע עוד בן דוד של אסנת, אחיו של 'אנדי', שיכונה לצורך העניין 'אבי'; וברגע ששמע זאת, מיהר אנדי לתפוס רכבת מהירה מזלצבורג ולהצטרף; וכשהסתבר לי ששני מטורפי הכדורגל הללו הולכים להיות אצלנו, לא יכולתי שלא להזכיר שאולי, אם אנחנו כבר כאן, בכל זאת לוכסמבורג זה בקושי שעה נסיעה ו...
הם לא נתנו לי לסיים את המשפט ומיד קבעו: הולכים. בהתחלה חשבנו שניסע עם עוד ישראלי שהצטרף לעירנו הקטנה, אבל הוא ביטל ואסנת החליטה שהיא מצטרפת - עוד מימי היורו היה לה עניין בבחורים השריריים המאמצים את גופם ואת נשמתם על המגרש (אם כי בני הדודים הזהירו אותה שלגבי נבחרת ישראל, זה לא לגמרי נכון). המשימה הבאה בתור - להשיג כרטיסים - התבררה כקשה מהמצופה: החיפושים באינטרנט לא העלו שום תוצאות , ורק לאחר מאבקים נואשים עם אתרים בצרפתית מצאתי את מספר הטלפון של ההתאחדות לכדורגל בלוכסמבורג. אסנת התנדבה לדבר, והתפתחה השיחה ההזויה הבאה:

מרכזנית (בצרפתית): בליבלובפלה ולבלפבה
אסנת: שפרכן זי דויטש?
מרכזנית (בגרמנית): כן.
אסנת: אני רוצה להזמין כרטיסים למשחק של לוכסמבורג מול ישראל מחר.
מרכזנית: אי אפשר. רק בקופת האצטדיון בערב. היא נפתחת ב-18:30.
אסנת (בלב טוב): אה נהדר. ויש כרטיסים?
מרכזנית (בקול מפחיד ומאיים): אני אמרתי שאין כרטיסים? [פאוזה] לא אמרתי! אני אמרתי שאפשר לקנות בערב בקופה.
אסנת (מפוחדת): וכמה עולה כרטיס?
מרכזנית (בגרמנית עם מבטא כבד): 12 עד 35 יורו
אסנת: 34 יורו?
מרכזנית: אני אמרתי 34? [פאוזה] לא אמרתי! אני אמרתי 35.
אסנת (תוהה מה המרכזנית לקחה הבוקר): טוב, תודה.
מרכזנית (טורקת).

עכשיו שעניין הכרטיסים הוסדר, נפל הפור וההכנות למשחק החלו במלוא המרץ. המאמן הרביץ נאומים ציוניים בשחקנים, המעסה הזריק לשוקיים הדואבות, שכרנו מכונית קטנה (שהספיקה עוד לשמש אותנו בשבת בבוקר להעברת כורסה משוק הפשפשים) והכנו כיכר שלמה של סנדוויצ'ים. באדיבות גוגל מצאנו בקלות את האצטדיון (אבי זיהה אותו ראשון, בזכות הזרקורים) החנינו בחניון שממול וניגשנו לקופה. תוך דקות אחדות הבנו ש:
1. הקדמנו.
2. ליד הקופה יש כבר תור.
3. התור עטוף רובו ככולו בדגלי ישראל.
4. למרות [3], כמעט אף אחד לא מדבר עברית.
את [4] מסבירה העובדה שהבליל הכחול-לבן שהסתובב סביב הקופה בשעה שש בערך (חצי שעה לפני פתיחת הקופות ושעתיים וחצי לפני המשחק) היה מורכב מערב-רב של קהילות יהודיות מצרפת, יהודים-רוסים בנוסח עדות זארברוקן, אנשים עם טרנינגים של 'מכבי פרנקפורט' ורביעייה הזויה של צעירים עם מבטא אמריקאי (שעוד נפגוש בהמשך). כשהגענו לקופה טען המוכר בתוקף שאין דבר כזה 'יציע ישראלי' ושהיום הכל מעורבב; וכשביקשנו את הכרטיסים הזולים מכר לנו כרטיסים ליציע L, ב-12 אירו לחתיכה.
כדי למצוא את L התחלנו מיד במשימת 'סובו לוכסמבורג והקיפוה', אלא שלמזלנו הלכנו בכיוון הלא-נכון. למה למזלנו? כי בדרך פגשנו איש אבטחה נחמד (ודובר עברית), זיהינו שרוב עטופי-הדגלים נעים לכיוון שבו הלכנו (ולא לשער L) ופגשנו עוד בחור דובר עברית שטען בתוקף שלכל מי שהגיע מהארץ יש כרטיסים ליציע A, ומה יש לנו לחפש ב-L בכלל. אנדי ואבי הבינו מיד שאירעה כאן פאשלה בקנה מידה קולוסאלי (כי אם כבר לראות את הנבחרת ולקלל, כדאי לעשות את זה עם אנשים שמבינים את השפה), ומיד חזרנו לקופה בניסיון להחליף את כרטיסינו האומללים, תוך הוספת כמה שקלים (כרטיס ל-A עולה 20 יורו ולא 12). היינו די לחוצים עד שגילינו ש:
1. אין בעיה להחליף את הכרטיסים, אבל
2. כרטיסים ל-A מוכרים בקופה אחרת, ולכן
3. המוכר הנחמד פשוט יחזיר לנו את הכסף תמורת הכרטיסים.
כנראה שחוסר נימוס לוכסמבורגי זה רק עניין טלפוני.
את ההישג הכפיל ידידנו איש האבטחה החביב, שבדרך עצר אותנו והציע לתת לנו במתנה זוג כרטיסים; כתוצאה קנינו רק שניים, ובממוצע השגנו כל כרטיס בעשרה אירו בלבד. קומבינה ישראלית.

מרוצים מדפיקת המערכת המתנו בחוץ עד שנפתחו השערים, אז החליטה המערכת לדפוק אותנו חזרה: "נו פוד, נו דרינקס," ציינה המאבטחת , ואיימה להחרים את פאר הסנדביצ'יה שאסנת עמלה עליה כל אחר הצהריים. אחרי תחינות והפצרות היא אישרה ל'אחד מאתנו' לצאת ולהחזיר את תיק הסדנביצ'ים המסכן לאוטו; אבי התנדב למשימה (ובדרך נשנש לעצמו סנדביץ', כמובן).
מניעת הכריכים (והעובדה שנותרה עוד שעה למשחק) אילצה אותנו לדגום את המזנון, שכלל נקניקיה (מבושלת במים ולא משהו בכלל), צ'יפס בשקית (מייבש), חטיף 'מארס' (במקום טוויקס), בירה (לא ניסינו) וקולה (לא משהו). בשבילי החוויה העיקרית היתה להיות כל-כך קרוב למגרש - בטלוויזיה זה נראה די רחוק ובמשחקים שהייתי בהם בארץ, כילד, ישבנו אי-שם למעלה. אבל התחושה של 'הי, זה אמיתי' נעשתה משעמם די מהר, וכך גם להצטלם על רקע המגרש, לקלוט באוזן את השניים-וחצי דוברי עברית, לספור את היציעים הריקים ולהקשיב לארבעת המופלאים מבחוץ, שהתיישבו ממש לידינו, שרים 'ישראל עולה' בהגייה אמריקאית מפחידה. נשאר רק לחכות.

(ומאחר שהפוסט מתארך הרבה מעבר לצפוי, אשאיר את השאר לחלק ב', שיפורסם בקרוב...)










שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/10/2008 01:26, ושייך לקטגוריות אליפות אירופה 08, בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., סטיות אישיות, אקטואליה
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של איילת ב-17/10/2008 11:28

---

אור לגויים 2
אני לא בטוח שנשארו בבלוג הזה קוראים שהיו בסביבה כשסיפרתי על מנורת המגע של אנדריאה אי-שם לפני שנתיים, אבל נדמה לי שכן הזכרתי כמה פעמים את גידו, הענק הלוחש וההנדימן לעת-מצוא שלנו, ואת העובדה שדירות להשכרה בגרמניה מגיעות בדרך כלל בלי כלום - בלי ארונות, בלי ריהוט, בלי מטבח, בלי כיור אפילו. מה שלא ציינתי היא שלפעמים אין אפילו מנורות; אצלנו למשל היו מנורות רק בסלון (שנדליר מזעזע ומכוער) ובמטבח (מנורה עתיקה-משהו ומשונה, אבל נאה למדי). זו האחרונה היא גיבורת סיפורנו הנוכחי.
בהתחלה היא היתה גיבורה שקטה מאוד. אמנם די מהר הבנו שהרבה אור לא נקבל ממנה והתקנו מנורות ניאון מתחת לארונות המטבח, אבל בניגוד לאחרות, פשוט הנחנו לה לנפשה, עד שיום אחד שבקה חיים. הפתרון הפשוט, 'להחליף נורה' התברר כמהלך מורכב להפליא, שכלל אינספור שלבים: לרדת למרתף להביא את הסולם, לעקם בזהירות את אדני המתכת שמחזיקים את הזכוכית, להוריד בסופר-זהירות את הזכוכית....
אני עוצר את הסיפור ברגע זה, כי זה הרגע שבו גילינו שני דברים: ראשית, שהזכוכית הישנה לא רק עמומה אלא גם מלוכלכת עד מאוד, ושנית - שמאחוריה נחבאות שתי נורות ולא אחת, ושאחת מהן היתה שרופה מאז שנכנסנו לדירה. החלפת שתי הנורות, ניקוי הזכוכית והחזרה סופר-זהירה של כל הקונסטרוקציה למקום הצליחה (במחיר של כמה רגעי בהלה מצד שנינו) להגדיל משמעותית את כמות האור במטבח, הישג חשוב בימי החורף הקרים והחשוכים.
אם הסיפור היה נגמר כאן, דיינו. אלא שתוך מספר חד-ספרתי של חודשים גוועה אחת הנורות, וזמן מה אחר כך החזירה גם השנייה את נשמתה לאלוהי החשמל. מאחר שהחלפת הנורה היא כזו פרויקט (שנעשה קשה יותר מאז שבעלי הבית החדשים העבירו את הסולם לחדר שצריך לעשות תעלולי אקרובטיקה מתוחכמים כדי להשיג את המפתח אליו) דחינו את כל העניין בכמה שבועות, אבל כשביצענו אותו שוב נכונה לנו הפתעה: גם נורות חדשות לא עבדו. משהו נדפק במנורה עצמה.
כאן נכנס לתמונה ידידנו גידו. במקרה היינו זקוקים לעזרתו גם בפרויקט אחר, ובאותה הזדמנות ביקשנו שיסתכל במנורה. לאחר שפירק את הקונסטרוקציה הסביר לנו שלושה דברים:
ראשית, כדי להחליף נורה לא היינו אמורים להוריד את הזכוכית בלבד - זה מעקם את אדני המתכת ומחליש את המערכת - אלא לפרק את כל המנורה מברגיה ואז להחזיר אותה - עם הזכוכית.
שנית, אם נשתמש בנורות חסכוניות יותר, גם נשלם פחות על חשמל, גם נפגע פחות באיכות הסביבה וגם יישרפו לנו פחות נורות. הם אולי עולות יותר אבל חוסכות הרבה. אה, ואין הבדל בעוצמת ההארה.
שלישית, הוא תיקן את המגע הרופף בבית הנורה.
מאחר שלא היו לנו נורות חסכוניות מהסוג המומלץ, המאושר והסביבתי, נאלצנו לשים נורה רגילה, ומאחר שממילא היינו אמורים להחליפה בחסכונית, החלטנו לא להבריג חזרה את כל המנורה ולהישאר (זמנית) עם נורה חשופה. כצפוי, ה'זמנית' הזה התארך לכמה חודשים, אבל בסוף נשלחתי שוב להביא את הסולם מהמרתף. ואז התברר שאין שום דרך שאני אצליח להרכיב מחדש קונסטרוקציה כבדה של מתכת וזכוכית עם ברגים קטנים ומעצבנים בגובה שלושה מטר מהרצפה. עוד שבועיים עברו עד שגידו סידר את העניין.
ואז - כשהיינו אמורים להגיע אל המנוחה והנחלה והחיסכון - גילינו שלנורה החדשה יש תכונה מעניינת: כשמדליקים אותה היא מפיצה אור מינימלי ביותר - משהו כמו גחלילית בהנגאובר - שמספיר בקושי להגדרה 'לא חושך'. אבל ככל שהיא דולקת האור מתחזק, ואחרי שעה או יותר היא כבר מאירה בצורה נורמלית. וכמובן, אחרי שמכבים, אפילו לדקה, התהליך חוזר על עצמו. אז עוצמת ההארה בסוף אכן דומה לנורה רגילה, ומאז שהוחלפה היא באמת עדיין לא נשרפה, אבל יש משהו מרגיז בשיעור הסבלנות הזה - כשאני מדליק אור, אני רוצה אור עכשיו, לא בעוד שעה. לא מגיע?




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/10/2008 09:24, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., הומור, שחרור קיטור
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גנצו ב-9/10/2008 20:11

---