עונת המעבר
לקח לי זמן להבין מה קורה, עד שהבנתי שזה קרה באותו זמן בשנה שעברה. התקופה הזו, שבה כל יום אובדות עוד שלוש וחצי דקות אור. הצלילה הזו, דרך הצבעים, לתוך עומק התקופה הזאת שנקראת חורף.

זה מוזר עד כמה השירים בעברית עוסקים בחורף, למרות שאין בארץ ממש חורף. התקופה שאתם קוראים לה חורף היא בערך כמו קיץ באירופה, מקסימום אביב. אבל השירים נושאים עמם כנראה את מורשת ערבות רוסיה ופולין, ולכן שרים 'באביב את תשובי חזרה', ו'נעבור את החורף ואחר-כך נראה, באביב', או 'הולכים ובאים הימים הקרים' בראש השנה, כשכולם עוד מזיעים מחום. חורף אירופי, לעומת זאת, הוא משהו שבאמת צריך 'לעבור דרכו'. ואם הבשורה החדשה שבחורף הזה אצטרך להיות בחוץ ועל הרגליים בשמונה בבוקר ארבע פעמים בשבוע, אין ספק שצפויה התמודדות.

באורח מפתיע, שיא ההתמודדות הוא עכשיו, לפני החורף, כדי להביא את הגוף, הבגדים, הבית, ובעיקר הנפש למקום שבו הם יכולים להתמודד. הנפש רוצה למרוד בהתמעטות האור והחופש, לעצור את הזמן ולשמור על קיץ נצחי ('קיץ' הוא עונה ירוקה ומרהיבה, אגב, לא השידפון הצהוב של המזה"ת). משום מה אני נזכר בשתי שורות משיר ידוע של דילן תומס:

.

השיר הוא על מוות, ולא על עונות השנה, אבל יש בחורף משהו מת, משהו מתכנס, משהו סופי. כמו בסרט 'רקוויאם לחלום', שנגמר בחורף שאין אחריו עוד כלום. החורף האכזרי הזה מככב למשל באחד השירים האהובים עלי (של סיימון וגרפונקל במקור, כאן בגרסה של הבאנגלס):



אבל אחרי השוק, מקלחת חמה עזרה לי להבין שהחורף, כמו כל אסון, נועד כדי לעבור דרכו, כדי להמשיך קדימה למרות ואולי בגלל כל הלחצים האלה. ונזכרתי שיש לי שיר בדיוק לזמנים האלה, של שלום חנוך:

השעה מאוחרת הרחובות ריקים מאדם
לאורך הטיילת פנסים דולקים ואפשר לראות את הים
ואתה מרגיש שאתה האיש הכי בודד בעולם
מוצא את עצמך הולך נגד הרוח.

אף מכונית לא עוברת גשם שוטף את העיר
הרוח מתגברת ועושה שמות ברחוב שאתה מכיר
ואתה שיכור שרועד מקור
ונכנס עם הראש בקיר
אתה לא היחיד שהולך נגד הרוח.....

הולך נגד הרוח
המדרכה מתנדנדת
אני סומך על הגשם
שימשיך לרדת.
שיימשך הלילה
אהובתי אל פחד
תמיד הכי חשוך
לפני עלות השחר.

לצערי היוטיוב היחיד לשיר הזה הוא עם שלמה ארצי שהורס אותו לחלוטין, ולכן תיאלצו פשוט לדמיין או למצוא את השיר בעצמכם. אני בינתיים אלך לישון ואחלום על מלכת השלג.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/10/2007 00:15, ושייך לקטגוריות עונות השנה, דברים שמצאתי ביוטיוב, בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30
24 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-21/10/2007 22:57

---

יומנבית ד': לאן הולכים מכאן
נתחיל בחדשות הטובות: אסנת ופסנתרנה שיחייה זכו במקום שלישי בתחרות בברלין וינגנו מחרתיים בקונצרט הסיום. זה אמנם לא מקום ראשון, אבל זה בהחלט הישג. לא אכתוב יותר מזה, כי אני לא רוצה לסבול מעידכוניטיס, ואחרי הכל - זה הבלוג שלי.

בגזרה הביתית נרשמו היום גם כמה הישגים, או יותר נכון - קרבות עם דרקונים שיצאתי מהם לפחות בתיקו. פתח את הבוקר טכנאי האינטרנט המובטח, שפשוט לא הגיע. אחרי שתי שיחות ארוכות ומרגיזות עם מרכז השירות התברר שמישהו פישל בברלין, ושההודעה הגיעה למרכז השירות בזארברוקן רק היום אחר הצהריים, מה שגרם כמובן לכך שהסמן המוקדם ביותר שהטכנאי יכול להגיע הוא יום ב' בבוקר,ולא יעזור כמה פעמים אגיד 'איש בין נישט צופרידן' (אני לא מרוצה). אז למה תיקו? כי בכל השיחות הארוכות עם מרכז השירות הצלחתי להתבטא בצורה מסודרת, שקולה ועניינית *בגרמנית* כשכולם מבינים אותי ואני אותם. וזה כבר גרם לי להרגיש שנלחמתי וניצחתי.
דרקון נוסף הוא הרצפה במטבח, שלאסנת לא היה זמן לשטוף לפני שנסעה, וזה בד"כ הג'וב שלה. אחרי שלושה ימים של הזנחה נכנסתי לעניין בכוח, תוך זמזום שירים מעודדים, ועכשיו היא מבריקה. וזה הישג של ממש בהתחשב בכך שהייתי כל היום בסוג של מאבק בחרדה, הן בגלל האינטרנט והן בגלל הלחץ לקראת שמיעת תוצאות התחרות של אסנת. מה שכן, שמעתי עוד פעמיים את פסקול המיוזיקל של באפי, מה שמביא אותנו לשש פעמים (ארבע הקשבות ושתי צפיות). יש לציין שהפרק לא רק משתפר מפעם לפעם (ומשתפר עם הצפייה בעוד פרקים מהעונה) אלא שההקשבה המדוקדקת למילות השירים גרמה לי סופית להבין שהפרק (וכל העונה) עוסק כולו, מתחילתו עד סופו, באקזיסטנציאליזם. פעם אכתוב על זה מאמר שלם, שכבר מתגלגל לי בראש (למה אין מכונה כזו שקוראת את הרעיונות מהמוח שלי ומוציאה מאמר מסודר למחשב או על נייר? זה כל-כך מייגע לכתוב הכל אחרי שכבר גילגתי את זה בראש, וגם אף פעם לא יוצא טוב כמו שחשבתי). בשתי מלים (רחוקות מכל יומרה לדיוק) האקזיסטנציאליזם דורש מהאדם להגדיר את משמעות חייו, בין השאר ע"י הצגת השאלה 'למה לא להתאבד'. הוא טוען שרק מתוך העימות עם המוות נוצרים החיים בלוא תפארתם, ונמצאת הסיבה הקיומית שלהם (שהיא שונה לכל אדם ואדם). חובבי באפי יכולים כבר להבין איך זה מתקשר (ואותם אני שואל - האם מישהו כבר כתב על זה משהו בעברית? חבל לכתוב מאמר שלם ולגלות שהקדימו אותך).
בכל מקרה,מתוך הציווי הקטגורי הזה 'לעשות משהו', והפיתוי העז של השמיים הכחולים בחוץ, יצאתי לקראת שקיעה אל הזאאר, חמוש במצלמה, בבלוק כתיבה ובעיפרון. לא הספקתי להגיע אפילו לנהר כשמשהו יוצא דופן אירע, אולי איזו תגובה של הקוסמוס למהלך האקטיבי שלי. הכל החל כשצילמתי בית נאה למדי, מכוסה מטפס סתווי, ברחוב של הכנסייה, הגולש לנהר:





מיד אחרי הצילום ניגש אלי גבר גרמני חביב, והציג את עצמו בשם מר אגלר, בעל הבית שצילמתי. ובמקום לתאר מה קרה בהמשך, הנה הטקסט (פרוטו-שיר?) שכתבתי אחר-כך, בישיבה מול הזאאר, על האירוע (הופעת בכורה עולמית):

המהנדס הֶר אֶגלֶר
החמיא לי על הגרמנית
(האנגלית שלו, ציין, טובה פחות)
וסיפר איך עברה עליו ילדותו
בבניין בו אנחנו גרים כעת,
בשלוש דירות שונות שאף אחת מהן
אינה שלנו.
הוא הראה לי את המדרגות הלולייניות המקורית מאלף תשע מאות וארבע
ואמר שטייל הרבה בעולם אבל
לישראל עוד לא הגיע.
עלי המטפס שינו צבעם לצבע יין
כמו זה האדום שמכין המהנדס
במרתף הבית
אותו קנה ושיפץ לפני עשרים שנה,
500 מ' מהמקום בו נולד
בזארגמונדרשטראסה שמונה
שהוא נכון לרגע זה ביתנו.
בסוף הוא מלמל nice to meet you
ואני התפתלתי כדי לומר בדיוק אותו דבר
בגרמנית.

זה עדיין ממש ממש ראף-קאט אז בזהירות עם ההערות. לפני סיום, אם כבר, קבלו גם תמונה של שדירת העצים ליד הזאאר במלוא סתוויותה:





לחובבי העברית - נדמה שאפשר לומר שזה סטיו עצים בסתיו, לא?

כאן ההלך הבודד, זארברוקן, יומנבית ד', עבור.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/10/2007 20:55, ושייך לקטגוריות סיפרותי, בשבילנו זו אירופה אירופה, עונות השנה, תמונות
27 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-8/10/2007 10:33

---

במעגל
העלים שוב הופכים צהובים והטמפרטורות יורדות, ויש בזה משהו מיוחד כי זה 'שוב'. כי זה אומר שאנחנו כבר שנה כאן. עם כל שינוי של הסתיו עולים זכרונות מהשנה שעברה, מהקשיים וההתמודדויות שעברנו אז. והמחשבה 'מה, כבר שנה? איך זה עבר מהר כל-כך?'

זה אופי מוזר שיש לזמן: אני זוכר כשהיינו כאן חודש, שהרגשתי שכל-כך הרבה זמן עבר ואיך יכול להיות שזה רק חודש. ועכשיו, פתאום, אותה תקופה בדיוק נראית נורא קצרה, כאילו כלום לא קרה, או לפחות שום דבר משמעותי לא קרה, בשנה הזאת. וזה אותו הזמן.

איך זה קורה? איך מצטברים הזמנים הארוכים מזמנים קצרים, שכל אחד מהם ארוך כשלעצמו? את השאלה הזו אני מושך כבר שנים, אבל נראה שרק היום פגשתי בה לראשונה.

השנה ציינו את ראש השנה, מה שלא עשינו בשנה שעברה. יש לנו יותר קהילה, אבל לא הרבה יותר. יש לנו הרבה יותר חפצים, אבל את רובם צברנו בזמן קצר באזור המעבר והשאר הגיעו בטפטוף עם הזמן. יש לי פחות שיער, אבל נראה כאילו זה היה כך תמיד.

חלק מהימים דומים זה לזה לגמרי: קמים, קפה, אימון, עבודה, צהריים, קניות, עבודה, כמה פרקים מהסדרות החביבות עלינו בדי וי די, מקלחת, שינה. חלק מהימים שונים, ארוכים יותר, אבל הם נבלעים בימים הדומים, ונעלמים לאבק. יש ימים גדולים במיוחד, כאלה שהעולם עוצר בהם, אבל הם כולם בעבר - בהווה אין זמן לחשוב על כך.

השנה אני יודע שכל העלים ינשרו עד תחילת דצמבר, ויודע איך ייראה חג המולד והזמן הקשה שאחריו. אבל אין לי מושג מי אני אהיה אז, והאם מבחינה סובייקטיבית יעבור עלי הרבה זמן עד אז או מעט. או אולי שניהם ביחד.

אני רק יודע שהמעגל יימשך, ואין עוצר, אין קסם שיעצור את כולם במקום ויאפשר לי לשבת ולעבד הכל ורק אז להמשיך. ואולי טוב שאין. אני לא בטוח.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/9/2007 20:00, ושייך לקטגוריות עונות השנה, מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-19/9/2007 22:21

---

ברוכים הבאים לישראל
מכירים את הקטע הזה, שעשרות ישראלים הרוגים, רבים מהם עם מספר בלתי-סביר של ילדים, תקועים שעות ארוכות בחלל צפוף, בלי שום דבר לעשות? אני בטוח שאתם מכירים. משום מה, התמונה הזו חוזרת על עצמה בכל פעם שטסים מחו"ל לארץ. טיסה בתוך אירופה, כפי שראינו כשטסנו לרומא, יכולה להיות חוויה מהנה ונעימה (גם אם יש איחור): קונים קפה וסנדביצ'ים ביוקר ונחים בגייט עד ההמראה. טיסות יוצאות מישראל הן בכלל תענוג, עם הלובי העגול החדש והממוזג של נתב"ג, שאפשר להעביר בו שעות ולפספס את הטיסה בכלל. אבל בטיסות חזרה לישראל, בעיקר מנמל התעופה בפרנקפורט, מרכזים את כולם בפינה שכוחת-אל של הנמל, שאפילו העובדים לא בטוחים איך להגיע אליה, מעבירים אותם סדרת בדיקות בטחוניות מתישות וכמו בניסוי מדעי על יכולת השמיעה של ג'וקים מצמצמים אט-אט את המרחב עד שאין ברירה אלא לנהל דיונים ארוכים עם השכנים ממול על מאיפה הם בארץ, ולשמוע את הפסקול של סרט הילדים שהשכנים מימין החליטו לשים בלאפטופ כדי להעביר את הזמן.
החוויה מורטת העצבים הפכה למורטת הרבה יותר, כמובן, בגלל ששביתת הסבלים (?) גרמה למטוסנו להתעכב בשעתיים, ולצאת בשעה שבה בנמל התעופה אף אחד לא ער חוץ מהציפורים. עיתונים היו רק בגרמנית, הדיוטי פרי המינימלי כבר היה מזמן סגור, ומקור המזון היחיד היה מכונה של פחיות קולה בשניים וחצי יורו. אם היינו תיירים, יש סיכוי שזה היה הביקור האחרון שלנו בארץ.
על הטיסה עצמה אין הרבה מה להגיד, פרט לכך שהושיבו אותנו משום מה משני צדי המעבר (עברנו מקום כמו ישראלים טובים); שהקברניט דיבר באנפוף מוזר, כאילו העירו אותו הרגע מהשינה, ועשה חוכא ואטלולא מהשפה האנגלית; שהאוכל היה בהחלט מצוין (כבר כמעט שנה לא אכלנו בטטה); ושמתוך אידיוטיות גמורה לא ישנו דקה אלא בהינו בסרט חביב עם ריצ'ארד גיר.
קבלת הפנים הבאה בישראל, אחרי איחור בקבלת המזוודות (ראו לעיל) היתה ברכבת, שיתרונה הגדול על האיטלקית הוא במזגן הסופר-מקפיא. אלא שאפקט 'אל תסביר פנייך לתייר' נמשך גם כאן, ואת המראות הראשונים של נוף ארצנו ראינו דרך מסך חום-צהוב של חלונות שאיש לא טרח כנראה לנקות אותם מאז ימי הטורקים. הזויים והלומי חוסר-שניה כשהיינו, אין לי ממש מושג אם העובדה שהכל נראה מעורפל היא תוצאה של החלונות, האד המהביל של הבוקר או סתם מצבנו המוחי.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/8/2007 23:39, ושייך לקטגוריות עונות השנה, מעברים 10-20-30
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-26/8/2007 18:08

---