fruehling
ציינתי כבר בפוסט קודם שהשהייה באירופה גורמת לנו להבין סוף סוף את המושג הזה שנקרא 'עונות השנה'. בעוד שבישראל יש שתי עונות - קיץ ועוד יותר קיץ - כאן עברנו סתיו מובהק של שלכת ועננים, שהסתיים בדיוק בתחילת דצמבר, כשכל העצים נותרו עירומים; ואחריו הגיע החורף, שהיה אמנם קל מהרגיל, אבל בכל זאת נתן לנו טעימה של שלג, עצים עירומים וטמפרטורות שנושקות לאפס מלמלטה.
למה אני מספר את כל זה? כי היום, ה-1 במרץ, הוא - רשמית - היום הראשון של האביב, העונה שבה אמורים העצים לחזור ללבלובם הירוק. וכמו שלא האמנתי בסתיו שכל העצים אכן יאבדו את עליהם, גם עכשיו היה לי קשה לראות אותם חוזרים ממצבם העירום והמאיים. כזכור, ראינו כבר אי-אלו פרחים בכמה מקומות, אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שראינו מהחלון היום אחר הצהריים: כמו יקה טוב, הציץ העץ של השכנים בשעון והוציא אל העולם עשרות ניצנים ורדרדים, שבאמת לא היו שם אתמול. שנאמר, אביב הגיע פרח בא.
אז מה מאפיין את האביב בזארברוקן? פרט ללבלוב, שאנו מצפים לו בכליון עיניים, מדובר בעונה הפכפכה, בה ייתכן (כמו שהיה היום) מבול אדיר שמפנה את השמיים תוך עשר דקות לכחול יפהפה. מבחינת הטמפרטורות מדובר על משהו שמזכיר חורף ישראלי. עוד מתאפיין האביב בזרימה עזה בנהר, בשל הפשרת השלגים (אלו שיש), ובאיום מתמיד שלו לעלות כל גדותיו (תופעה המכונה Hochwasser, מילולית 'מים גבוהים') ולגרום לסגירת האוטוסטרדה הצמודה אליו ולשינוי מאסיבי של כל התנועה בעיר.
אנחנו מחזיקים אצבעות שלמרות הגשמים לא יגאה הנהר הערב, כי אנחנו מצפים למבקרים הראשונים שלנו, אחרי חצי שנה; ההורים של אסנת נמצאים ברגעים אלה בדרכם אלינו מפרנקפורט, וכדי להציג בפניהם את הדירה בשיאה בילינו חלק מהיום במרתון סדר, ניקיון ובישולים; איכשהו זה גם מתקשר לאביב.
עם החלפת העונה לובש גם הבלוג ירוק - תמונה של פסי הרכבת בגן הצרפתי-גרמני. ולי נותר רק לאחל 'שֶנֶה פרוּלִינג' - אביב שמח!שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/3/2007 20:35, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, עונות השנה, אופטימי
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-3/3/2007 10:22

---

בבוקר
יש אנשים שיצחקו אם אספר להם שיש לי בעיה לקום בבוקר. הרי כמעט תמיד אני מצליח לקום ישר עם השעון, בלי נודניק ושום דבר אחר, ומשמש כמי שמעיר אנשים אחרים שישנים בסביבה (ובשנים האחרונות, את אסנת). אבל הבעיה שלי עם הקימה אינה פיזית, כלומר אינה קשורה לחוסר יכולת לקום, אלא נפשית - חוסר רצון לקום.
יש בזה משהו מאוד טבעי: השינה מתבצעת במקום בטוח בהרבה מהעירות, בתוך מיטה נוחה, שמיכה חמה, חדר מואפל - מקום נוח ובטוח שאינו משתנה. מצד שני, בזכות החלומות, יש למקום הזה אפשרות להיות כל דבר וכל מקום שארצה, בלי מגבלות כמעט, כך שגם שעמום ושגרה לא גרים שם. נכון, יש גם סיוטים וחלומות קשים, אבל קודם כל - אצלי הם נדירים, ושנית - הם נגמרים במהירות ובתחושת ההקלה של 'זה היה רק חלום', וזאת לעומת סיוטים שמתרחשים במציאות ואתה מוצא את עצמך מתעורר ומגלה שהם עדיין שם וצריך לנקות אחריהם.
בגלל העדיפות הברורה הזאת של עולם החלום על עולם המציאות, ההתעוררות היא עבורי חוויה קשה, שבמהלכה אני עוסק כל הזמן בנסיונות לשכנע את עצמי שיש לי סיבה לכניסה-מחדש הזו לעולם המציאות. זאת הסיבה שהרבה יותר קל לי להתעורר בימים בהם צפוי משהו מיוחד (טיול, הופעה, אירוע) והרבה יותר קשה בסתם-יום-של-חורף, בו קר מחוץ למיטה ואפילו השמש לא מציצה מהענן, ובטח כאשר כל מיני מטלות לא-נעימות במיוחד ממתינות לתורן ברשימה. וזה לא משנה באיזה שעה קמים (פרט לכך שחשוב שזה יקרה אחרי הזריחה).
טוב, אני הולך להכין קפה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/2/2007 09:58, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, עונות השנה, שחרור קיטור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של שירי ב-26/2/2007 17:47

---

נעבור את החורף ואחר כך נראה
בעוד שבוע תמלא חצי שנה לשהות שלנו בגרמניה, והיום יצאה השמש בבוקר והשמיים היו כחולים כל היום. מה הקשר בין הדברים? לא הרבה, פרט לעובדה שחצי השנה הזאת נראית לי כמו נצח, ובין השאר מפרידה את המצב שלנו היום מהתחושות שהיו לנו כשהגענו, אז כשתפסו אותנו קור וסערה באוגוסט, ותהינו איך נצליח לעבור את החורף האירופי האיום הזה. והנה, כבר אמצע פברואר, הטמפטורות במגמת עלייה (וכך גם שעות השמש) ואפשר להגיד - בזהירות, בהסתייגות, אבל אפשר - שעברנו את החורף הזה בשלום.
היו ימים קשים, שבהם ירד גשם כל היום ולא הפסיק; היו תקופות של עננות מעצבנת למשך זמן רב; היה שלג (לבן ונהדר), טפטופי שלג (משונים) ושלג מעורב בגשם (איחס); אבל בסופו של דבר, אנחנו ומעילינו וההסקה והפוך שרדנו את החורף, ואפילו התקשחנו: היום, למשל, היו תשע מעלות בחוץ, ולא הפסקנו להתפעל מכמה חם. זה נכון שלא מדובר על חורף קר במיוחד במונחים אירופיים (נהפוך הוא, זה אחד החורפים החמים בהיסטוריה), אבל זה בהחלט משמח: ככה היה לנו יותר קל להתרגל.
מצד שני, ייתכן שאימא-טבע עוד מכינה לנו כמה הפתעות, וכפי שאמר פרינס (לפני שהפך לאמן שנקרא פעם פרינס), Sometimes it snows in april. בינתיים אנחנו רק מחזיקים אצבעות שהתחזית ליום נאה ביום א' לא תתהפך, כדי שנוכל לעשות איזה טיול נאה ברכבת באזורנו.

ולסיום - חידה: מה משותף לשארל דה גול, לפלסטינים, לבאבילון חמש ולבוסטון סלטיקס?

(אפשר לנחש בתגובות, או להוסיף עוד לחבורה....)שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/2/2007 01:01, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, עונות השנה, אופטימי
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-21/2/2007 14:24

---

יש לי סיכוי
"שם אולי אמצא את מה שחסר בי,
שם אולי יכבה כל מה שמתייסר בי"

שתי השורות האלו הן משיר שכתב דני רובס בזמנו עבור ורדינה כהן, 'נוסעת בעקבות האהבה'. את השיר אני אוהב מזמן, וכשמעתי אותו לאחרונה עלו בי גלי הזדהות, שהרי גם אני 'נסעתי בעקבות האהבה', אולי לא באופן הרומנטי שבו השיר הזה מתאר זאת, אבל בכל זאת, לקחתי את עצמי ואת כל מה שיש לי ונסעתי למקום שבו האישה שאני אוהב יכולה לפרוח. אבל האם השורות האלה רלוונטיות? שהרי, נסעתי גם כדי לקחת מרחק, כדי להתמודד עם דברים, כדי לעבור משהו, ובמובן הזה השיר בהחלט מספק תובנה: הנסיעה היא לא רק מחווה רומנטית 'בעקבות האהבה', אלא גם תכלית בפני עצמה, משהו שקשור להתפתחות האישית ולא רק הזוגית. למרות ההצהרה הדרמטית 'אני נוסעת בעקבות האהבה', השיר - כולו, ובפרט השורות האלו - עוסק בדוברת עצמה ובמה שהיא רוצה (או צריכה) לעבור 'שם'.

"תמיד פחדתי להשתגע,
שהלב יקפא ויתרוקן;
אבל עכשיו כמו שאני יושב,
יש לי סיכוי להינצל, אני חושב."

אבל האם מה שבאתי לחפש כאן הוא מה שמופיע בשורות של רובס? האם באמת אני מחפש את המקום שבו 'יכבה כל מה שמתייסר בי'? האם המצב הכבוי הוא המצב הרצוי? טוב, זהו ללא ספק המצב השפוי, המקובל, וכשמשווים אותו ל'כל מה שמתייסר בי' הוא באמת נראה עדיף. אבל כשחשבתי על זה נזכרתי בשיר של אביתר בנאי, 'יש לי סיכוי להינצל', שארבע שורות מתוכו מופיעות מעל הפסקה הזאת. אפשר לחשוב שהשיר הוא גם על הצלה ממקום של ייסורים ושיגעון; אלא שהוא אומר בדיוק ההיפך. המקום של השיגעון,לפי השיר, הוא כש'הלב יקפא ויתרוקן'. במלים אחרות: אותו מקום כבוי, לא-מיוסר, שהשיר הקודם ראה בו משאת נפש, מוכרז כאן כשיגעון האמיתי, כדבר שצריך לפחד ממנו. לא באתי לכאן כדי לכבות, כדי להרגיע, אלא כדי לעורר משהו בנפש, להימנע מהשיגעון שהוא קיפאון, ללכת עם הרגש, גם אם הוא נראה קצת לא שפוי וגם אם לפעמים הוא מייסר אותי מאוד.

יש בזה, כמובן, איזה פרדוקס: כי להקפיא את הדברים - כמו בשיר לעיל של Hole - זו אולי הבריחה הכי נוחה, אפילו אסטרטגיה חיונית בהתמודדות עם אסונות קטנים וגדולים שתמיד קורים בארץ חדשה. אבל זה לא נכון, לא בשביל זה באתי לכאן; ומצד שני גם לא כדי להתייסר, לא בשביל לעסוק כל הזמן שוב ושוב בציפייה לקראת הדברים ובניתוח אנליטי אחריהם. נדרשת אסטרטגיה חדשה, דרך אחרת להסתכל על הדברים, וגם אם עוד לא פיתחתי אותה, אני רואה אותה באופק. סיכוי להינצל, אני חושב, ובכל מקרה, עצם המאבק הוא ההוכחה הניצחת להיותי חי ולא קפוא, בוער ולא כבוי, חסר ולא שלם, נוסע מתמיד בעקבות האהבה.

(ממש פיוטי הסוף הזה. אולי זו השפעה של מזג האוויר המטורף אתמול, שריכז גשם מעורב בשלג, שלג קל, סערת גשמים מלווה ברוח, שמש בהירה, שמיים כחולים-כחולים וקשת עבה, צבעונית ומרהיבה לפרק זמן של פחות משעתיים)שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/2/2007 01:57, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, עונות השנה
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של haya ב-12/2/2007 15:56

---