אנד מיסטר קשטן טו
איך אתם מסתדרים עם השכנים?
לא, זו לא מטאפורה פוליטית, אלא שאלה פשוטה. אני, למשל, בניגוד למה שרואים בטלוויזיה ('סיינפלד', 'פלורנטין', 'שמש') מעולם לא יצרתי קשר של ממש עם השכנים שגרים בבית ליד או אפילו באותו הבניין. למעשה, ברוב הדירות שבהן גרתי לא ידעתי אפילו איך קוראים לרוב השכנים; איכשהו זה אף פעם לא נראה מעניין מספיק (מצד שני, אף אחד לא בא לברך אותי ב'ברוך הבא לבניין' עם עוגיות ופרחים כמו בטלוויזיה). בדירה האחרונה שלנו בארץ נודבתי מיידית לוועד הבית, ולכן היכרתי את יותר מתמיד את השכנים - לפחות ברמת השמות, הפנים והרגלי התשלום - אבל עדיין לא יצרתי אתם כל קשר ראוי לציון (אחד שאל ממני פעם-פעמיים דיסקים והשאיל כמה חזרה. יוזמה שלו).
כל הסיפור הסתבך כשאני ואסנת הפכנו לעסקת חבילה, וכשהיא הלכה והתקדמה בתחום המוזיקה. כזמרת, היא היתה חייבת החל משלב מסוים להתאמן ולהתחמם בבית, ליד הפסנתר, מה שאוטומטית גורר איזושהי הפרעה לשכנים. וכך, מיחסים קורקטיים הפכו הדברים לפעמים למתוחים יותר, בעיקר עם השכנים הקרובים מבחינה פיזית. ובעוד שבארץ כל שנדרש בעצם הוא לשמור על שעות המנוחה המוגדרות כדי שאף אחד לא יקרא למשטרה, פה זה (מסתבר) מורכב יותר.
אתמול היינו בשיחה עם בעלי הבית, שבה התברר לנו שלשכנים מלמעלה ומלמטה 'מפריע מאוד' לא רק האימונים של אסנת אלא גם הרעש הכללי שלנו. הכל, כנראה, יחסי: במרכז תל אביב היינו בין האנשים השקטים ביותר בבניין (פרט לאימוני הזמרה) ולא מאלה שמתלוננים על כך שהטלוויזיה אצלם פתוחה בקולי-קולות; אבל בשכונה שלווה ואמידה בגרמניה, רמת השקט הנדרשת (כך מתברר) גבוהה בהרבה. הבדלי המנטליות ניכרים גם בתגובת השכנים: בארץ, למשלף היתה לנו שכנה שבאופן כללי חשבה שאנחנו שקטים ובסדר גמור, אבל כשפעם אחת הפרענו לה באחת בלילה הזמינה משטרה להזהיר; לעומת זאת כאן, מסתבר שאנשים החזיקו בבטן זמן רב תחושות קשות של אי-נוחות, ולא באו אפילו להגיד לנו שזה מפריע להם. ומאחר שאנחנו גם לא כל-כך מכירים את השכנים, נראה שהתחושות האלה רק גדלו והתחדדו.
לפרשייה הזו נראה שיש סוף טוב, או לפחות סביר - הגענו להסדר של שעות אימון ושעות שקטות, ולסיפור יצטרף כנראה גם שטיח כדי לשפר את הבידוד האקוסטי בחדר עם הפסנתר - אבל היא שוב הציגה בפני את העובדה שבדרך כלל אין לי באמת עניין להכיר את השכנים; הפעם האחרונה ששכנה שלי הפכה לידידה אמיתית היתה בכיתה א'. מה אפשר לעשות שהשכנים ברשת, או לפחות בעיר, מעניינים ומספקים יותר? כנראה כלום, אבל נראה שבכל זאת כדאי לתקשר אתם בצורה בסיסית - פשוט כדי לא להיות הקוץ שמפריע.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/4/2008 09:08, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
48 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-2/5/2008 07:57

---

אני ברלינאי!
מאז שאני גר בגרמניה, תהיתי מתי ישתמשו בהוצאת הספרים שלי בעובדה הזו וישלחו אותי לתרגם משהו גרמני. אלא שבשטיינהרט קציר (גרסה מודרנית של וולפראם והרט) התעלמו לחלוטין מיכולותי ההולכות ומשתפרות בשפתו של גתה ושלחו אותי למקסיקו, לרומניה, לאיטליה, לסין (פעמיים!), להודו, לסקוטלנד ולדרום אפריקה - כולן מדינות חביבות למדי (פרט להונג קונג חסרת התוחלת ולסקוטלנד שהיא סיוט למתרגמים) אבל ממש לא גרמניות. לפחות במקסיקו השתמשתי בקצת ספרדית ובדרום אפריקה פגשתי את האפריקאנס, גרסה של הולנדית שדומה איכשהו לדיאלקטים גרמניים מסוימים.
אבל כל זה הגיע לקיצו בבת אחת וכפל כפליים לפני מספר שבועות, כשנודע לי שלא רק שאני בקרוב אתחיל לתרגם מדריך חדש לגמרי לגרמניה, אלא שלפניו עומד בפני מדריך מהסדרה האורבנית 'כאן ועכשיו', העוסק בבירה הגרמנית המחולקת ביותר במאה ה-20 - ברלין.
מה אני אגיד לכם, כיף לתרגם מדריך בלי להצטרך לנחש כל פעם את ההגייה. וברלין, מתברר, היא עיר צעירה, תוססת, מדליקה וערנית, שבה "הנונקונפורמיזם מנצח בקביעות את ההליכה עם העדר" ובכל פינה מצפה הרפתקה חדשה - למשל מועדוני זימה, טראפלס בטעם אבסינת, ברים עם קירות עשויים מצינורות ושעשועון טריביה בהנחיית הדראג קווין נינה קוויר. שלא לדבר על כך שכל מיני מבנים - מתחנות רכבת ותחנות שאיבה ועד מפעלי סוכר ומבשלות בירה - ממציאים את עצמם מחדש כ'חלל מופעים אלטרנטיבי' או 'בימת מיצגים יצירתית' או מה שלא יהיה.
היום, למשל, הגעתי לפרקון העוסק בסצינת המוזיקה הברלינאית, וכהרגלי בקטעים האלה השמעתי לעצמי ברקע את הלהקות וההרכבים הבולטים (לפי המדריך). זה יצא כל-כך מוצלח, שאני חייב לחלוק כמה פנינים עם קוראי דוברי הגרמנית (וגם לא-דוברי-הגרמנית).

ראשון מתגלגל פנימה Seeed, שהמדריך מכנה את המוסיקה שלו 'רגאיי-ראגאמאפין אופטימי', עם הלהיט Aufstehen, או באנגלית Stand up, שם מקובל מאוד בתחום הרגאיי:



ההרכב השני הוא 2raumwohnung, או במלים אחרות "דירת שני חדרים", שיוצרים סוכריות פופ כייפיות עד אימה. היה קשה לבחור, ואם בא לכם אתם מוזמנים לחקור את שאר הרפרטואר של הצמד הזה (זה מה שאני עשיתי) אבל בסוף הלכתי על spiel mit ('שחק עם...'), אלקטרו-פופ אייטיזי בניחוח מחודש, שעשה לי טוב על הנשמה:



(לא ברור לי מה עניין חליפות החלל לכאן, אבל זה כיף).
ולסיום , שיר שמילותיו שבו אותי מהשנייה הראשונה, וגם הקליפ שלו מעלה חיוך (ומעלה). ללהקה קוראים wir sind Helden ('אנחנו גיבורים') והשיר מצטיין בשם המדליק von hier an blind ('מכאן, על עיוור'). הפזמון מתאר יפה את מצב הרוח שלי בימים האחרונים: "אני לא יודע יותר, אני לא יודע איפה אנחנו... מכאן על עיוור".



עכשיו נשאר רק דבר אחד.... למצוא את דרכי לברלין גם במציאות ולראות אם שווה להשתלט עליה (אחרי תל אביב, זארברוקן ומנהטן).
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/4/2008 00:11, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, הגרמנים האלו..., האייטיז, עבודה
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של mask in Konstanz ב-13/4/2008 12:58

---

באנו חורף לגרש
לוח השנה, השעון, השמש, הפרחים - כולם כבר מסכימים שהחורף חלף עבר לו והאביב עומד בפתח. מול הבית כבר פורח בוורוד העץ של השכנים, ליד האוטוסטרדה יש דאפודילים וכל מיני עצים מתחילים להנץ ירוקים. רק למזג האוויר עצמו שכחו כנראה להודיע. באותו תאריך בשנה שעברה נרשמו 15 מעלות, ובסוף אפריל כבר הסתובבנו בחולצות קצרות. אבל ל-2008 חוקים משלה.
אתמול, למשל, החלטנו לנסוע לשמוע קונצרט של ירון (המורה של אסנת) וסבסטיאן (הפסנתרן הג'ינג'י) באחת העיירות בסביבה. התוכנית היתה לנסוע לשם וחזרה ברכבת, ולתחנת הרכבת להגיע באופניים. אתרי מזג האוויר אמנם חזו שחורות לאותו יום א', אבל בחוץ נראה רק מעונן חלקית ואנחנו החלטנו (ביופי של wishful thinking) שכולם טועים, ועלינו על כלי-רכבינו הדו-גלגליים.
הדרך לשם עברה ממש בשלום, אבל כבר כשהיינו ברכבת התחיל גשם, ועם סיום הקונצרט כבר היה ברור שהעניין הדו-גלגלי לא היה רעיון מוצלח במיוחד. כדי לחדד את האירוניה גילינו שיש לנו טרמפ חזרה לזארברוקן (עם זמרת שלומדת עם אסנת) אך נאלצנו לבקש ממנה להוריד אותנו בתחנת הרכבת כדי לחלץ את אופנינו. אלה עמדו מתחת לסככה בתחנה ונשארו יבשים (בינתיים), מה ששכנע אותנו לוותר על הניסיון להעלות שני זוגות אופניים לאוטובוס עירוני חורפי צפוף וללכת על רכיבה חפוזה הביתה בגשם המטפטף מסביב.
ההתחלה היתה עוד בסדר - כפי שנאמר, הגשם הסתכם בטפטוף ולאורך המדרחוב המוביל מתחנת הרכבת היו כמה וכמה קטעים מקורים שהגנו עלינו מפני מוראות השמיים. אלא שקצת אחרי תום המדרחוב החל הגשם להתחזק, ובקטע משם עד הבית לא היה כמעט שום מקום לתפוס מחסה. נותר רק לרכוב במהירות-אך-בזהירות ולקוות שהכובע והכפפות יחזיקו מעמד. מה אני אגיד לכם, רכיבה על אופניים בגשם שוטף ובטמפרטורה של ארבע מעלות היא חוויה די מקפיאה, במיוחד עם מכנסיים שחורים דקים שמיועדים להיראות טוב בקונצרטים ולאו דווקא להגן על הברכיים מאיתני הטבע.
כשהגענו הביתה הציעה אסנת להתקשר למועצת המים, אולי יצליחו להעלות את מפלס הכנרת אם יסחטו לנו את הבגדים (והשיער). אבל לחורף זה לא הספיק, ולמחרת בבוקר הוא שלף משרוולו עוד תעלול.





כך נראתה החצר האחורית שלנו כשקמנו הבוקר. השלג המשיך לרדת עד הצהריים, קל אמנם אבל מרחף ברוח בהתלהבות ומצטבר בכל מקום, למשל על העצים, באופן שיוצר תמונות סוריאליסטיות כמו זו:





את שיא ההתעללות רשם החורף כלפי הדאפודילים המסכנים, שנאלצו לסחוב על גביעי הכותרת שלהם כמויות שלג ניכרות. לרוע המזל, בטיול לעיר שבו שמתי לב למצוקתם לא היתה עמי המצלמה, ולאחר מכן הספיק השלג להינמס ולהיעלם wie Schnee von gestern ('כמו שלג מאתמול', ביטוי גרמני). עם זאת, אתם יכולים להאמין לי, ואני חושב שהעדויות מדברות בעד עצמן. אין מה לעשות, חייבים לנקוט פעולה ישירה, למחות ולהפגין!

אי לכך ובהתאם לזאת אני מקים את תנועת 'באנו חורף לגרש' (Wintervertreibungsverband), שמטרותיה העיקריות הן:

1. להעלות את הטמפרטורות ל-15 מעלות לפחות;
2. למנוע שלגים וגשמי קרה בכל מחיר;
3. להעניק סיוע חירום לדאפודילים ולפרחים באשר הם, אשר סובלים תחת שלטון הדיכוי החורפי;
4. לעצור את מסעו של הלפיד האולימפי ולהשתמש בו כדי לחמם את האווירה.

התנועה כבר פעילה ב-13 מ-16 המדינות הפדרליות בגרמניה, וצפויה לשתף פעולה בבחירות הקרובות עם ה-CDU, CSU, SPD ו-PDF. התחושה היא של שינוי מתקרב, של ניצחון שכבר נראה באופק. קודם ניקח את החורף, אחר כך את ברלין.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/4/2008 20:18, ושייך לקטגוריות עונות השנה, הומור, הגרמנים האלו..., תמונות
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של exvnksuo ב-17/2/2013 10:07

---

שכרון חברתי/ בורגנות אמנותית
מסיבה מוצלחת אצל סבסטיאן, ידידינו הפסנתרן הג'ינג'י, עברה עלינו שלשום בערב, ובמהלכה הורחב משמעותי קאדר האנשים הנחמדים שאנחנו מכירים בעיר. הייתי אמנם הלא-מוזיקאי היחיד בהרכב שכלל שני פסנתרנים, שתי צ'לניות, חצוצרן, טרומבוניסט וזמרת (פרס מיוחד למי שימצא יצירה שנכתבה להרכב כזה) אבל זה לא הפריע לאף אחד, ופרט לכמה הערות על זמרת ג'אז שקולה בקע מהמערכת לא נרשם עיסוק מוגבר במוסיקה במהלך הערב. מה שכן נרשם הוא בלבול לשוני משעשע, כי החצוצרן, סיימון שמו, הגיע רק לפי חצי שנה מאוסטרליה והגרמנית שלו בסיסית ביותר; כתוצאה התנהל הערב בשילוב של גרמנית ואנגלית, לפעמים בשתיהן במקביל (בעיקר אחרי הבירה השנייה שלי).
מבחינה קולינרית, המנה העיקרית היתה מאכל זארלנדי אופייני בעל השם המרתק 'גהייראדה' (נישואין), המורכב מתפוחי אדמה, כופתאות גבינה, שפק, בצל מטוגן והרבה הרבה חמאה. לטענת סבסטיאן, זהו מאכל מקומי מסורתי שלא מגישים באף מסעדה כי הוא נחשב פשוט מדי, לכל משפחה יש מתכון משלה ומתנהלים ויכוחים תמידיים על שאלות כמו 'עם תפוחי אדמה או בלתי תפוחי אדמה' וכיו"ב. בכל מקרה, הרעיון הבסיסי הוא שתפוחי האדמה מתחתנים עם כופתאות הגבינה, והרוטב מעל מברך על האיחוד. כמנה ראשונה הכינו שניים מהגברים במטבח קציצות בשר במגוון צורות, ואלה הוגשו עם חרדל אקסטרה-חריף בשם "נקמת השטן" שסבסטיאן בדיוק קיבל במתנה (ודווקא לא היה נורא חריף, אבל איפשר לי לספר את סיפורו של ידיד שנגס בטעות בגוש וואסאבי בחושבו שזה אבוקדו).
יחד עם האוכל (וכן לפניו, אחריו ומכל צדדיו) היתה בירה, דווקא די איכותית (סיימתי שני בקבוקים, דבר די נדיר אצלי) ולקינוח - וויסקי סקוטי איכותי שסבסטיאן קיבל כמתנה לסיום התואר. בעקבות מדריך סקוטלנד שסיימתי את תרגומו לא מזמן, נדהמתי לגלות שאני לא רק מזהה את המקום בו יוצר הוויסקי, אלא גם יודע להגות אותו בסקוטית.
בין לבין, סיימון התגלה כחובב נלהב של מונטי פיית'ון והעברנו דאחקות ממערכונים נבחרים, כולל אלתורים שהיו מצחיקים באותו זמן (ראו מצד שמאל); סבסטיאן השמיע שיר מצחיק להפליא בשם Nelly the Elephant (ששמו שובש מיד ל'אלי ד'ה נלפאנט'); כולם האזינו בחדווה למתכון שלנו ללבבות עוף בריבת בצל (פרט לדניאל הפסנתרן, שרעיון הלבבות עושה לו בחילה); וסוזנה הצ'לנית החביבה הסבירה לנו את ההבדל בין künstlich (מלאכותי, פלסטיקי) לבין künstlerisch (אמנותי), מה שהוביל לדיון הזוי על בשר טחון מפלסטיק ועל מוראות השפה הגרמנית.
מה שכן, יותר מדי אלכוהול באמצע השבוע זה לא בריא לסדר היום; למחרת קמנו בתשע אבל לא ממש התעוררנו עד אחרי עשר. היום היה קצר ממילא, כי בערב קבענו עם ידידינו א' וי' (הישראלים-רוסים) לנסוע לתערוכה בלוכסמבורג, שם מציג אמן רוסי מקומי שמשמש כמעין מורה/מדריך ל-י', שבעצמה מציירת ציורים מרתקים (פשששש, איזה משפט ארוך, בגרמנית הוא היה בטח יותר ארוך). א' שכר רכב קטן ל-24 שעות, הוציא מפות מהאינטרנט והתייצב קצת לפני חמש מול ביתינו; התפקיד שלי היה להבין את ההוראות הגוגליות ולהתאים אותן למבוך השלטים באוטוסטרדות של לוכסמבורג, כי התערוכה לא היתה בעיר לוכסמבורג, אלא בטירה נאה בכפר ההררי בורגלינסטר (הלינק הוא לוויקיפדיה בלוכסמבורגית, שפה שנשמעת כמו משהו בין גרמנית להולנדית ונאלצנו להתמודד אתה במהלך הערב). הטירה עצמה מרשימה, אבל הגענו אליה עם השקיעה ולא הספקנו להתרשם יותר; התערוכה... הממם.
הצייר הרוסי 'שלנו', נקרא לו בוריס לצורך העניין, הציג בתערוכה יחד עם עוד שני אמנים מקומיים (כלומר, צרפתים או גרמנים או לוכסמבורגיים, לא נורא הבנו), שהציורים שלהם היו משעממים עד מעצבנים. אחד צייר כל מיני דוגמאות שנראו כמו אריחי אמבטיה מסוגננים ומוגדלים לגודל של ציור שלם; השני צייר מאוד אבסטרקטי, ואולי בשתי תמונות הצלחתי להבין משהו בבלגן. הציורים של בוריס, לעומת זאת, היו הרבה יותר מעניינים, ומכמה מהם ממש התרשמתי; לדעתי האישית ניכרת השפעה מובהקת של מרק שאגאל בציוריו, בעיקר בציור אחד בשם 'כל הקדושים', והצלחתי ליהנות מהם.
מצד שני, קשה לומר שנהניתי מהחברה. התערוכה מיצתה בערך את כל הדברים הרעים שאומרים על אמנות מודרנית והבורגני המצוי. הקהל היה מבוגר, מעונב ברובו ו'מכובד', עם נטייה להצביע על התמונות הפשוטות ביותר ולנהל עליהם דיונים פסאודו-איטלקטואליים (ובסוף להתכנס ליד שולחנות הנשנושים עם כוס זקט). מחירי התמונות (שפורטו בקטלוג התערוכה) היו בשמיים - מ-350 יורו לתמונה קטנטונת עד יותר מ-2500 לתמונות הגדולות - אבל נראה שלקונים לא איכפת מאיכות היצירה אלא משם האמן (האבסטרקטואיד, אלפונס משהו, כנראה ידוע יותר ולכן גם מוכר יותר, וחמש תמונות שלו זכו עוד לפני שיצאנו לנקודה האדומה המסמנת מכירה). אבל מה שהגדיש את הסאה היה פרשת הבד הריק.
אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם בפואייה של התערוכה היה בד ריק, שעמד גאה על כן ציור ליד אחד החלונות. מאחורי הבד, כך ראיתי, היו פזורים מכחולים ושפופרות צבע, כאילו מישהו תיכף עומד להתחיל עליו ציור. בהתחלה חשבתי שזה חלק מהתערוכה, אבל היצירה לא התאימה לסגנון של אף אחד מהציירים, ולא היה לידה מספר כלשהו. אחר כך חשבתי שהבד שם כדי לאפשר לקהל - מבקרי התערוכה - להגיב ביצירה על היצירות שצפו וכך להשתתף במעשה האמנות. זה היה רעיון נהדר, אבל הוא נראה לי הרבה יותר מדי חתרני יחסית לאופי המעונב של התערוכה כולה. התעלומה נפתרה קצת מאוחר יותר, אחרי נאום ארוך ומשמים בשלוש שפות מטעם מארגנת התערוכה; היא הזמינה את שלושת האמנים המשתתפים לצייר משהו על הדף הלבן. כך, הסבירה, תיווצר יצירה משותפת ברוח התערוכה, וזו תוצג כשתושלם ותימכר לצד שאר היצירות. בקיצור, לא הקהל יוצר אלא 'האמנים'.
גברת מנהלת הזמינה כל אמן בתורו להטביע את חותמו על הבד. היה בזה משהו מגוחך, כשאמן א' ניגש אל הכן, עושה כמה קשקושים על המכחול וזוכה לתשואות רמות (ואחריו אמן ב' ואמן ג'). בנקודה הזו שחררה המארגנת את הקהל, אבל רבים נותרו עדיין להתבונן ב'יצירה' (אחד הדברים המכוערים ביותר שראיתי מימי) ואני די בטוח ששמעתי גם שתי נשים עסוקות בניתוח תנועות המכחול בתפלצת הזו. להזמין את הקהל להצטרף, כך נראה, לא עלה על דעתם של המארגנים; הרי הקהל הרחב 'יהרוס' את מה שעשו 'האמנים'.
התקשיתי מאוד לשאת את הסנוביזם הזה, וממש קרצו לי הצבעים והמכחולים שנותרו בצד; אבל לא רציתי להביך את ידידינו או לגרום תקרית בינלאומית. המאבק הפנימי נפתר בפשרה: טבעתי בגניבה את אצבעי בצבע הכחול, ובמסווה של התבוננות לעומק בציור סמוך (פס כחול על רקע בז', מצוין למטבחים) הטבעתי זרת כחולה על ה'יצירה'. איש לא שם לב. אם ימכרו את הציור הזה באלף יורו, הם חייבים לי חמישה סנט.
בדרך חזרה עוד הצלחנו לטעות ולתעות, ולנסוע לזארברוקן דרך טריר (דרך קצת יותר ארוכה) אבל לפחות העברנו את הזמן במשחקי נסיעה מתוחכמים, כאלה שאסנת למדה מסבסטיאן בנסיעה בת שמונה שעות לגרליץ באמצע החורף. ההשפעה המצטברת היתה שהבוקר קמנו שוב טרוטי עיניים; מזל שיש סופשבוע מעבר לפינה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/3/2008 09:34, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., סטיות אישיות, אמנות
35 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-1/4/2008 18:19

---