לבש לבן
מאז אמצע דצמבר, עירנו התחפשה לשבדיה: במקום חורף של סביבות האפס, גשמים מתחלפים בשמיים כחולים ומדי פעם איזה שלג קל, נידונו למחזור אכזרי של סופות שלג ושל ימים אפורים וקרים שבהם הלבן-לבן הפך בהדרגה לבוץ חום-מגעיל וכל נסיעה באופניים היתה למסע הרפתקאות.

לפחות זה יפה:





(גדת נהר המיין, פרנקפורט, יום א')





(החצר האחורית שלנו, אתמול בבוקר)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/1/2010 00:06, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, עונות השנה
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אסנת ב-28/1/2010 16:31

---

ברררררררררררררררר
אחרי עשרה ימים מושלגים, בא היום הגשם ושטף את הכל, אבל עדיין אפור להפליא, והרחובות מלאים איכס-שנשאר-אחרי-השלג. אנחנו מתנחמים בנסיעה הצפויה לארץ (פירוט בסוף הפוסט) ומנסים להתמודד עם עומס העבודה לקראת הנסיעה. זו גם אחת הסיבות שהפוסטים היו נדירים וקצרים בזמן האחרון. אבל זו גם הזדמנות לחזור למסורת הרשימות האהובה עלי כל-כך, ולהציג את עשרת חוויות-הקור הקשות ביותר שעברתי בחיי.
מה שמעניין בקור, זה שזוהי חוויה סובייקטיבית, שאינה קשורה בהכרח לטמפרטורה כפי שהיא מופיעה בתרמומטר. בנוסף למעלות עצמן, על תחושת הקור משפיעים גם גורמים סביבתיים כמו עוצמת הרוח, הלחות והיובש, גורמים אנושיים (כמו רעב, ביגוד, רטיבות וכד') ואפילו גורמים חברתיים.. על היחסיות של הקור יכולה להעיד גם העובדה שלמרות מגוריי באירופה, הרשימה לפניכם כוללת שלוש (!) חוויות בישראל... וחוויה אחת שאירעה באוגוסט. את הרשימה אגב, החלטתי לסדר לפי הסדר שהיא עלתה לי בראש, ולא לפי החומרה, המיקום, הזמן או הטמפרטורה.

1.
המקום: קמפטן, בוואריה, גרמניה
הזמן: דצמבר
הטמפרטורה: מינוס 8 עד מינוס 14
הסיטואציה: פסטיבל זמרה שאסנת שרה בו, אחרי ההופעה, אמצע הלילה. העיר מכוסה שלג שירד לפני שבוע ומשהו ומאז ממאן להפשיר (חוויה שלא הכרנו עד אז). אנחנו יוצאים מאולם החזרות ומחכים למונית שהזמנו. אחר-כך אנחנו מגלים שהטמפרטורה היתה אי-שם במינוסים הקיצוניים. המתנה זה אולי אחד הדברים הכי גרועים לעשות בקור - חוסר התנועה משתק תוך שניות את רוב האברים הקיצוניים. למרות שהיינו לבושים היטב, החוויה היתה לא נעימה.

2.
המקום: בסיס צבאי, קצת דרומה למצפה רמון, ישראל
הזמן: תחילת אפריל
הטמפרטורה: פלוס ארבע
בבסיס שבו קיבלנו את הציוד אמרו שקר בלילות והציעו לקחת חרמונית. ויתרתי. הדובון נראה לי מעל ומעבר, והרי באתי מאפריל של חולצות קצרות בתל אביב. בלילה הראשון קיבלתי את המשמרת של שתיים עד שש בבותקה בחוץ. היה שם מדחום, ולכן יכולתי לראות את הטמפרטורה יורדת ויורדת, עד שהתייצבה על ארבע מעלות. גם בשמירה לא זזים הרבה, והצבא אמנם מספק דובון - אבל לא כפפות.
פרפראה יפה היא שאותו שירות מילואים של שבועיים, שהחל בארבע מעלות, הגיע ביומו האחרון ללא פחות מ-40 מעלות, באותו תרמומטר, באותה עמדה. אין לזלזל במדבר בעונת המעבר.

3.
המקום: גבעות זארברוקן
הזמן: אוגוסט
הטמפטורה: בערך פלוס שש
כשעברנו לכאן, תכננו לבוא בקיץ. סוף אוגוסט. לקחנו אתנו אמנם ג'קט אחד לכל אחד, אבל את הבגדים החמים שלחנו במשלוח הימי. זארברוקן קידמה אותנו באוגוסט סוער, עם טמפרטורות-יום של סביבות 15 מעלות וגשם - לא נעים, אבל איכשהו סביל. הבעיה החלה בלילה, כשהטמפרטורה ירדה לשש מעלות, ואנדריאה - הגרמנייה שאצלה התארחנו - לא חשבה להדליק את ההסקה, כי הרי אוגוסט. יש משהו מייאש במיוחד בלשכב במיטה, עם פיג'מה, מתחת לשמיכה, ולהרגיש שקר לך ואין לך איך להתחמם. אני חושב שזה היה אחד הלילות הבודדים שישנו כל הלילה מחובקים.

4.
המקום: האנטסוויל ובירמינגהם, אלבמה, ארה"ב
הזמן: חג ההודיה
הטמפרטורה: בסביבות אפס
האמת, לא הייתי מוכן. גדלתי באזורים חמימים (הקריות) ומשם עברנו לפלורידה הלוהטת. הייתי בן 13, ויצאנו לטיול הגדול הראשון שלנו באמריקה - מסע של ארבעה ימים למדינות השכנות ג'ורג'יה, טנסי ואלבמה. יצאנו למסע בבגדים קצרים, שהתאימו לחום ששרר, אבל לקחנו מעילים על כל מקרה. ביום הרביעי לטיול התעוררנו לטמפרטורה של סביבות אפס מעלות ורוח עזה; אני זוכר שבבירמינגהאם היינו אמורים לצאת למסע באיזה שביל בעקבות הדינוזאורים, והיה ברור שזה לא ילך; הסתפקנו רק בעמידה מול הרוח במעילינו המתנופפים, בתחילת השביל, לתצלום למזכרת.

5.
המקום: ירושלים, ישראל
הזמן: מתישהו בחורף
הטמפרטורה: לא ידועה, אבל בהחלט מעל האפס
הכל התחיל מזה שאני וחברתי דאז מ' הגענו למסקנה שאנחנו יותר מבלים בבית. אמנם היה לנו טוב בבית, ונהנינו מאוד זה בחברת זו, אבל לא רצינו להשתבלל יותר מדי ושנינו זכרנו בערגה את עברנו כמטיילים ברגל (היא בחוגי סיור, אני עם הורי באמריקה). וכך החלטנו שבשבת בבוקר נצא מוקדם-מוקדם לטיול רגלי באחד העמקים של ירושלים (אין לי מושג איפה). לא היה איכפת לנו שמזג האוויר קר וסגרירי, או שהשביל בעמק אבד לנו... באומץ פסענו בין העלים והעצים, אוספים טיפות טל למכנסינו הרטובים, שהפכו את ההליכה לסיוט. עד שהחלטנו לוותר וצעדנו את הדרך חזרה הביתה (שבת, ירושלים, אין אוטובוסים) כבר היו ירכינו במצב קפיאה מתקדם. זו היתה הפעם הראשונה שבה התברר לי שאם שופכים מים חמים מאוד על רגל קרה מאוד, התחושה הראשונית היא דווקא של קור עז.

6.
המקום: תחנת רכבת במינכן
הזמן: ינואר, שתיים וחצי בלילה
הטמפרטורה: מעל האפס, אבל לא הרבה
הרעיון נראה בהתחלה מושלם: במקום לנסוע ברכבת לפרנקפורט ולטוס לארץ, לטוס בטיסה זולה ממינכן, המתואמת יפה עם טיסה מזארברוקן למינכן. ראינו אמנם שבדרך חזרה נצטרך לנסוע ברכבת, אבל יש רכבת מהירה של 5-6 שעות וזה היה שווה. עד, כמובן, ש-TUI שינו את שעת הטיסה חזרה והכריחו אותנו לקחת רכבת לילה. הרכבת עצמה לא היתה בעייתית במיוחד, אבל כדי להגיע אליה היה עלינו לבלות שעה בתחנת רכבת הזויה במינכן, בין שתיים וחצי לשלוש וחצי. כשהגענו, גילינו בשמחה שהבורגר קינג עוד פתוח, וקנינו צ'יפס רק כדי לשבת שם בחום; אבל בשלוש גם הוא נסגר, ואת חצי השעה האחרונה בילינו אומללים וקפואים ברציף. לחכות בקור אחרי טיסה ארוכה, עם מזוודות ועוד שש שעות עד הבית זה בפירוש לא כיף.

7.
המקום: זארברוקן
הזמן: דצמבר שעבר
הטמפרטורה: סביבות מינוס 8
על גל הקור של החורף שעבר, זה שבו קפא הנהר, כבר סיפרתי כאן. לקראת סופו של הגל, כהשטמפרטורות עלו ממינוס 13 לסביבות מינוס 8, יצאנו לסיבוב קצר של הליכה על הנהר הקפוא וסשן תמונות. היינו פחות משעה בחוץ, יותר מזה לא היה ביכולתנו, ומשום שהיינו עטופים במיטב בגדינו, כמעט ולא קפאנו - אבל בדרך הביתה הבנו מאוד את המשפט ממופע הקולנוע של רוקי, even smiling makes my face ache.

8.
המקום: פראג
הזמן: נובמבר
הטמפרטורה: קצת מעל האפס
דיל חלומי לפראג, לא ניסע? אז מה אם נובמבר ואמור להיות קצת קר. לא שאני מתחרט על הנסיעה - היא היתה כייפית להפליא - אבל אז לא היינו ערוכים לחורף האירופי, הכפפות לא עמדו בסטנדרט והכובע-צמר לא היה שם כלל. כך שהחזרה מהמרכז למלון בסביבות חצות, אחרי רקוויאם של מוצרט שנוגן מהר מדי, לא היתה נעימה - אפילו לפני ששתי מסוממות ניגשו אלינו במטרה להשיג קצת כסף למנה הבאה.

9.
המקום: ירושלים
הזמן: מרץ
הטמפרטורה: נדמה לי ש- 4-5 מעלות
יש שורה בשיר של 'שפיות זמנית', שאומרת 'ובגשם קר להיות ביחד'. גשם קר זה אולי רומנטי, אבל זה גם אחד הצירופים הכי לא-נעימים שיש, כפי שגיליתי באותו ערב. אחרי הקרנה מאוחרת של 'מופע הקולנוע של רוקי', כשהבנו שאין מספיק מכוניות לקחת את כולם לאפטר-פארטי, התנדבנו - אני ועוד כמה - ללכת ברגל. מרחק של עשרים דקות, לא בעיה בכלל.
אלא שזו כן בעיה, כשמתחיל לרדת גשם זלעפות, כשהקור הוא ירושלמי והבגדים מתאימים לתל אביב. וזו בעיה, כשצריך להמשיך להתקדם, בלי לדעת כמה עוד נשאר, אבל הגוף רק רוצה לעצור ולקרוס איפשהו. מזל שהחבר'ה האחרים לפנינו הבינו שאנחנו הולכים להגיע הרוסים, וארגנו בגדים יבשים, מגבות והרבה חיכוך.

10.
המקום: זארברוקן
הזמן: יום שבת האחרון
הטמפרטורה: מינוס 17, שיא של כל הזמנים
גל הקור שהיכה באירופה השבוע היה נדיר בכל המובנים. זקני פרנקפורט לא זוכרים קור כזה, ובדרום צרפת נגרמו נזקים אדירים. בדרך כלל לא קר כל-כך או מושלג כאן בסביבות חג המולד (הקור והשלג נשמרים לינואר-פברואר). אפשר לחשוב שצריך להיות מטורף אמיתי כדי לצאת מהבית במצב כזה, אבל יש לנו תירוץ טוב - אורחים מצרפת, שבאו במיוחד כדי לראות את שוק חג-המולד בעיר, ורצון עז לחוות בעצמנו אותה חוויית חג-מולד-מושלג מהאגדות. חוצמזה, לא ידענו עד כמה באמת קרררר.
יחד אתנו יצאו לרחובות המוני בית זארברוקן, והם חיממו מעט את האווירה והקלו קצת על החוויה - אבל ללכת במגפיים על שלג-קרח קפוא זה בהחלט לא נעים. מה שכן, כאן פעלו הגורמים הסביבתיים והחברתיים לטובתנו: יין חם חימם את ליבנו, לביבות (עם רסק תפוחים קפוא) ונקניקיות מסורתיות (בלי חרדל, המכונה קפאה) מילאו את בטננו, האורחים היו מקסימים ובכל פינה היו חנויות פתוחות, שבהן יכולנו להמיר את הקור העז בחימום נעים ובכל טוב של הקפיטליזם. רק מה, כשצעדנו חזרה הביתה ויצאנו ממרכז העיר, לא הצליחו אפילו בגדינו הסיביריים ביותר להפיג את תחושת הקור (האובייקטיבית לחלוטין במקרה זה); מזל שבמהרה שבנו לביתינו החם.

אחרי כל הקור הזה, אנחנו בהחלט מקדמים בברכה את הנסיעה השנתית לארץ, החל ממחר (ה-24/12) ועד ה-6/1. הבלוג, כרגיל, יהיה בשימוש מאוד מינימלי בתקופה זו -ן היו שלום, ותודה על השלגים.

(לפחות ברוסיה יותר קר)






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/12/2009 13:25, ושייך לקטגוריות עונות השנה, לפחות רוסיה, סטיות אישיות
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מעין ב-26/12/2009 22:45

---

הסתיו היפה והסתיו המכוער
אי שם לפני שלוש שנים גילינו את העובדה המרתקת שבאירופה סתיו זו עונה של ממש - שנמשכת שלושה חודשים, כמו שעונה צריכה להימשך - ולא שבוע בין הקיץ לחורף (ואחרי שלוש שנים באירופה, אני אומר - בין הקיץ לעוד-יותר-קיץ). אבל לקח לי עד עכשיו כדי להבין שהסתיו הוא למעשה, לא עונה אחת, אלא שתיים:

ראשית בא הסתיו היפה. הוא נמשך רוב ספטמבר וחלק ניכר מאוקטובר. בסתיו היפה עדיין חמים יחסית, אפשר לצאת לטיולים ברגל ובאופניים, ובסך הכל צריך לקחת עוד סוודר או מעיל קל. זו גם אחת התקופות הכי יפות מבחינת הטבע: שזיפים ותפוחים על העצים, ועלי שלכת שלאט לאט מחליפים צבעים ומקבלים צבעים ויוצרים תמונות מרהיבות עם כל הירוק של הקיץ. התמונה בראש הבלוג מייצגת יפה את החלק הזה של הסתיו, והנה עוד כמה:













ואז, בסביבות סוף אוקטובר או תחילת נובמבר, הכל משתנה, ומתחיל 'הסתיו המכוער'. ראשית, יש הרבה הרבה יותר גשם, והטמפרטורות יורדות מ'קריר' (15-20 מעלות) ל'קר' (8-15 במקרה הטוב), כך שטיולים הם אופציה הרבה פחות סבירה. כל העלים שהיו כל-כך יפים על העצים נופלים על האספלט והופכים לסוג של בוץ מגעיל, שמקשה את ההליכה או הרכיבה על האופניים. וכמובן, היום מתקצר מאוד (בין השאר בגלל החזרה לשעון החורף, שפתאום מביאה את השקיעה לזמן שבו המוח בקושי התעורר) וגם כשיש אור, הוא לא תמיד מגיע דרך מעטה העננים. כן, גם בסתיו המכוער יש ימי שמש, אבל אלה קצרים, קרים ולא מספקים; זו התקופה הכי גשומה והכי עצובה של השנה, אחרי היופי של 'הסתיו היפה' ולפני השלג ושוק חג-המולד.

(וזה אולי מסביר את התוגה הכללית שנפלה עלי לאחרונה, ואת המחסור היחסי בפוסטים).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/11/2009 17:39, ושייך לקטגוריות תמונות, עונות השנה, שחרור קיטור
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-23/11/2009 13:37

---

שלוף אותי (אם תוכל)
אני חושב שכבר סיפרנו על הפלא המקומי, אתר התיירות מספר אחד של ארץ הזאר, הלא הוא הזאר-שלָייפֶה (Saaeschleife) - לולאת הזאר, או המקום שבו הנהר עושה סיבוב של 180 מעלות. למי ששכח, מלמעלה זה נראה ככה:





לנקודת התצפית הזו על העיקול המרהיב נסענו כבר מספר פעמים, בעיקר כדי להראות הנס לכל מיני חברים וידידים. אבל מאז שראינו את העיקול תכננו - ולא הצלחנו - לנסוע באופניים לאורך הלולאה עצמה. הסיבוך היה שצריך לנסוע עם האופניים חצי שעה ברכבת רק כדי להגיע לתחילת המסלול, ואיכשהו תמיד היו מסלולים קרובים יותר וכיפיים יותר שפיתו אותנו.
אז זהו, שלא עוד.
ביום א' האחרון, כשתל אביב הגיעה זמנית לזארברוקן והטמפרטורות טיפסו לאזור ה- 28-29 (די נדיר באזורנו), החלטנו שזה הזמן. בבוקר עוד לא היינו בטוחים, כי השמש החליטה להתעורר מאוחר ויצאה מבין העננים רק אחרי 11:00 (קיץ, אבל לא כזה קיץ). אבל אחרי שהתייעצנו שלוש פעמים בתחזית ופעמיים בתסכול המתמשך מחוסר-טיולי-אופניים בזמן האחרון, אספנו את עצמנו, את אופנינו, שמיכת פיקניק ושני כריכים מלחם תוצרת בית עם עוף טריאקי (אף הוא תוצרת בית) - ועלינו על הרכבת למרציש, עיר-שדה נאה שבה מתחיל המסלול.

תיכף ומיד הבנו שקיץ הוא קיץ, גם אם היא מלווה בירוק אירופי ולא בצהבהב-חום ישראלי. אמנם התלבשנו במינימום האפשרי, מרחנו את הפנים ושלפנו את הכובעים מהבוידעם, אבל החום בכל זאת תפס אותנו לא מוכנים, ותוך דקות מספר נאלצנו לעצור בלב הנוף הירוק, להתנשף ולשתות חצי בקבוק מים:





במהלך העצירה תפסנו שהחום רק מתגבר, ושלפחות בנסיעה יש מזגן (דהיינו, הרוח הקרירה הטופחת על פניך כשאתה רוכב). מה שכן, די מהר החל הנהר להתפתל, והרכיבה קרוב אליו השכיחה מאתנו את הטמפרטורה. שנייה לפני הפיתול גם נעשינו רעבים וחיפשנו מקום לאכול את הכריכים הגאוניים שהכנו. וכמו בהזמנה, הופיעה לפתע לצד השביל פינת החמד הזו:




(הצילום קצת מתקשה להעביר את הפרטים, אבל כן, זה מפל קטן החבוי בלב היער, ולמרגלותיו ישבנו וזללנו).

רגעים אחדים אחרי הסעודה חלפנו על פני הלולאה עצמה. בנקודה הזו התקשינו מאוד לרכוב, לא בגלל החום (התרגלנו) אלא בגלל שעצרנו כל עשר שניות לצלם עוד משהו מרהיב. הנה כמה אלפי מלים על העניין:








(סמוך לגדה הנהר רדוד כמו ביצה ויש שושנות מים בכמויות).

בערך בנקודה הזו התקשרו אלינו ידידינו אנדי ולילי והציעו לפגוש אותנו במטלאך, עיירה מקסימה בשני-השליש הטיול שסובבת באורח כמעט טוטאלי סביב מפעל החרסינה של וילרואה-בוך הממוקם בה מזה שנים רבות, ולכן בימי א' שטופי שמש מלאה תיירים שבאו לקניות וגלידריות פסאודו-איטלקיות. אחרי התרגעות נעימה, סבב רכילות וכוס אפפלשורלה (מיץ תפוחים עם סודה, מאוד מרענן) הרגשנו מוכנים להתמודד עם החלק האחרון של הטיול, שכלל עלייה לא קלה (אבל לפחות מוצלת) אל נקודת תצפית שפעם היה בה מנזר והיום נותרה רק קפלה קטנה. שם ראינו את זוהרו של ישו המושיע מציץ מבעד לעצים:





והצצנו אחורה, על מטלאך היפה ובליבה מפעל החרסינה:





הייתי יכול עוד להוסיף המון 'אלפי מלים', אבל אני אסתפק במלים עצמן, ואספר שחזרנו הביתה ברכבת בשש וחצי בערב, כשהחום היה עדיין בשיאו (ולמזלנו היה איזה גאון שהצליח להשיג מהנהג את המפתח לחלונות הרכבת). חזרנו הביתה עייפים אך רצוצים, ישירות למקלחת קרה, וידענו שעכשיו ראינו כבר את השלייפה משני הצדדים (Both sides now).

ואגב, היום כבר נשבר החום וירד גשם שוטף.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/5/2009 23:39, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, עונות השנה, תמונות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-27/5/2009 14:33

---