מה למדת בגן היום, פרק 4
אל יאוש
אולי זו העובדה שהגעתי ל'נך אובן' אחרי ארבעה וחצי חודשים. או שאולי זו אווירת תחנת-הרכבת בשיעורים, שנראים כמו תקציר של כל השיטות לשהות כמה שפחות זמן בכיתה אבל להיות רשומים כמי שבא לקורס (יש מי שמאחרים מאוד, יש מי שחותכים מוקדם, יש מי שעושים גם את זה וגם את זה ויש את מי שדואגים שמוחמד יחתום במקומם גם כשהם בכלל לא שם). בין אם זו השחיקה או הזלזול, דבר אחד ברור: פראו שמידט בקורס למטה מזכירה מורה בכיתה א' שרק יצאה מהסמינר - אנרגטית, נלהבת, מנסה להגיע לכל אחד ולהשקיע בכולם. ואילו פראו אמיני (ככל הנראה טורקיה במקור) שמלמדת למעלה נראית קצת כמו מורה במערכת החינוך הישראלית - עייפה, מיואשת, לא תמיד שולטת בכיתה, לא תמיד יודעת להסביר מה בדיוק היא רוצה.
אז נכון, מתקפות זעם כמו של אקואה מגאנה הן בהחלט דבר שאף מורה לא אמור להתמודד אתו בשמחה, אבל אחרי ארבעה ימי לימודים הבנתי שלא רק מאקואה המורה כבר התייאשה. קחו למשל את תרזה, אישה מבוגרת עם פרצוף סבתאי, שהגיעה מסרדיניה וכל חייה דיברה רק איטלקית. תרזה גרה בגרמניה חמש שנים, ויודעת לתקשר באופן בסיסי ('איך קוראים לך?', 'מאיפה אתה?') אבל איכשהו מרחפת לחלוטין כשמדובר בנושא השיעור, ולעולם לא מצליחה להבין איזה תרגיל בדיוק אנחנו עושים ומה אנחנו עושים אתו. זה כשלעצמו לא נדיר - לחצי מהתלמידים 'למטה' היתה בעיה דומה - אבל מה שמעניין הוא שפראו אמיני לא מתעקשת, ומייד עוברת לתלמיד הבא. 'על זאתי ויתרנו', נראה שהיא חושבת, 'חבל על הזמן של האחרים'. ולמרות שההיגיון בהחלט מובן לי, איזו נימה עצובה של ייאוש מתגנבת איכשהו לדברים.

זוגות זוגות אל התיבה
ביום רביעי (היום השלישי בקורס השני, אחד אלוהינו...) חיכתה לנו הפתעה בכיתה. פראו פֶּטו, שמחליפה בד"כ את פראו אמיני ביום רביעי, היתה - כך מתברר - חולה, ולמילוי המקום הכפול הוזעקה מנהלת בית-הספר, פראו פּרוֹץ, ועשתה לה יום של תרגול לקראת הבחינה בעל פה. שהרי - כך נתברר לי באותו יום - קורס ההתמצאות אמור להיות מסלול המוביל אל 'בחינת הסרטיפיקט', שמאיימת על רוב התלמידים כמו איזו מפלצת-גודזילה מעל ניו יורק. ובבחינה, מסתבר, יש חלק כתוב וחלק בעל-פה, שמתבצע משום מה בזוגות - שני נבחנים יושבים מול המנחה וצריכים לנהל שיחה בנושא נתון.
בהתחלה חשתי קצת לא-שייך - שהרי אני לא אמור לעשות את הבחינה עם הקורס הזה אלא לחזור לחברי למטה עם סיומו - אבל הגעתי למסקנה שתרגול אף פעם לא מזיק. השאלה היתה רק למי להצטרף כזוג. פראו פרוץ הדגישה ששני הנבחנים צריכים להיות 'אן איינם ניבוֹ' - כלומר, באותה רמה פחות או יותר - וזה צמצם מאוד את האפשרויות. רוּבּי, הקולומביאנית הגדולה והחייכנית שיושבת לידי, כבר בחרה לה בת זוג קבועה, אקואה (לא זו מגאנה אלא בחורה מחוף השנהב, שבגרמנית זה אגב 'די אֶלפֶנבַּיינקוּסטֶה', מה שנשמע כמו קללה בטורקית); שאדי (כהרגלו בקודש) הגיע מאוד מאוחר, אחרי החלוקה לזוגות; וגוצ'אן, נער טורקי מוכשר שחולם להיות גנן-נוף וחגג את יום הולדתו ה-18 בדיוק בראשון לראשון, כבר סגר עם סולימאן, טורקי מבוגר שהגדיר את מקצועו כ'שמוּקמַייסטֶר' (זה אולי נשמע סוטה, אבל בגרמנית זה פשוט 'אמן תכשיטים'. מצד שני, פראו פרוץ הרסה לכולנו את החגיגה כשציינה שעדיף להגיד 'גולדשמיד', כלומר צורף).
כך יצא שמכל החבורה נשארו לי שלוש אופציות: אלכסיי, רוסי ייצוגי שלמד שש שנים וקיבל הסמכה כרופא - אבל חייב ללמוד גרמנית ואז עוד שנתיים הסבה כדי לעסוק במקצועו בגרמניה. לרוע המזל, אף כי אלכסיי באמת נראה כמי שרוצה ללמוד, הוא עוד רחוק מאוד מהיכולת לנהל שיחה של ממש עם פציינטים, וכל הזמן מסתבך עם התחביר ועם מבנה המשפטים. גרמנית שפה קשה לרוסים. האופציה השנייה הייתה אַנוּשאבאן האיראני, שמדבר לאט, משחק פינג פונג וביקר בישראל כילד בשנת 1977 - מתישהו בעבר הרחוק כשהיו קשרי ידידות בין ישראל לאיראן (הוא זוכר בעיקר את הלונה פארק בתל אביב ואת חופי נתניה). אבל הבחירה נפלה על גָ'אולין הסינית, שעושה את כל התרגילים מושלם אבל מתקשה קצת עם ההגייה (ההבדל בין סינית לגרמנית רחב יותר מההבדל שלה משפות אחרות). ג'אולין תפסה את עיני כבר בשנייה הראשונה של הקורס, ביום ב', כשהגיעה לכיתה עם היקי ענק ועצבני על הצוואר; אחר-כך ההיקי החל להיעלם וגם גיליתי שהיא בת 24 ושבסין עבדה כמנהלת רכש בחברת אלקטרוניקה (וגם למדה שיווק).
הבחירה התחוורה כמוצלחת כשהתיישבנו מול הכיתה לסמלץ בחינה. השיחה בינינו קלחה, גלשה למחוזות בלתי צפויים (כמו מזג האוויר בבייג'ינג ומספר המתורגמנים לאנגלית בחברות סיניות) ועברה בלי בעיה את הזמן הנדרש. פראו פרוץ לא רק שהחמיאה לנו, אלא גם רמזה שברמה הנוכחית שלי אני יכול לעבור את הבחינה עם הקורס 'למעלה', כלומר במרץ, כלומר לחסוך ארבעה חודשים. השאלה המיידית שלי היתה אם מותר לי, והיא חייכה ואמרה שכן. אמנם מרגע שאעבור את הבחינה אאבד את זכותי לקורס גרמנית מסובסד, אבל הזמן היקר, שבמהלכו אצליח לעשות 80 אלף דברים אחרים, חשוב יותר. וכך, בחטף, התקצר הקורס מאופרת סבון של שישה חודשים למיני-סדרה בת חודשיים בלבד.

(המשך יבוא)
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/1/2008 19:24, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., אופטימי, מה למדתי בגן היום
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/1/2008 09:13

---

מה למדתי בגן היום, חלק ב'

חולם בגרמנית
בלילה בין שלשום לאתמול היה לי חלום מוזר, שבמהלכו חרשנות את הארץ בחיפוש אחר משהן. מה שהיה משעשע היה שבסוף הגענו לנמל התעופה, ושם נתקלתי בשני אחים ישראליים שהתחתנו (בהתאמה) עם שתי אחיות גרמניות, והאחיות דיברו ביניהן גרמנית.
נדמה לי שזו נקודת ציון: הפעם הראשונה שדמות בחלום שלי מדברת גרמנית, ואני מבין מה היא אומרת. איכשהו, אני חושב שזה לא מקרי שזה קרה דווקא אחרי השבוע הראשון של הקורס: גם אם ה'חומר' של הקורס הוא ברמה נמוכה עד אימה (ב-21 שעות כיסינו בקושי את השיעור וחצי הראשונים בקורס של מכון גתה), הרי שיש כנראה איזו השפעה לעצם העובדה שחלק ניכר מהזמן שלי מוקדש לעיסוק בשפה. בגלל הקורס, אני עוסק שוב בבסיס של הדקדוק, מכיר מחדש בעובדה שאין לי מושג מה זכר, מה נקבה ומה נייטרלי, מפטפט בהפסקות בגרמנית וקורא את אריך קסטנר כדי לא להשתעמם. אז פלא שהגרמנית נוזלת לי מהחורים?
קסטנר זה, שמסתבר שאוהבים אותו בעיקר בגרמניה ובישראל (לסרגיי לא היה שום מושג מה זה ומי זה), גם אחרי לטעות היחידה שלי באחת המטלות. זו למעשה לא ממש טעות, כפי שהתעקשה המורה לציין, אלא פשוט גרמנית ישנה; היום, מתסבר, את המילה 'איין ביסשן' (קצת) כותבים ein bisschen ולא ein bißchen כמו שהיו כותבים פעם. החיסרון השני אצל קסטנר הוא שהלה אוסטרי, כך שהספרים שלו מלמדים אותי בעיקר גרמנית אוסטרית. מצד שני, מדובר בשפה מאוד עשירה, זורמת ומלאה רבדים, ביטויים וצירופי מלים, שמקדמת אותי בהבנת השפה הרבה יותר מהמלכים המובנים של הקורס עצמו.

שעת אפס
כפי שהזכרתי בפוסט הקודם, הקורס מתרחש בשעות 'בית ספריות', שמונה ורבע עד אחת ורבע. מה שהופך את העניין להזוי יותר הוא שעכשיו אמצע החורף וכאן בזארברוקן פירוש הדבר הוא שהשמש זורחת ב-8:22, שבע דקות בדיוק אחרי שאנחנו כבר עמוק בכיתה. התוצאה מזכירה מאוד את סיוט הילדות המכונה 'שעת אפס' - לקום כשבחוץ עדיין חושך, לשתות קפה כשאור השחר מתבהר וללכת לבית הספר בערך בשעה שבה מכבים סוף סוף את פנסי הרחובות.
החלק הסוריאליסטי בחוויה הוא שכאן לא מדובר בשש בבוקר אלא בשעה כולם יוצאים לעבודה, כך שהחושך היחסי משתלב עם תנועה ערה עד מטורפת באוטוסטרדה שאני חוצה בדרך ללימודים. יש בזה משהו הזוי. עם זאת, אני מתעקש ללכת ברגל את המרחק ולא לקחת אוטובוס, כי ההליכה המהירה ממריצה את המחשבות ומעוררת אותי; ועם הזמן, כשהיום יתארך, אני צפוי גם להתחיל לראות את הזריחה בדרך - חוויה שאני מצפה לה כבר בכליון עיניים. אולי אתחיל לקחת אתי מצלמה.

מאריצה נכנסת
כשחשבתי מראש על הקורס דימיתי לעצמי שאולי אמצא שם כמה חברים חדשים. אלא שבין הרוסים הסגורים-על-עצמם, הסיניות שלא מדברות מילה גרמנית והאיש המשונה מסרי לנקה, לא נראה שיש הרבה פוטנציאל. למזלי, אווירת בית הספר לא הכזיבה, וכמו בכל הסדרות הטובות (נניח: הפרק הראשון-ראשון של באפי) מצאתי ישר על היום הראשון את האדם היחיד בקורס שהשתעמם ממנו (לפחות בהתחלה) בדיוק כמוני.
קבלו את מאריצָה, במקור מקרואטיה, שהגיע לזארברוקן לפני חודש, אבל ביקרה פה כבר פעמיים לשלושה חודשים. אימא של מאריצה התחתנה עם איטלקי ובזכותו רשאית לגור בגרמניה, וגם מדברת (איכשהון) גרמנית; מאריצה למדה את השפה ממנה ובגלל שהיא פקחית ולומדת מהר היא אולי התלמידה היחידה בקורס (חוץ ממני) שיכולה לנהל שיחה סבירה בגרמנית. הבעיה היחידה היא שאמא של מאריצה לא למדה את השפה בצורה מסודרת, ואת הבלגן הזה הנחילה לבתה; וכך יש למאריצה אוצר מלים לא רע בכלל, אבל התחביר שלה, כפי שציינה, "נשאר בקרואטיה".
ביום הראשון של הקורס, כנראה לצורך אוריינטציה, לקחו אותנו לסיבוב בעיר והראו לנו את כל המקומות החשובים. היתרון היחיד מבחינתי, פרט לחילוץ עצמות, היתה שיכולתי לבלות את הזמן בשיחות ארוכות עם מאריצה, ששבתה את לבי בהומור הקליל שלה ובסיפור שבא אתה. היא, כך מתברר, נרשמה לקורס כדי שתוכל לקבל ויזת סטודנט ולהישאר בגרמניה עוד קצת זמן; בינתיים היא עובדת בניקיון בתים, אבל היא היתה רוצה ללמוד מספיק גרמנית כדי להירשם כאן ללימודי פסיכולוגיה. על רקע כל אלה שבאו לקורס רק כדי לסמן וי למשרד העבודה, היתה זו קרן אור מלבבת (וביום חמישי הסינית שיושבת לידה לא הגיעה ויכולנו אפילו לשבת ביחד ולשוחח תוך כדי השתעממות).

נאך אובן
אני לא מרחם על המורה שלנו. מסכנה. היא לא רק צריכה להתמודד עם מי שלא יודעים ללמוד (ההוא מסרי לנקה) או לא רוצים ללמוד (סרגיי את סרגיי (ע"ר)), אלא גם לדאוג שמי שמכירים כבר את השיעורים הראשונים (אני ומאריצה) לא ישתעממו עד אימה. אז הזכרתי שאני כבר די דאגתי לעצמי, וסיפרתי שהיא הביאה לנו דפי עבודה קצת יותר מתקדמים; אבל כל זה לא הכין אותי למה שקרה ביום חמישי, היום האחרון של הקורס השבוע.
זה התחיל יום קודם, כשבחצי השעה הראשונה עשינו מבחן - מבחן לא קל, שלא בשביל ציון אלא כדי לבחון באיזה רמה הגענו לקורס. אולי כתוצאה מאותו מבחן ואולי בכלל מההתרשמות שלה בקורס, היא נגשה אלי למחרת ושאלה אם הייתי רוצה לעבור 'נאך אובן', כלומר למעלה, כלומר לקורס השני הנערך במקביל והחל לפני ארבעה חודשים. הרעיון הוא שאבלה אתם את ששת השבועות הקרובים, האחרונים של הקורס שלהם, וכך אחסוך לעצמי ישיבה בכיתה של ה'מתחילים' בששת השבועות הראשונים. בגלל הדייקנות הגרמנית אין אפשרות לפטור אותי מלשבת בקורס כלל, אבל אפשר לדאוג שאלמד דברים קצת יותר מעניינים - לפחות זמנית.
החיסרון היחיד הוא שאצטרך להיפרד ממאריצה, ולחפש חברים חדשים במקום ההוא, נאך אובן. אבל לפחות ניפגש בהפסקות, ובעוד שישה שבועות אשוב אל הקורס המקורי שלי. דיווחים מלמעלה - בשבוע הבא.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/1/2008 21:45, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., אופטימי, מה למדתי בגן היום
48 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-17/1/2008 11:27

---

מה למדתי בגן היום, חלק א'

ארבעה ימים, 21 שעות (שנחשבות איכשהו כ-25 שעות אקדמיות מתוך 630), הרבה תובנות מבולבלות על גרמנית, גרמנים ובכלל ומעט מאוד זמן לסדר אותם - זה מה שהפיל עלי קורס החובה בגרמנית שהתחלתי השבוע. נדמה לי שהדרך היחידה לסכם אותו היא להיות אנקדוטלי, ולפרק לפרקים.

שלום כיתה א'
שעות הלימודים - מ- 8:15 עד 13:15 - מזכירות מאוד את בית הספר היסודי, וגם האווירה לקחה אותי שנים אחורה. הוסיפו לזה דף נוכחות שמועבר כל יום, מורה שמתאמצת נורא-נורא להגיע לכולם (אבל דורשת שנגיע בזמן ונחזור בזמן מההפסקות), ורמה בסיסית ביותר של לימודי גרמנית (תיכף נחזור לזה) ותקבלו מבנה קלאסי של 'בית ספר', שכבר ביום השני הביא אותי לשעמום הגובל בטיפוס על הקירות. מאחר שהקירות היו די נמוכים, הסתפקתי בכל מיני מפיגי-שיעמום של בית-ספר, כולל כתיבת דיאלוגים מופרכים בין הדמויות בדפי העבודה (אבל לפחות בגרמנית) וקשקושים שונים ומשונים במחברת.
למזלי, כאן קשובים יותר לצרכים של מי שמתקדם בחומר מאשר בבית היסודי שלי, וביום השלישי ללימודים נפתרה הבעיה חלקית בשתי דרכים שונות: ראשית, הבאתי אתי ספר בגרמנית (ה-35 במאי) כדי לקרוא בזמני החופשי (הרב); ושנית, המורה הביאה לי דפי עבודה מתקדמים יותר, מספר אחר, שהיו טיפ-טיפה פחות טריביאליים עבורי. התוצאה היתה שהיומיים האחרונים של הקורס היו הרבה פחות משעממים, ואפילו למדתי בהם כמה דברים בגרמנית (וגם עזר שזכרתי להביא אתי סנדוויץ' להפסקה).

החלום האירופי
ספר הלימוד של הקורס מגולל את סיפורו של קורס דומה למראה - קבוצת תלמידים הלומדים גרמנית כשפה זרה. אלא שדווקא הדמיון מדגיש את ההבדלים בין הקבוצה שדמיינו כותבי הספר לתלמידי הקורס בפועל. בספר אנחנו פוגשים את טום השבדי, פאבל הצ'כי, כרמן הספרדייה ומריה הפולנית, לצד עוד תלמידים אירופיים (ובשביל הגיוון, שני דרום-אמריקניים, קוריאנית, טוניסאי וטורקייה). בקורס עצמו, לעומת זאת, יש רק משתתפת אחת שבאה מאירופה (וגם היא מקרואטיה, שאינה חברה באיחוד האירופי) ושאר החברים מגיעים מנובוסיבירסק (רוסיה), מקזחסטן, מטורקייה (שלוש נשים), ממרוקו, מסין ומסרי לנקה. הסיבה היא, כנראה, שזה קורס שאליו נשלחים המהגרים מ'המשרד לענייני זרים', ולכן לא מגיעים אליו תלמידים מהאיחוד האירופי (מה שמסביר את הקצב האיטי-איטי).
אבל זה לא כל הסיפור. אם הבנתי נכון, הקורס גם קולט תלמידים שהופנו ממשרד העבודה, כדי לשפר את הגרמנית ולצאת לשוק העבודה - במלים אחרות, מובטלים שחייבים ללכת לקורס כדי להצדיק את דמי האבטלה שלהם. כתוצאה יש בו תלמידים כמו סרגיי - גבר רחב כתפיים שעבד בעבר בבניין ועושה כל שביכולתו כדי להגיע מאוחר, ללכת מוקדם ולהאריך את ההפסקות ככל שאפשר; הדבר שהכי הצית את התעניינותו בשבוע האחרון היה כשהמורה הסבירה שייתכן ולא יתנו למשתתפים Fahrgeld (הוצאות נסיעה).

זייט וואן זינד זי היר?
אולי השאלה הראשונה ששאלה המורה את התלמידים - חוץ מהשם - היתה כמה זמן הם כבר בגרמניה. כך גם גיליתי שלא כולם באו לקורס בשביל תעודת תושב, כמוני: התברר שבין התלמידים יש כאלה שחיים בגרמניה כבר שנתיים, שש שנים, שבע שנים... ולמרות זאת מדברים גרמנית הרבה פחות בחופשיות ממני, ועושים שגיאות גם במשפטים הכי פשוטים. המקרה הקיצוני של תופעה משונה התבטא בגבר מבוגר, בן חמישים בערך, שבא מסרי לנקה וישב לידי ביומיים הראשונים. לדבריו, הוא בגרמניה כבר 20 שנה, בהן עבד בפיצרייה שעושה משלוחים. למרות זאת, האיש מתקשה לענות על שאלות פשוטות במשפטים שלמים ('באתי מסרי לנקה' למשל), לא מבין מה המורה רוצה ממנו עד שהיא מסבירה שלוש פעמים ולאט, לא מצליח לענות לשום שאלה בכתב (גם אם התשובות כתובות בדף העבודה הקודם), ובאופן כללי נראה כמי שאין לי מושג איך להתבטא בשפה.
בהתחלה זה עצבן אותי - במיוחד כשהוא התעקש להעתיק ממני את התשובות לדפי העבודה במקום לנסות לענות בעצמו - אבל אחר כך התחלתי לתהות ולתהות. האם ייתכן שהוא כבר 20 שנה אופה פיצות, עם קבוצה סגורה של בני עמו, בלי ממש לצאת לעולם? האם יכול להיות שעד עכשיו הוא הצליח להימנע מקשר יומיומי עם הארץ שבה הוא חי?
או שאולי הבעיה היא לא שהוא לא מבין גרמנית, אלא שכל מושג בית הספר זר לו. האם ייתכן שהוא לא למד בבית הספר מעולם? או שלמד רק עד גיל מאוד צעיר? כשאני רואה אותו בוהה במורה אחרי ששמונה פעמים היא מנסה לבקש ממנו שיגיד לה פועל כלשהו שהוא מכיר בגרמנית, והוא פשוט לא מבין מה היא רוצה ורק קורא מה שכתוב על הלוח, אני חושב שאולי אין לו מושג מהו בעצם פועל, ואיך בנויה שפה, ואיך כל זה אמור לעבוד. יש בזה משהו עצוב.

אימפריאליזם תרבותי
אבל גם אם אני יכול להבין את סיפורו העצוב של האיש מסרי לנקה (שכמובן המצאתי אותו לעצמי, כי האיש לא מצליח להתבטא מספיק כדי לספר), קשה לי יותר עם הרוסים. כאן מדובר באנשים צעירים, עובדים, שכנראה יכולים להסתדר איכשהו בגרמנית - אבל לא טרחו בשש-שבע שנים כאן ללמוד אפילו את ההתחלה של 'לדבר נכון'. הרי אחרי שבע שנים אפשר לצפות שאדם ידע להטות נכון פעלים בהווה, לא? או לפחות שידע את הכלל (ולא יתעקש לתקן לאחרים כשהם דווקא מדברים נכון). נראה שהבעיה היא שהרוסים (לפחות אלה בקורס שלנו) מתעקשים לדבר בינם לבין עצמם רוסית, בכל הזדמנות, ולא ממש מפתחים שיחות עם האחרים בהפסקה. הם אפילו מתעקשים לתרגם אחד לשני את המלים באמצע השיעור, ועוקפים את שיטת ה'ללמוד גרמנית בגרמנית' שמנסים להפעיל כאן. ככה לא לומדים.
כשהרהרתי בסגירות הרוסית הזו ללמידת השפה והתרבות הגרמנית, חשבתי שאולי יש כאן עניין של גאווה לאומית. רוסיה היא מדינה ענקית, מעצמה אזורית המשתרעת מאירופה עד יפן, ותרבותה משפיעה הרבה מעבר לגבולותיה; האם ייתכן שקשה למי שבא מתרבות רבת עוצמה וחובקת-כל כזו להסתער בחדווה על שפה ותרבות זרה? יש בזה משהו מההנחה האמריקנית שכולם מדברים אנגלית, או מהיחס לזרים בסין (לפחות לפי מדריך לונלי פלנט שתרגמתי). אולי זה יתרון של מי שבא ממדינה קטנה.
והאמת שלא צריך ללכת כל-כך רחוק: הרי גם הגרמנים עצמם מתעקשים להשליך את תרבותם גם מעבר לגבול. בחדר הקורס שלנו, למשל, תלויות מספר מפות, ובשתיים מהם שמתי לב לנקודות מעניינות. ראשית, במפת גרמניה הגדולה שתלויה על הקיר, מופיעים בגרמנית לא רק שמות הערים בגרמניה ושמות המדינות, אלא גם שמותיהן של ערים בצרפת, בצ'כיה ובפולין שהיו פעם חלק מהאימפריה הגרמנית. כך מופיעה קרלסבד ולא קארלובי וארי, מילהאוזן ולא מילוז, וכדומה. השמות הנוכחיים - כפי שהם בשפה המקומית - מופיעים רק בקטן ובסוגריים. ההפתעה השנייה היתה מפה צבעונית, לא נורא מדויקת, תחת הכותרת die deutschsprachiger Länder, שבה הופיעו כל מדינות גרמניה, כל אחת בצבע אחר, ואתן גם אוסטריה ושווייץ - בצבע משלהן - בלי ששום דבר יעיד על כך שכמה מה'ארצות' האלה הן חלק מגרמניה ואילו האחרות הן מדינות עצמאיות.
ברור לי שאין בשתי המפות האלה שום כוונה גרמנית לכבוש מחדש את אוסטריה, שווייץ, צ'כיה, פולין וצרפת; אבל איכשהו קיבלתי מהן את התחושה שהגרמנים גאים במעמדם כמעצמה תרבותית - ואולי זו הגאווה הזו שמתנגשת בגאווה הרוסית של סרגיי וחבריו.

(הפוסט הזה מתארך-מתארך ולכן הגיע הזמן לקטוע אותו. בפרקים הבאים: על זריחות ותנועת מכוניות, על הגרמנית של אריך קסטנר, על התחביר האומלל שנשאר בקרואטיה והפתעה נעימה בסוף).


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/1/2008 20:41, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, מה למדתי בגן היום
32 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של בימבלונת בבוסטון ב-13/3/2008 15:21

---

בום, בום, בום
לא, זה לא היה הזוי כמו בשנה שעברה, אבל גם השנה היו חגיגות הסילבסטר אירוע שראוי להיזכר. הפתיחה לא היתה מבטיחה - מאחר שלא היינו באזור לתכנן תוכניות, קיבלנו את ההזמנה למסיבה בביתו של ב', החזן המקומי, שהוא בחור צעיר ולא-דתי שמדבר אנגלית, עברית וגרמנית (לפי הסדר הזה). כשהגענו (אחרונים) גילינו שה'מסיבה' מצטמצמת לתשעה אנשים היושבים על ספות או ליד שולחן, אוכלים כל מיני דברים בשיטת כל-אחד-מביא-משהו-ומספר-כמה-זה-טוב, מפטפטים וצופים ב-DVD של אח מבוערת בטלוויזיה רחבת-המסך של ב'. לקח לי זמן להשתחל לשיחה (את רוב הנוכחים היכרתי מאוד שטחית, ובשלב מסוים הסתבר שבשל בלבול קל הם יושבים שם כבר שעה וחצי) אבל היא לא זרמה יותר מדי, ופרט לדיון קצרצר בשאלה עם ב' מכיר את כל התנועות של הספייס גירלז ומה זה אומר עליו, לא הגענו רחוק. מדי פעם נשמעו קולות נפץ רחוקים, אבל הם שייכים לחלק השני של הסיפור, זה שהחל כשהשעון היכה עשר דקות לפני חצות ואנחנו התלבשנו במעילינו כדי לצאת לרחוב לקדם את השנה החדשה.
כבר בשנה שעברה הבנו שהגרמנים מקבלים את השנה החדשה בשילוב הקלאסי של זֶקט (יין נתזים) וזיקוקים. מה שלא קלטנו אז - אולי בגלל הגשם ואולי בגלל שפשוט הגחנו לאזור התיאטרון העירוני ותוך שניות שבנו אל הבית - הוא שאין כל קשר בין 'מופעי זיקוקים' מסודרים בסגנון יום העצמאות בקרית ביאליק לבין מה שקורה ברחובות העיר בערב השנה החדשה. במקום מוקד אחד או שניים, וחלוקת עבודה מובהקת בין 'יורי זיקוקים' ל'צופים', בערב השנה החדשה תמצאו בכל פינת רחוב חבורה שהשקיעה משכורת של חודש בנפצים, טילי זיקוקים, רקטות, דברים שעושים רעש, דבר שסתם עושים אור ודברים דמויי-טבעת-זוהרת שמשתובבים ללא מטרה על הארץ.
לקח לנו זמן להתארגן ולא היתה כנסייה בסביבה אז לא ממש ידענו מתי הזמן - סתם בחרנו לנו זמן שנראה מתאים. מה שכן, עמדנו בפינת שני רחובות די מרכזיים, לא רחוק מהבית של ב', וכל שנייה נשמע פיצוץ מכיוון אחר. הסתובבתי כמו סחרחרת סביב עצמי רק כדי לגלות שמכל ארבעת הכיוונים נצפו זיקוקים - וזאת בלי לדבר על החבורה שעמדה בצד השני של הכביש וירתה זיקוקים ישר מעלינו. וזה נמשך, ונמשך, תוך כדי מזיגת הזקט וחיבוקי השנה החדשה, עוד ועוד קולות נפץ, אורות זוהרים ועשן שנותר אחריהם. הגשם הקל שירד בתחילה פסק, אבל מטר האורות והזיקוקים נותר בשלו. ידידינו הישראלים-רוסים ציינו בחוכמה שלא ראו דבר כזה 'מאז קרית שמונה לפני שנה וחצי'.
ואכן, תוך דקות היו הרחובות מלאים עשן, והרמזורים זהרו בתוכו באור חלבי ומצמרר. בשלב מסוים, כשנחלשה האש, החלטנו להתכנס למרכז העיר, כדי לחזות בזיקוקים ה'רשמיים' ליד בית האופרה; במהלך המסע המשיכו להישמע סביבנו קולות נפץ, תוך שניסינו ללא הועיל להתחמק מקבוצות חובבי-זיקוקים שעוד נותרה להם תחמושת. אחרי כל ההמולה, דווקא המופע הרשמי (שהגענו אליו באיחור של 20 דקות לפחות) לא היה יוצא דופן באיכותו - אבל למי איכפת, כשמהטירה מצדו השני של הנהר נורים עוד ועוד זיקוקים, מיני-פצצות-תאורה ושאר ירקות.
בשלב מסוים התגברו עלינו הקור והרצון לקצת שקט, ושמנו את פעמינו הביתה. החוויה היתה אמנם מפחידה לעתים, אבל הצליחה לרגש את הילד-חובב-הנפצים שבי, ולהעלות על פניו חיוך גדול (ראו הסמיילי בתחילת הפוסט. משקפי השמש הם רמז לשמש, שתואיל אולי בטובה לצאת היום ממחבואה).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/1/2008 11:43, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, עונות השנה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-2/1/2008 19:45

---