אומרת יותר מאלף (פוסט תמונות)
בגרמנית, כך מתברר, אומרים שתמונה 'אומרת יותר מאלף מלים' ולא 'שווה יותר מאלף מלים'. אז ניתן להן לדבר.





התמונה הראשונה היא מהשלג שירד פה רק לפני כשבוע-שבועיים. עכשיו, כששמש שוטפת את ארץ הזאאר, קשה להאמין שזה מה שנשקף לי מהחלון באותו ערב.






התמונה השנייה היא עוד חובה נעימה מהעבר - תמונה מהפקת האופרה Turn of the Screw, שאסנת השתתפה בה ואני דיווחתי עליה בקצרה. התמונה היא אמנם מהחזרה הגנרלית (בשל כל עניין זכויות היוצרים, היה אסור לצלם בהצגה עצמה) אבל ממחישה היטב את מבנה הבמה; אסנת היא האומנת (הכורעת במרכז) והדמות מימין היא ליליאנה, בתפקיד אחת מרוחות הרפאים הרודפות אותה.


וזוכרים שחיפשתי את השלט המודיע על סוף החורף? אז הנה, מצאתי, ממש בדרך ללימודים, ליד האוטוסטרדה:




בפעם הבאה אני מבקש מיליון דולר.

עוד דבר שאני רואה בדרך לבית הספר כל יום הוא הזריחה, שלפעמים מרשימה מאוד (בעיקר אם יש קצת עננים) ולפעמים בלתי נראית בכלל (אם יש הרבה עננים). כמה פעמים כבר אכלתי את עצמי שאין לי מצלמה ביד בדרך ללימודים, אבל בסוף לקחתי, וזה מה שיצא:




אחרון אחרון חביב, אי אפשר בלי 'מה למדתי בגן היום'. אם כבר לקחתי מצלמה, אז למה לא לתת גם ליווי ויזואלי לסדרה? אז הנה לפניכם כמה מהכוכבים. מזהים?





(למי שלא זיהה, מימין לשמאל: צ'אולין הסינית, אלכסיי [קרוב], בּוּפָּה התאילנדית ואלנה).

[והפרק הבא כבר מתבשל]

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/2/2008 09:35, ושייך לקטגוריות אסנת, תמונות, מה למדתי בגן היום, עונות השנה
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עצמי ב-16/2/2008 02:37

---

מה למדת בגן היום, ספיישל פוליטי
שלג ירד היום למשך כשעתיים, מספיק כדי להיערם בכל המקומות שיש בהם אדמה חשופה ואין מכוניות או אנשים.
לפני כן ירד גשם שוטף אבל אנחנו בכל זאת יצאנו למסע קניות כדי להתכונן לאירוח (מחר באים אלינו סבסטיאן הפסנתרן ואווה הזמרת למרק + סרט).
עוד לפני כן (אתמול) יצאנו עם ליליאנה ובעלה-לעתיד אנדי לחגוג את ה'פאשינג' - הגרסה הגרמנית לקרנבל הברזילאי - בערב סלסה קובני עם להקה צרפתית בלב זארברוקן, ואיכשהו טעינו בדרך ומצאנו את עצמנו בקולנוע ארט-האוס שלא הכרנו, שבו (מתברר) התחילו בדיוק השבוע להקרין את 'ביקור התזמורת', סרט ישראלי על תזמורת מצרית שלא מועמד לאוסקר כי יש בו יותר מדי אנגלית. הסרט מוקרן, כמובן, בדיבוב לגרמנית.
ועוד לפני כן קרו כל מיני דברים מעניינים בסדרת הטלוויזיה/קורס גרמנית/קומיקס עתידי שלנו, למשל....

למה לי פוליטיקה עכשיו (1)

לפרק בו עסקנו השבוע בקורס היו שני נושאים עיקריים: מבחינה דקדוקית הוא עסק בזמן המשמש לאמירת משפטי תקווה, משאלות והמצאות אחרות, כגון 'לו הייתי רוטשילד' או 'אם הייתי וינוגרד, הייתי מצטייד במפלסת שלג'. בהתאם, הנושא התוכני היה 'פוליטיקה וממשל בגרמניה' ובמקום 'לו הייתי רוטשילד' עסקנו ב'לו הייתי קנצלר/ית'.
אבל הטוויסט הפוליטי הכי נעים של השבוע לא נבע מהחומר, אלא מההכנות ההולכות-ומתקדמות לבחינה. בין השאר, התחלנו בהכנות לבחינה בעל פה - שמתברר שהיא מתבצעת בזוגות. וכדי להקל על הקבוצה, חילקה המורה באמצע השבוע את כולם לזוגות לפי רמת הגרמנית שבפיהם - כדי להקל על הנבחנים להבין זה את זה. כדי לבדוק את הזוגות עשתה לנו המורה תרגיל-דמה על החומר, ושלחה אותנו לדון זה עם זה על המערכת הפוליטית במדינות המוצא שלנו. מה שהיה משעשע היתה העובדה שהזיווג לפי רמות שידך אותי דווקא לשאדי, הפלסטיני שהיגר מג'נין לירדן ומשם לזארברוקן.
אז היתה איזו מבוכה בהתחלה, אבל היא נבעה דווקא מזה שלא היה לי הרבה מה לחדש לו על המערכת הפוליטית בישראל; אבל די מהר התחלנו לדבר על הבחירות לפרלמנט הירדני, ומצאנו את עצמנו משוחחים בחופשיות ובנעימות, שגרמה למורה להיות מרוצה מה'שידוך' שלה וקבעה באורח חד-משמעי שאנחנו צריכים ללכת יחד לבחינה.
מאז התאמנו עוד פעם אחת (שיחה על היתרונות של עיר גדולה מול עיר קטנה, עם דוגמאות מברלין, תל אביב ועמאן) וזכינו לשבחים גם ממנהלת בית-הספר, שבאה לעשות לנו שיעור הכנה לבחינה. פוליטיקה ומלחמות? כנראה שלא בבית ספרנו.


למה לי פוליטיקה עכשיו (2)
על אלנה, לעומת זאת, עבר שבוע קשה. ראשית, מוחמד כמעט ולא הופיע לשיעורים משום מה, מה אילץ את המורה לשדך את אלנה לאנשים אחרים כאשר נדרשנו לעבודה בזוגות. אחד מאותם בני-זוג נוספים הייתי אני, מה שגרם לסיטואציה מאוד מביכה ביום שני בסביבות השעה עשר: בעוד אני מנסה לנהל עם אלנה סימולציה של שיחת טלפון על מודעת 'דרושים' (ספיח מהנושא הקודם), חשתי לפתע יד כבדה נחה על כתפי, וכשהסתובבתי עמד מעלי מוחמד למלוא אורכו ושאל בגרמנית משובשת מה אני עושה במקום שלו. למזלי זה היה לפני שפגשתי בדימויים של המאפיה הרוסית ב'סימנים של כבוד', וולכן הצבעתי בבטחה לכיוונה של פראו אמיני, האשמה העיקרית בסקנדל.
עם זאת, לטובת המציאות ושמו הטוב של מוחמד, אוסיף ואציין שיש לי יותר ויותר סיבות להניח שכל הרומן הזה הוא בעיקר פרי דמיוני הקודח. מוחמד ואלנה אמנם אוהבים מאוד לשבת בשיעורים ולפטפט על כל דבר פרט לנושא (ואז להביט על המורה בפרצוף המום כשהיא מנסה בפעם השלישית להסביר להם מה המטלה לעכשיו), אבל קשה לי להאמין שקורה ביניהם משהו אחרי שעות הלימודים. שניהם נשואים - כך מתברר - ומאז אותה שיחה ביום הראשון, שאולי לא הבנתי נכון, לא ראיתי עוד סימנים לכך שמישהו מהם מפר את נדריו. מצד שני, אפשר תמיד לדמיין.
אבל הייתי בסיבות שבגללן היה השבוע הזה סיוט מתמשך לאלנה היקרה. הנושא שבו עסקנו הוא השנייה והעיקרית ביניהן. פעם אחר פעם, כשהמורה ניסתה לעורר בכיתה דיון על חומר הלימוד, הוא נעצר באלנה - שהביטה בשתיקה ולבסוף מלמלה שהיא 'לא אוהבת פוליטיקה ולא מבינה בפוליטיקה'. בתחילה חשבתי שזה תירוץ כדי להימנע מהצורך לדבר ולחפש מלים - אבל אחרי שהיא הצהירה בגאון שגם לו היתה יכולה, לא היתה מצביעה בבחירות - לא בגרמניה ולא ברוסיה - הבנתי שהיא דברה בכנות: פוליטיקה בעיניה היא מעין משהו לא ברור שמשום מה אנשים אחרים מתעניינים בו (משהו כמו מכוניות מהירות עבורי).
לרוע מזלה של אלנה, אותה אי-הבנה הובילה אותה לאחד הרגעים המביכים (והמצחיקים) ביותר בקורס. היה זה כאשר דיברנו על מפלגות פוליטיות בגרמניה, וקיבלנו משימה - לקרוא חמישה תיאורים של מפלגות בגרמניה, בלי השם, ולהתאים כל תיאור לאחת מחמש כרזות בחירות של אותן מפלגות (כולל שם וסלוגן). כדי שלא יהיה קשה מדי, הטקסטים הכילו מילות-מפתח שאפשרו לקשר אותם די בקלות לכרזה המתאימה (למשל, בטקסט על הסוציאל-דמוקרטיים היה כתוב שהם עוסקים בחקיקה *סוציאלית*).
אחת מחמש הכרזות בתרגיל היתה זו:





נדמה לי שלקוראינו המבינים איכשהו בפוליטיקה, בגרמנית או בפוליטיקה גרמנית צריך להיות די ברור שזו כרזה של 'הירוקים'. מה שהמורה הוסיפה אחר-כך הוא שגמדי-הגינה המופיעים בכרזה הם סמל מקובל לגרמניה, וקיומם של שלושה גמדים בצבעים שונים רומז לתמיכתם של הירוקים בגרמניה 'רב-תרבותית' ו'רב-צבעית' (bunt). אבל גם בלי ההבנה הזו לא היה לרוב התלמידים קשה לקשר את הכרזה לטקסט על הירוקים, שלא רק שעסק המון בענייני סביבה אלא גם השתמש במילה bunt כדי לתאר את מטרותיה של המפלגה.
אלא שאלנה חשבה אחרת, ואיתרע מזלה להיות הראשונה שהמורה ביקשה ממנה לענות. במבט מבולבל ומבוהל, אבל בסוג של ביטחון מוזר, קבעה אלנה שהכרזה מתאימה לטקסט השני - שעסק בכלל בסוציאלדמוקרטים. המורה תהתה (כמו כולנו) מדוע, ובתגובה הפנתה אותה אלנה לשורה האחרונה בתיאור, שם נאמר 'ממפלגה הגיעו לשלטון שלושה קנצלרים'. שלושה קנצלרים, שלוש דמויות: הקשר ברור וחד-משמעי, לא?

קשה לקנא בפראו אמיני במצב הזה, וקשה למתוח ביקורת על העובדה שהיא קרסה אל כיסאה בצחוק מתגלגל. מתיחת קו של שוויון בין קנצלרים לגמדי גינה - מעבר לגיחוך שבה - היא מטאפורה נהדרת לחוסר ההתמצאות המוחלט של אלנה בפוליטיקה גרמנית ובפוליטיקה בכלל. מי יודע, אולי זה צעד ראשון לקראת תנועה לשחרורם של גמדי הגינה (אחרי שגמדוני הבית כבר זכו להישגים משמעותיים)?

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/2/2008 21:39, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מה למדתי בגן היום, עונות השנה
27 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-7/2/2008 17:13

---

מתי זה הפסיק להיות כיף להיות חולה

כשהייתי ילד, תמיד אמרו שאני חולה מאוד טוב. הייתי מתכרבל במיטה, לוקח את כל התרופות (גם המרות) קורא ספרים, לא דורש לעשות דברים שאני לא אמור לעשות בתור חולה, ולא מציק למי שאמור לטפל בי. גם מבחינתי זו היתה עסקה טובה: הייתי מוכן להתמודד עם אף סתום וכאבי גרון רק כדי לבלות את כל היום במיטה עם הספרים, בלי חובה ללכת לבית הספר או לעשות כל דבר אחר. אחד הזכרונות הנעימים ביותר שלי, למעשה, הוא תקופה של כחודש בכיתה ו' שביליתי בבית בגלל שחליתי בצהבת - במיוחד השבועיים האחרונים, שבהם כבר כמעט ולא היו לי סימפטומים אבל השאירו אותי בבית כי חששו שאני עוד מידבק (או משהו. יכול להיות שהסיפור התערבל לי במוח והוא לא ממש נכון).
בהמשך הפכו ההצטננויות לחלק מהחיים; אני זוכר שבטירונות התבדחתי שאני נושא עמי לכל מקום 'גליל נ. ט.' (נייר טואלט; זה היה משעשע בעיקר בגלל שכולנו הסתובבנו עם רובי "גליל"). אבל כשנכנסתי ממש לצבא, שלוש שנים אחר-כך [1], מחלות הפכו לעניין הרבה פחות משעשע. זאת משום ששאלת הבריאות שלי כבר לא היתה בידי אמאבא או רופא המשפחה, אלא בטפסיהם המאיימים של הרופאים הצבאיים. התסריט חזר על עצמו כמה פעמים כל חורף: אחרי כמה ימים של אומללות הייתי מקבל הפניה לרופא הצבאי - מה שאמר נסיעה באוטובוס לאיזה בסיס נטוש ליד עכו, המתנה של שעתיים-שלוש בסככה לא-מחוממת-מספיק עם עשרות חיילים חולים ואז שלוש דקות שבמהלכן היה הרופא מקשיב לי עשר שניות מודד לי את החום עוד רבע דקה, ממליץ לשתות תה ונוזלים ושולח אותי חזרה למשרד תחת כלל הברזל של הרופאים הצבאיים - אחא"ג (אין חום, אין גימלים). ומאחר שהמחלות שלי לא באו אף פעם עם חום, התהליך היה כמעט תמיד בזבוז זמן, ובשלב מסוים ויתרתי עליו והתנחמתי בטישו.
הייתי כל-כך מורגל בשיטה עד שגם אחרי השחרור [2] לא ציפיתי לשום שינוי. למרות זאת - אני ממש לא זוכר למה - החלטתי במהלך איזו הצטננות קשה במיוחד לקבוע תור לרופא (אזרחי). פרט להמתנה קצרה ונוחה יותר וליחס טיפה יותר חביב לא היה הבדל בתהליך - סימפטומים, אינחום, 'תשתה הרבה נוזלים ותה' - עד שפתאום, שניה לפני שקמתי ויצאתי, שאל הרופא "אתה עובד?"
- "כן", עניתי.
- "כמה ימי חופש אתה חושב שאתה צריך, שלושה או ארבעה?"
נראה לי שזה היה ההלם, או אולי האפצ'י שהתחבא באחורי הראשון, אבל מיד מלמלתי ששלושה יספיקו, ותודה, ולקחתי את הפתק ששרבט הרופא ביד נאמנה. כל-כך התרגלתי לאחא"ג שעצם המחשבה על חופש מחלה נראתה לי כזכייה בלוטו. שמח וטוב-לב חזרתי לביתי, מתכנן לשוב לימים הטובים של המיטה והספרים.
וזה באמת היה כך, אלא שגיליתי דבר אחד - כשגרים לבד, אין מי שיביא לך תה ואוכל למיטה, ידאג שתיקח כדורים בזמן ויסדר את המטבח במקומך. ביום השני כבר התקשרתי לאמא שלי ואמרתי שאני בא אליהם; החוויה היתה קצת מביכה ומשונה, ולא חזרתי עליה מאז.

המפנה הבא אירע כשסיימתי את מחויבותי למדינת ישראל ובמקום להיות שכיר במקום עבודה גדול הפכתי לסטודנט לתואר שני ולמנחה באוניברסיטה הפתוחה. כסטודנט לא היתה לי בעיה להיות חולה ולהחסיר שיעורים; אבל כמנחה, המחלה כבר היתה הרבה פחות מספקת - כי כל שיעור שפספסתי בגללה, הייתי צריך להשלים בסוף הסמסטר. המצב החמיר כשהתחלתי לעבוד בתרגום כפרילאנס - עכשיו כל רגע של מחלה הוא רגע שהייתי יכול להרוויח בו כסף, וכל התפנקות במיטה עם ספר ותה באה על חשבון עבודה-עבודה-עבודה-כסף-כסף-כסף. לפחות כשמתחתנים מקבלים שוב את הזכות לבקש ממישהו להכין את התה ולהביא אותו למיטה (בהנחה שכמובן שבן הזוג אינו עסוק נורא או חולה בעצמו).

וזה מביא אותנו למצב הנוכחי, שאפשר לסכמו כך:
* וירוס מעצבן במיוחד שתקף את אסנת ואז עבר אלי, ומייצר אף סתום, כאבי גרון וראש, תחושת פקיקה בסינוסים וחולשה.
* אסנת במסע קונצרטים נוסף, הפעם בגרליץ, עד סוף השבוע.
* לחץ רציני של עבודה כדי להספיק כמה שיותר לפני שמתחיל הקורסגרמנית (בשבוע הבא).
* המון סידורים, מחויבויות קטנות ורעיונות לפרויקטים שנוצרו ונולדו בשבוע הביקור בישראל.
* בחוץ מינוס שתי מעלות וגשם מעורב בשלג.

מה שנקרא - לא כיף להיות חולה (כפי שיוכלו גם להעיד ערימות הטישו המפוזרות בכל פחי הבית). את דילמת ה'לעבוד-או-לנוח' פתרתי בפשרה - עבדתי קשה כל הבוקר ונכנסתי למיטה לשעתיים אחרי הצהריים עם הארי פוטר השביעי. ולפחות אסנת השאירה לי אוכל במקרר (רק לחמם ולהגיש!). אה, וכתבתי פוסט ארוך על היסטוריית המחלות שלי בכל הזמנים. נו, אולי זה לא כזה נורא.




[1] סיפור ארוך. בשתי מלים -"עתודה אקדמית"
[2] לא בדיוק שחרור, דחיית שירות במקום הקבע. עוד סיפור ארוך ולא ממש חשוב.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/1/2008 19:58, ושייך לקטגוריות עונות השנה, מעברים 10-20-30, פסימי
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-5/1/2008 12:37

---

בום, בום, בום
לא, זה לא היה הזוי כמו בשנה שעברה, אבל גם השנה היו חגיגות הסילבסטר אירוע שראוי להיזכר. הפתיחה לא היתה מבטיחה - מאחר שלא היינו באזור לתכנן תוכניות, קיבלנו את ההזמנה למסיבה בביתו של ב', החזן המקומי, שהוא בחור צעיר ולא-דתי שמדבר אנגלית, עברית וגרמנית (לפי הסדר הזה). כשהגענו (אחרונים) גילינו שה'מסיבה' מצטמצמת לתשעה אנשים היושבים על ספות או ליד שולחן, אוכלים כל מיני דברים בשיטת כל-אחד-מביא-משהו-ומספר-כמה-זה-טוב, מפטפטים וצופים ב-DVD של אח מבוערת בטלוויזיה רחבת-המסך של ב'. לקח לי זמן להשתחל לשיחה (את רוב הנוכחים היכרתי מאוד שטחית, ובשלב מסוים הסתבר שבשל בלבול קל הם יושבים שם כבר שעה וחצי) אבל היא לא זרמה יותר מדי, ופרט לדיון קצרצר בשאלה עם ב' מכיר את כל התנועות של הספייס גירלז ומה זה אומר עליו, לא הגענו רחוק. מדי פעם נשמעו קולות נפץ רחוקים, אבל הם שייכים לחלק השני של הסיפור, זה שהחל כשהשעון היכה עשר דקות לפני חצות ואנחנו התלבשנו במעילינו כדי לצאת לרחוב לקדם את השנה החדשה.
כבר בשנה שעברה הבנו שהגרמנים מקבלים את השנה החדשה בשילוב הקלאסי של זֶקט (יין נתזים) וזיקוקים. מה שלא קלטנו אז - אולי בגלל הגשם ואולי בגלל שפשוט הגחנו לאזור התיאטרון העירוני ותוך שניות שבנו אל הבית - הוא שאין כל קשר בין 'מופעי זיקוקים' מסודרים בסגנון יום העצמאות בקרית ביאליק לבין מה שקורה ברחובות העיר בערב השנה החדשה. במקום מוקד אחד או שניים, וחלוקת עבודה מובהקת בין 'יורי זיקוקים' ל'צופים', בערב השנה החדשה תמצאו בכל פינת רחוב חבורה שהשקיעה משכורת של חודש בנפצים, טילי זיקוקים, רקטות, דברים שעושים רעש, דבר שסתם עושים אור ודברים דמויי-טבעת-זוהרת שמשתובבים ללא מטרה על הארץ.
לקח לנו זמן להתארגן ולא היתה כנסייה בסביבה אז לא ממש ידענו מתי הזמן - סתם בחרנו לנו זמן שנראה מתאים. מה שכן, עמדנו בפינת שני רחובות די מרכזיים, לא רחוק מהבית של ב', וכל שנייה נשמע פיצוץ מכיוון אחר. הסתובבתי כמו סחרחרת סביב עצמי רק כדי לגלות שמכל ארבעת הכיוונים נצפו זיקוקים - וזאת בלי לדבר על החבורה שעמדה בצד השני של הכביש וירתה זיקוקים ישר מעלינו. וזה נמשך, ונמשך, תוך כדי מזיגת הזקט וחיבוקי השנה החדשה, עוד ועוד קולות נפץ, אורות זוהרים ועשן שנותר אחריהם. הגשם הקל שירד בתחילה פסק, אבל מטר האורות והזיקוקים נותר בשלו. ידידינו הישראלים-רוסים ציינו בחוכמה שלא ראו דבר כזה 'מאז קרית שמונה לפני שנה וחצי'.
ואכן, תוך דקות היו הרחובות מלאים עשן, והרמזורים זהרו בתוכו באור חלבי ומצמרר. בשלב מסוים, כשנחלשה האש, החלטנו להתכנס למרכז העיר, כדי לחזות בזיקוקים ה'רשמיים' ליד בית האופרה; במהלך המסע המשיכו להישמע סביבנו קולות נפץ, תוך שניסינו ללא הועיל להתחמק מקבוצות חובבי-זיקוקים שעוד נותרה להם תחמושת. אחרי כל ההמולה, דווקא המופע הרשמי (שהגענו אליו באיחור של 20 דקות לפחות) לא היה יוצא דופן באיכותו - אבל למי איכפת, כשמהטירה מצדו השני של הנהר נורים עוד ועוד זיקוקים, מיני-פצצות-תאורה ושאר ירקות.
בשלב מסוים התגברו עלינו הקור והרצון לקצת שקט, ושמנו את פעמינו הביתה. החוויה היתה אמנם מפחידה לעתים, אבל הצליחה לרגש את הילד-חובב-הנפצים שבי, ולהעלות על פניו חיוך גדול (ראו הסמיילי בתחילת הפוסט. משקפי השמש הם רמז לשמש, שתואיל אולי בטובה לצאת היום ממחבואה).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/1/2008 11:43, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, עונות השנה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-2/1/2008 19:45

---