פרוצדורה
'פרוצדורה' היא מונח שהיכרתי מלפני שנים, בדרך כלל בתוך הביטוי, 'עזוב, זאת פרוצדורה נורא מסובכת'. לקח לי הרבה שנים להבין שבסך הכל מדובר ב-procedure האנגלי, שעבר עברות מתוחכם במיוחד. רק לאחרונה הבנתי שהמקור הוא בכלל במילה הגרמנית Prozedur. וכל זה לא עזר לי להפסיק לפחד מפרוצדורות מהסוג הזה, שאמורות להיות בסך הכל פורמליות - למשל הארכת אישור השהייה שלי בגרמניה לעוד שנתיים. למרות שמדובר בסך הכל בהליך פרוצדורלי פשוט, שאין בו מקום לטעויות, היה לי קשה לישון בלילה לפני כן, ועל שני המשפטים בגרמנית שהייתי צריך להגיד התאמנתי בערך שעתיים.
באופן לא מפתיע, התהליך הלך חלק, ואפילו מהר - רבע שעה המתנה, עשר דקות במשרד, חתימה על טופס אחד. הפרוצדורה דמתה יותר מתמיד ל-procedure האמריקאי - משהו שעושים באופן כמעט שגרתי.

אינטגרציה
אלא שפטור בלי הפתעות אי אפשר, ורגע לפני שיצאנו ציינה בפנינו פראו ניקולאי שליד שולחנה ישבנו, שהיא רואה שעוד לא עשיתי את ה-Integrationkurs. אני זכרתי אמנם שבשנה שעברה אמרו משהו על קורס ודחפו לי ליד דף עם כתובות וטלפונים של כל מיני בתי ספר, אבל בגרמנית הלא-בטוחה-בעצמה של אז איכשהו הצלחתי להיות בטוח שמדובר בכל מיני אופציות שמציעים לי, אבל לא שום דבר שחובה. אז זהו שלא.
מסתבר שכדי להמשיך ולקבל הארכות לתעודת התושב שלי, ולהגיע לבסוף לתעודת תושב נצחית ובלתי מוגבלת, אני חייב לקחת את הקורס הזה תוך שנתיים מהגעתי לגרמניה, כלומר תוך שנה מהיום. מדובר בקורס משולב של גרמנית עם הכרת חוקי גרמניה, המערכות הפוליטיות ובכלל. נראה שהגרמנים רוצים שתושב קבע ידע מה קורה סביבו. לא מאשים אותם.
מסכת ההפתעות נמשכה כשהתברר לי שהקורס הוא לא איזו הדרכה שולית שצריך ללכת אליה ולהחתים מישהו, או אפילו קורס-ערב של פעם בשבוע כמו במכון גתה; מדובר בקורס של 600 שעות, המתפרסות על פני שישה חודשים, ובמלים אחרות - לומדים בימים ב'-ה' בשעות 8:00-13:00. מה שמשאיר הרבה פחות זמן לעבודה, חיים, קפה של בוקר, אינטרנט ובכלל. בצד הזכות, כשאסיים אדע גרמנית כמו שצריך; בצד החובה, זה כמעט כמו ללכת שוב לבי"ס יסודי, ויגנוב שעות יקרות מזמן העבודה. אבל מכל צד שלא יהיה, אין ברירה - צריך לקבל את האינטגרציה וללכת אתה.

סטרס
וכך יצא שהכל הלך חלק ובכל זאת מצאתי את עצמי בלחץ. ולחץ, כתמיד, גורר לחץ: מיד היה קשה לי להתרכז במטבח הפורטוגלי של מקאו, וכל מיני יצירי דמיון שיחקו לי מול העיניים. הקשיים העתידיים התערבבו בנוכחיים, באופן שאי אפשר לתאר אותו אלא ככאב בטן חד משמעי. לא עזרה העובדה שמשום מה הסינית בקבצים התעקשה להתבלגן ושכל העולם החליט שהוא רוצה לדבר אתי דווקא הערב.
אני יודע לנצל את הסטרס כדי להתפקס בעבודה, וזה מה שעשיתי; אבל דווקא עכשיו, כשהלילה ירד והעבודה נשלמה פחות-או-יותר, הסטרס מונע ממני להיכנס למיטה ולשכוח. הוא מחייב אותי להמשיך לכרכר במחשבות סביב אירועי היום, לחפש את המקום שממנו אפשר לפעול, לשנות, להבטיח, לאתר, לאבד ולמצוא. הוא כמו סכין שנדחפת לצלעות ולגב, מפרידה את הריאות מהמעטפת. וזה מה שקשה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/10/2007 22:21, ושייך לקטגוריות שחרור קיטור, הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-18/10/2007 15:13

---

יומנבית ו': שירי הרוכב הבודד
שמש. סתיו. מצלמה ובלוק כתיבה.
בלי חברים. האופניים שלהם בתיקון.
לאורך הנהר ואז מעלה
דרך השכונות שהיו כפרים
אל הבאך (זה פשוט פלג)
בעלייה, השרירים צועקים
המעיל מיותר

זארברוקן שוכנת בעמק הזאאר.
עמק הוא ההיפך מהר.
לכן כל השבילים
שמכאן מתחילים
קודם כל עולים.
זה מטריד למדי, אם
כי יש לזה גם יתרון:
בחזרה, כשיורדים
זה הכל במדרון.

לעצור במקום שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה, כמה זמן שאתה רוצה
לצלם את כל התמונות שאפשר
להחליט ולהחליט שוב ולשנות החלטה ואז לעשות משהו אחר לגמרי
ג'אסט מי אנד מיי בייק
אני יכול להבין את רוכבי האופנועים האמריקאיים
בנתיב שישים ושש

כמו כל דברם בגרמניה , גם מערכת נתיבי האופניים מתחלקת לשניים
(בארץ זה לשלושה)
יש נתיבים לאורך כבישים ראשיים, לפעמים בכביש ולפעמים במדרכה
הם שייכים לאמצע השבוע ומטרתם
להביא את כולם למחוז חפצם מהר ככל האפשר
הם מוכרים לכל העובדים, הסטודנטים, התלמידים שמשתמשים בהם ולכן
לא משולטים, פרט לשלטים למכוניות.
ויש מערכת מקבילה, מפותלת, אחרת
של שבילים ליום א' או לתיירים.
שבילים שמטרתם לאו דווקא להגיע
אלא ליהנות מהנסיעה.
השבילים האלה לא מכירים במילה 'ישר', אבל
כשהם עוברים בעיירות ובכפרים הם מתרחקים מהכבישים הראשיים ומהמכוניות
מטפסים ברחובות שקטים, בשבילי טרקטורים, בדרכים צדדיות
ומשולטים לעילא, בשלטים ירוקים קטנים ומתוקים
למען הרוכבים הנהנים.

על משקל ההלך הבודד (ותודה לנוריקו)
פיתחתי את הרוכב הבודד
והוא החליט שמתאים לו שירים
שירי הו הו לרוכב הבודד
שרוכב ושר
לרגלי ההר
רק רוצה להזכיר שלא כל פוסט בשורות קצרות הוא שיר,
גם אם מתגנב לו חרוז פה ושם.

אז הריעו לרוכב הבודד ולשורות הקצרות,
הריעו לאלתור חסר הפשרות
שאינו שיר
ולא רצה להיות שיר
כי מי יכול להיות שיר
מול האודם והזהב
של צבעי הסתיו
הרוכב הביתה שב
אל יומנבית ו"ו.






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/10/2007 23:10, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., מטאבלוגיקה, קוהרנטיות זה פאסה
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-9/10/2007 21:16

---

יומנבית ה': במורד
התארחתי אצל ידידינו הישראלים, שגרים במעלה הגבעה. נסעתי באופניים כי עמדתי לאחר ורציתי להביא גם יין. אחרי ארוחה דשנה של שרצים ועוגת תפוחים, וכמה לגימות מליקר דומדמניות שחורות, לבשתי את מעיל הרוח שלי וירדתי מן ההר באופני.
היה עשר בערב, תשע מעלות. הרחובות היו כמעט ריקים, ולמרות שלא בכולם היו שבילי אופניים דהרתי במורדם אל תוך הקור. והייתי חי, והייתי מתריס, והריאות שלי כמעט התפוצצו.



אסנת מטיילת בברלין ואין לה אינטרנט, והיא משתמשת בשלט רחוק באינטרנט המקרטע שלי, כדי לזהות איפה היא צריכה להגיע לחזרה מחר. יוצא קצת מטורף הסיפור הזה: התחרות היא על שם זמרת יהודייה גרמנית שבתה הציירת נרצחה באושוויץ. קונצרט הסיום יהיה במוזיאון היהודי בברלין, ואסנת תשיר שם בין השאר שיר של המלחין היהודי-גרמני ויקטור אולמן, שמת בטרזינשטאט. מעגלים סגורים, מעגלים פתוחים, מעגלים שוטפים.



יום שלם בלי לשמוע את המיוזיקל או מוזיקה בכלל. האם אני בגמילה? וגם: האם קבוצת ההתייחסות הוירטואלית שלי יותר אמיתית מהאמיתית? מתי יתחילו אנשים לחיות את כל החיים שלהם בצורה מוחלטת בתוך המחשב? האם הבלוגייה תהפוך בקרוב לתחליף של דפי זהב מהפרסומות עם דבל'ה גליקמן שהיו פעם בקולנוע - "אם אתה לא שם, אתה לא קיים?"



יומנבית ה' הג'יפ.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/10/2007 22:26, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., קוהרנטיות זה פאסה
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-8/10/2007 10:14

---

לרוחב היער
כבר הרבה זמן לא העליתי פוסט תמונות, בין השאר בגלל שהרבה זמן לא יצאנו לטיול שמצדיק את זה. אבל יום א' האחרון היה הזדמנות שאין להחמיצה: שמש חמימה ו-24 מעלות, אולי בפעם האחרונה לפני שהחזיתות הקרות שולחות אותנו לעומק הסתיו, ואחריו החורף. אלא שעם התוכניות לצאת לטייל הציגה את עצמה בפנינו בעיה קטנה. מסתבר שבדיוק ביום א' הזה נערך קונצרט חגיגי שבו מנגן סבסטיאן, הפסנתרן שמנגן עם אסנת כצמד כבר זמן מה, קונצ'רטו לפסנתר של רחמנינוב, עם תזמורת. מדובר באירוע שלא רצינו להחמיץ, גם כי זהו צעד חשוב בקריירה של סבסטיאן ידידנו וגם כי רחמנינוב בדרך כלל עושה לי צמרמורות בעצבי המוזיקה. אלא שהקונצרט אפילו לא היה בעיר, אלא בעיירה קטנה בשם Creutzwald, מעבר לגבול צרפת, שאין אליה רכבת ושירות האוטובוסים אליה ביום א' מינימלי עד אפסי. יצא שכל ניסיון להגיע לקונצרט נידון להרבה תסבוכות תחבורתיות, שישללו מאתנו את טיול יום א' שתכננו.
אלא שאז עלתה אסנת על רעיון: למה שלא נשלב את הדברים, וניסע לעיירה הנ"ל באופניים? בירור מהיר הראה שאמנם באופניים בלבד המרחק הוא קצת מעבר ליכולתנו, אבל שאפשר לנסוע ברכבת עד עיירה בשם Völklingen, אי שם באמצע הדרך, ומשם לדווש 18 ק"מ (מרחק סביר לפי הערכתנו) עד האולם.
נכון, זה נשמע מטורף, אבל מהרגע שהבנו שזה אפשרי לא יכולנו לוותר. ארזנו מים, סנדוויצ'ים, בגדים יפים לקונצרט ומפה מגוגל, ויצאנו לתפוס את הרכבת. מה שעזר, כמובן, הוא שבגרמניה יש ברוב הרכבות קרונות מיוחדים לאופניים, ובתוך הזארלאנד, מסתבר, זה אפילו לא בתוספת מחיר. ראו:






הכל הלך חלק ברכבת, חלק כל-כך שהיינו חייבים לסבך את זה, ובמקום להישאר על המסלול שתכנן בשבילנו גוגל, לאורך הכביש הראשי, סטינו לשבילי אופניים. משום מה חשבנו שטבעי יותר, בהיותנו על אופניים, לעקוב אחר שלטים שכיוונו לשבילי אופניים, הנוסעים לכפרים שלאורך המסלול. מה שלא חשבנו עליו הוא שמדובר בשבילים לטיולי אופניים, שתוכננו כדי להתרחק מכבישים ראשיים ולראות את הנוף, ולאו דווקא כדי להגיע הכי מהר שאפשר מנקודה א' לנקודה ב'. השביל, כך התברר, היה לא רק ארוך יותר בשלושה ק"מ מהדרך שתכננו, אלא גם מלא וגדוש עליות מטורפות וירידות מטורפות לא פחות, ובקטעים ארוכים גם לא סלול. מצד שני, הוא עבר כולו לאורך היער והוביל אותנו למקומות יפהפיים, כמו זה למשל:






לא נגיד שלא חששנו - מושב האופניים שלי השתחרר קלות במהלך הנסיעה ולא הייתי בטוח אם ישרוד את הדרך, ולאופני העיר של אסנת נשקפה כל הזמן סכנה מאבנים ומחצץ - אבל איכשהו התגברנו, וזכינו לחוויות כמו רכיבה במורד שביל לא-סלול בלב היער תוך לחיצה מתמדת על הברקסים כדי להתגבר על כוח המשיכה, או עקיפה של סוס ורוכבו בהמשך אותה דרך. כל הזמן הצצנו בשעון, כי אמנם לקחנו זמן ספייר אבל העיקוף הלא-צפוי כירסם בו בעקביות, וטעות ניווט אחת גרמה לנו לחזור פעמיים על אותה עלייה מעצבנת. אלא שהדרקון הגדול ביותר המתין לנו ממש-ממש בסוף, כשחזרנו למסלול כפי שייעץ לנו גוגל וכשנותרו רק עוד שני ק"מ אל היעד.
הסימנים הראשונים היו מסוג שכבר למדנו להכיר: שלטי 'הדרך חסומה בהמשך', ו'אין כניסה אלא לתושבי האזור' למיניהם. למודי ניסיון מטיולים קודמים, קיווינו שמדובר בחסימה העוצרת מכוניות אבל לא רוכבים נחושים כמונו, והמשכנו (ולו בגלל שלא היה לנו מושג מה עוד אפשר לעשות). ואז הגענו ל.... זה:





לא באמת ניסינו להבין מה בונים בנקודה הזו, בדיוק במקום בו חוצה הכביש את גבול צרפת-גרמניה. גם לא היה לנו זמן להיזכר שזו לא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בבעיה כזו. ידענו רק שיש לנו קונצרט להגיע אליו, ולכן סרקנו את השטח בכל הכיוונים, איתרנו מסלול סביר והולכנו את אופנינו לרוחב המכשול.
בהמשך למדנו שצרפת הרבה פחות ידידותית לרוכבי אופניים מגרמניה, שהאקוסטיקה באולם זוועתית, שסבסטיאן נהדר ושהתזמורת לא משהו. יותר מכל למדנו שעל 20 פלוס קילומטרים באופניים משלמים בעייפות שרק כוס קפה עם עוגה צרפתית יכולים לפצות עליה. ובבית הקפה למדנו שתוכניתנו החדשה, למצוא אוטובוס ולעלות עליו עם אופנינו חזרה הביתה, לא תצלח בידינו. "הדרך היחידה לצאת מכאן ביום א' היא מונית," לחשש המלצר, ואנחנו החווינו בצער על שני זוגות אופנינו הקשורים לעמוד התאורה.
אלא שקפה הוא באמת משקה פלאי, ובעזרתו הצלחנו לעשות את הדרך חזרה, דרך אתר הבנייה שעל הגבול, והפעם בלי התברברויות ועל הכביש הראשי (שהסתבר כפשוט בהרבה לרכיבה ולניווט). אסנת הכתיבה קצב מטורף, הן בגלל שהיא תמיד מרביצה קצב בדרך חזרה והן בגלל שרצינו להגיע לרכבת לפני השקיעה כדי לא לדווש בחושך. התוצאה היא שלא צילמנו בדרך חזרה, אבל כן תפסנו את השקיעה מתחנת הרכבת, מראה סוריאליסטי משהו עם מפעל הפלדה של פולקלינגר (הנחשב, אגב, לאתר מורשת עולמית):





דווקא קטע הנסיעה האחרון, מתחנת הרכבת בזארברוקן עד הבית, היה זה שכמעט הכניע אותנו. אחרי יותר מ-40 ק"מ של רכיבה בעליות ובמורדות, על מהמורות ואבנים ובין מדרכות ואתרי בנייה, היו אלה שרירי הירכיים שבאותו ערב, ולמעשה עד עכשיו, לא הפסיקו ללחוש, "בפעם הבאה, מונית". ולי לא נותר אלא לספר להם איזו חוויה זו תהיה כשנסתכל עליה אחורה בעוד שנה (או כשאכתוב עליה בבלוג). עוד לא החלטנו מי צודק, אבל בינתיים הם צועקים יותר חזק. (-:
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/9/2007 21:50, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., תמונות, סטיות אישיות
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אסנת ב-28/9/2007 09:31

---