סיכום השנה בטלוויזיה, מוזמנים להאזין

גם הפעם התארחתי בתכנית הרדיו של קרין אלדאה, שוברת שגרה, על מנת לעשות יחד איתה

את סיכום השנה בטלוויזיה הישראלית !

מהי הקומדיה הטובה ביותר, הדרמה הגרועה ביותר, הרשע הגדול, המאוס ביותר ועוד

קטגוריות שונות ומשונות

מוזמנים להאזין בלינק הבא

הפינה שלי מתחילה אחרי שעה ו25 דקות, תנו לזה להיטען קצת ותוכלו להזיז את הסמן לדקה המדוייקת

גם שאר התכנית מורכבת מסיכומים בתחומים שונים, אם אתם רוצים לשמוע עוד סיכומים

אשמח לשמוע את דעתכם ואת הבחירות שלכם

שנה טובה לכולם

ביקורת סרט ישראלי חדש - הבודדים

סרט ישראלי חדש שמגיע לאקרנים השבוע. יוקרן החל מיום חמישי ה-7/1 בבתי הקולנוע של לב ברחבי הארץ. אני הוזמנתי לראותו בהקרנת הבכורה לפני כשבוע.

שם הסרט: הבודדים The Loners במאי: רנן שור צילום: דוד גורפינקל שחקנים: סשה אגרונוב, אנטון (קלין) אוסטרובסקי, צחי גראד, הנרי דוד, רותם זיסמן שנת הפקה: 2009

על הסרט:

סרטו השני כבמאי של רנן שור, אחד מאנשי הקולנוע הבולטים בישראל, מי שהקים ב1989 את בית הספר לקולנוע "סם שפיגל בירושלים" ועומד בראשו עד היום. הסרט הזה הגיע מגיע לאקרנים, 22 שנים אחרי סרטו הראשון ועטור השבחים של שור "בלוז לחופש הגדול" (1988).

גלורי וסשה הם שני חיילים בודדים, עולים חדשים יוצאי ברית המועצות, המשרתים בגדוד 12 של גולני. הרחק מהבית והמשפחה וחדורי מוטיבציה להצטיין ולהתקדם, הם משרתים במסירות כמעט שנתיים במקום היחידי אשר גורם להם להרגיש שייכים. ערב אחד בו קיבלו חופשה מהבסיס הם מסתבכים: הם מואשמים בבגידה וריגול, במכירת נשק לאויב ונכלאים בכלא שש. משוכנעים בחפותם אבל מאוכזבים מחוסר מוכנותה של המערכת לתת להם להשמיע את טענותיהם, הם מארגנים מרד בתוך הכלא שמהר מאוד מתדרדר למקומות שאף אחד לא תכנן שהם יגיעו לשם.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, מרד של אסירים צבאיים יוצאי ברית המועצות בכלא 6, בשנת 1997, מאורע שזיעזע את המדינה.

דבר הפסיכופט:

העובדה שרנן שור, שהקים את בית הספר לקולנוע "סם שפיגל" ועומד בראשו, כתובה באותיות קידוש לבנה על הסרט הזה. גם בגלל כשרונו של האיש, גם בגלל שברור שאיש כזה יעשה סרט מאוד "קולנועי" ומאוד אקספרסיבי ולא פחות חשוב בגלל שמאחוריו עמדה סוללת אנשי המקצוע הטובים והמנוסים ביותר בתעשייה ובראשם הצלם האדיר, דוד גורפינקל שיכול לאכלס פרק או שניים בתולדות הקולנוע הישראלי. אני חייב להבהיר שלמרות שבדרך כלל סרטים ישראליים שנשמעים אובר-אומנותיים, מקוטלגים מהר מאוד על ידי הקהל כסרטים לתלמידי קולנוע בלבד, פה בסרט ,אין תחושה כזו בכלל. המקצועיות לא באה אפילו קצת על חשבון נגישותו של הסיפור לקהל הרחב ואם כבר עוזרת להעצים את התחושות שהסרט מעביר לצופים.

הסרט משלב בתוכו שני סיפורים שונים שנשזרים זה בזה. הסיפור הראשון הוא דרמה חברתית, סיפורם של הדחויים, העולים החדשים, "הבודדים" שרק רוצים להשתלב בחברה, במקרה הזה דרך השירות בצבא, נסיון השתלבות שלא בהכרח צולח יפה ומעביר לנו מסרים על החברה הישראלית וקבלת האחר. הסיפור השני הוא המותחן, סרט המלחמה, שמתחיל עם כניסתם לכלא 6. המותחן שנבנה כאן בצורה כל כך יפה, בעזרת תסריט מהודק, צילום מוקפד ובעיקר באמצעות הפסקול, שהוא גאוני לדעתי, הוא אחד המותחנים הישראלים הטובים שראיתי. תחושת המציאות היא מאוד חזקה וכיאה לקולנוען מוכשר ולצוות רב הנסיון שחבר אליו, למרות שהעלילה מתקדמת בצורה ליניארית, בלי כל הטריקים שכבשו את הקולנוע בשנים האחרונות, יש קפיצות בזמן ותחושה שמראים לנו אך ורק את הרגעים החזקים ביותר, את הרגעים הסמליים. התוצאה היא שכל סצינה היא חזקה מאוד ואין בסרט הזה שום רגע דל. התסריט מצליח לשמור על הסוד הגדול - מה בדיוק קרה? מה גרם לכולם להאמין שגלורי וסשה, גיבורי הסרט, מכרו נשק לאויב ואיך חפותם לא התבררה כבר במשפט הראשון. הדרמה החברתית היא מבחינתי הפלפל, הבונוס. מעבר לסיפור המתח על המרד, הסרט מצליח להעביר גם את המסרים החברתיים שהזכרתי ומספק ערך מוסף ועוד כמה נושאים לחשוב עליהם עבור הצופים ובכך הופך להרבה יותר מעוד סרט מתח טוב. למרות שמדובר בסיפור של מרד שהתרחש לפני 13 שנים, המסרים החברתיים עדיין רלוונטיים לימינו ועובדה זו יכולה להוות אות קין לחברתנו שלא מצליחה להתקדם בתחום קליטת העולים, או בהגדרה היותר רחבה של קליטת השונה. החברה שלנו לא מצליחה להפוך לחברה מלוכדת ואינה מנערת מעליה את הגזענות והעדתיות המיותרות.

אי אפשר שלא להזכיר את המשחק המשובח של שני גיבורי הסרט, סשה אגרונוב (גלורי) ואנטון אוסטרובסקי (בלוחין). כבר בזמן הסרט, בלי שקראתי שום דבר על השחקנים, היה ברור לי שמדובר בשחקנים צעירים בלי הרבה נסיון קודם ועוד יותר היה ברור לי שהם נבחרו בגלל שסיפורם האישי קרוב לסיפורם של גיבורי הסרט. גם בחירה זו בשחקנים לא מנוסים שמביאים את סיפורם האישי למרקע, היא משהו מאוד קולנועי ורווח אצל במאים גדולים בקולנוע האיטלקי של פעם והבריטי של ימינו. הבמאי הבריטי מייק לי למשל, מאוד ידוע בזה. בשורה התחתונה, הבחירה הזו של רנן שור עבדה ובגדול. בסוג של צירוף מקרים מפחיד, סשה אגרונוב התגורר תקופה בבית החייל בתל אביב והכיר שם את טדי מרטין מי שלימים היה מנהיג המרד בכלא 6. שני השחקנים מצליחים לשכנע את הקהל ולעורר אמפתיה ואין פלא שסשה אגרונוב זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר לשנת 2009. גם רותם זיסמן בתפקיד מש"קית הת"ש של הכלא, עושה עבודה מעולה ומשלימה קאסט צעיר ומצויין.

לסיכום, מדובר באחד הסרטים הטובים והמשפיעים שראיתי לאחרונה סרט מעורר מחשבה וסוחף, עם משחק מצויין, דרמה טובה וסיפור מתח מטלטל שאין בו רגע אחד דל. הסרט הצליח לתת תחושה שאנחנו הצופים נמצאים ממש שם ונשאר אצלי בראש ובמחשבות הרבה אחרי הצפייה. אני ממליץ לכם בחום לראותו.

 ציון: 9 מתוך 10

"הבודדים" / רנן שור, מיום חמישי ה7/1 בקולנוע לב

ביקורת סרט חדש - לקחת את וודסטוק

סרט חדש שהגיע לאקרנים בארץ, לקולנוע לב, לפני כשבוע ושזכיתי לראות בהקרנה מיוחדת לחברים ברשתות החברתיות.

שם הסרט: לקחת את וודסטוק Taking Woodstock

במאי: אנג לי

שחקנים: אימלדה סטנטון, אמיל הירש, דמיטרי מרטין, ליב שרייבר, הנרי גודמן

שנת הפקה: 2009

תקציר הסרט (לקוח מאתר לב):

דרמה קומית מרתקת ומלאת צבע של הבמאי זוכה האוסקר אנג לי ("הר ברוקבק") והתסריטאי ג'יימס שיימוס ("נמר דרקון").

השנה היא 1969 ואליוט טיבר (דמיטרי מרטין), סטודנט לעיצוב פנים נאלץ בלית ברירה לעזוב את דירתו בווילג' בניו-יורק ולחזור צפונה לבית של ההורים כדי לעזור להם לנהל את המלון הרעוע שבבעלותם. הבנק על סף לעקל את כל רכושה של המשפחה. אביו של אליוט רוצה לשרוף את המלון, אך נזכר ברגע האחרון שהוא לא שילם כבר כמה חודשים לחברת הביטוח. ואליוט עצמו בכלל מחפש עדיין את הכיוון שלו בחיים, מכל הבחינות. כשהוא שומע שלא רחוק מביתם עומד להתקיים פסטיבל מוזיקלי היפי ענק, הוא מתקשר למפיקים ומנסה לעניין אותם בשיתוף פעולה עסקי ממנו ירוויחו שני הצדדים. שלושה שבועות לאחר מכן חצי מיליון איש עושים את דרכם לחווה השכנה לבית הוריו ואליוט מוצא עצמו נסחף למרכזו של האירוע שישנה לא רק את חייו, אלא יעצב ויגדיר מחדש דור שלם - פסטיבל וודסטוק.

דבר הפסיכופט:

דרמה קומית קלילה זו, עוסקת בהכנות לפסטיבל וודסטוק, דרך סיפורו של אליוט טייבר שהיה מי שקישר בין מפיקי המופע ובין בעליה של חווה מקומית. נושא כזה מתקשר אצלנו ישר לסרט קליל כנוצה. זה הבמאי המוערך של הסרט, אנג לי, שמעלה את הציפיות לקראת הסרט הזה, בציפייה לקבל משהו שהוא קצת יותר מהצפוי - יותר אמנותי, יותר מקורי, יותר מיוחד. את אנג לי כבר פגשנו בסרטים כל כך מגוונים-אם זה הדרמה המטלטלת של "סופת קרח" ואם זה הפעולה החוצה כל גבולות דמיון של "נמר דרקון" ואחר כך הסרט החשוב שזיכה אותו באוסקר, "הר ברוקבק". אנג לי הפך לשם דבר בקולנוע, ספק אם ציפיתי לראותו נוגע בסרט שהנושא שלו כל כך מגביל, יש יגידו כל כך מאתגר שלא ליפול לצפוי. האם הוא הצליח? לזה נגיע בהמשך

הסרט בוחר לספר את הסיפור דרך עיניו של אליוט, שהיה כינור שלישי בארגון הפסטיבל כשקישר בין מארגניו ובין שכנו בעל החווה. אליוט הוא גבר צעיר, בן למשפחה יהודית קשת יום, בחור מורכב שדמותו כוללת בתוכה את כל רוח התקופה, ההתחבטויות, הרצון בחופש וחיפוש דרכו המינית. "לקחת את וודסטוק" מצליח לשלב שני סיפורים, האחד הוא סיפורה של המשפחה היהודית של אליוט שמנהלת מוטל מהגיהינום ומוצגת בסרט בלי לפספס כמעט אף סטריאוטיפ לגבי היהודים, שרק השילוב של ההומור מונע ממנה להיתפס כגזענית והסיפור השני הוא הסיפור של ההכנות לפסטיבל. באופן מקורי למדי, הסרט לא עוסק בהופעה עצמה ומצליח להיגמר בלי שנראה את ההופעה אפילו פעם אחת. בעיני זו הייתה הפתעה מרעננת ועם זאת, זהו משהו שחשוב לדעת, הסרט הזה אינו סרט מוזיקלי כלל וכלל למרות שהמוזיקה נוכחת כל הזמן ברקע, אם כי על אש קטנה.

הסיפור הראשון, זה של המשפחה היהודית, הוא שמכניס לסרט את ההומור והוא אכן מצחיק מאוד. אימלדה סטנטון הותיקה, מבריקה בתפקיד האמא היהודייה ולא אחת האולם כולו צחק בצחוק רועם מהקטעים האלו מה שלדעתי מציל את הסרט מלהפוך לסרט כמעט תיעודי על הפסטיבל. הסיפור השני שעוסק בהכנות לפסטיבל דרך עיניו של גיבור הסרט אליוט והדמויות השונות והמשונות שהוא פוגש, הוא סרט אווירה לכל דבר, אבל במובן הטוב של הביטוי. מצד אחד אין פה סיפור מסודר, אלא הרבה אירועים קטנים שמצליחים מצד אחד לחשוף אותנו בהדרגה לפסטיבל ומצד שני להעביר בצורה טובה מאוד את רוח התקופה, את הסוגיות הפוליטיות והחברתיות שהעסיקו את האמריקאים ואת ההתנגשות בין אמריקה השמרנית לבין ההיפים. מצד שני, אין כמעט רגע משעמם בסרט והוא מצליח להסתיים קצת לפני שזה הופך ליותר מדי. הטיפוסים הצבעוניים שאליוט פוגש בגלל הפסטיבל, עושים את הסרט והמגוון הגדול של הסוגיות השונות שעולות במהלך הקטעים הללו מצילה לעניין ולעורר מחשבה על כל אותן סוגיות של התקופה.

לסיכום, יוצרי הסרט הצליחו להשיג שילוב עדין ומוצלח בין סיפור מקומי של משפחה אחת שיוצר הזדהות אצל הצופה ומצליח גם להצחיק מאוד ובין המון סיפורים ודמויות שונות שמצליחים להעביר את רוח התקופה ולעסוק בכל מה שליד הפסטיבל בצורה מקורית. הסרט "לקחת את וודסטוק" הוא סרט קטן ומהנה, שאמנם לא מביא לנו משהו כל כך גדול שלא ראינו קודם, אבל כן מצליח להביא נגיעות של עניין, ריגוש וצחוק. גם זה הרבה בימינו.

ולגבי הסוגייה של אנג לי, שהעליתי בתחילת הביקורת. אני לא חושב שהרגשתי את האמנות שלו בכל פריים בסרט משום שהנושא היה קצת מגביל ובכלל מדובר בסרט קליל מדי באופיו ומגביל. אני כן חושב שבגלל שמדובר בבמאי מעולה, הסרט הצליח לא ליפול לבור הבנאליות ולהישאר מקורי ומהנה. בכל מקרה למי שרוצה לראות סרט קטן, מקורי, רגיש, מצחיק ומהנה, אני ממליץ בחום על הסרט הזה.

ציון: 8 מתוך 10 

חיבוקים שבורים/ פדרו אלמודובר - הבמאי ושברו

הוזמנתי לפני כשבועיים, ע"י רשת לב, להקרנת בכורה של סרטו החדש של הבמאי הנפלא, פדרו אלמודובר.

כמובן שקפצתי על המציאה, בגלל אהבתי הגדולה לבמאי. מבחינתי, כל סרט חדש שלו הוא חגיגה ומן הסתם הציפיות היו גבוהות

שם הסרט: חיבוקים שבורים Los Abrazos Rotos

במאי: פדרו אלמודובר

שחקנים: פנלופה קרוז, לואיס הומאר, חוסה לואיס גומז, בלנקה פורטילו, טאמאר נובאס

שנת הפקה: 2009

ארץ הפקה: ספרד

תקציר הסרט:

לנה (פנלופה קרוז) היא שחקנית בתחילת הדרך, צעירה יפהפייה המתחתנת עם ארנסטו (חוסה לואיס גומז) הבוס המבוגר והעשיר שלה. הוא מצידו מחליט להשקיע כסף רב בהפקת סרט בכיכובה של לנה ובבימויו של הבמאי הצעיר והמצליח מטיאו (לואיס הומאר). עד מהרה מתחיל רומן בין השניים למורת רוחם של הבעל הקנאי והמפיקה ג'ודית (בלנקה פורטיו), אם חד הורית המלווה את מטיאו בנאמנות מתחילת דרכו. מכאן העלילה הולכת ומסתבכת : אהבות, בגידות, מסתורין, תשוקה עזה, מוות וסודות אפלים מן העבר שאיש לא מוכן לדבר עליהם.

ערב אחד, שנים רבות לאחר מכן, נשארים דייגו (טאמאר נובאס), בנה בן ה 20 של ג'ודית, ומטיאו לבדם בבית. מטיאו, שבינתיים התעוור והחל לכתוב תסריטים תחת השם הבדוי – הארי קיין, מספר לדייגו את סיפור חייו, מעלה זיכרונות מהעבר ונזכר בתמונה ישנה שלו עם לנה אהובתו, אותה לימים קרע מישהו לגזרים.

דבר הפסיכופט:

בבסיסו, "חיבוקים שבורים" הוא סרט טיפוסי מאוד של אלמודובר. טיפוסי הן מבחינת הצבעוניות, זוויות הצילום המיוחדות ואופן העברת הסיפור לצופים על ידי קפיצות זמנים, פלאשבקים וקטעי סיפור ממספר רבדי זמן, שמתחברים בהדרגה עד השלמת הפאזל בסופו של הסרט והן מבחינת הנושאים שכמו תמיד כוללים אהבה פגומה או בלתי אפשרית או יותר נכון סוג של מלודרמה/טלנובלה כמו במרבית סרטיו וגם התמקדות בקשר בין בנים, הפעם לאבותיהם ולא לאמותיהם. מעבר לנושאים הרגילים, הרבה יותר מרוב סרטיו הסרט הזה עוסק בצורה מודעת מאוד בקולנוע. זה כולל המון ציטוטים מסרטים קודמים וקלאסיקות קולנועיות אבל כולל בעיקר את העובדה סיפור הסרט הוא על הפקת סרט, בתוך סרט בתוך סרט.

כל הדברים שמביא איתו אלמודובר לכל סרט, נמצאים גם בסרט הזה ושזורים בסגנונו המיוחד אבל מה שחסר מבחינתי בסרט זה, זה את אותו סוף עוצר נשימה, אותו סיפור שכאשר הוא נסגר הצופים מוכים בתדהמה ומתרגשים, אותו פיצוץ שבסופה של הטלנובלה. במקום אותה התרוממות רוח קיבלנו סוף מתוחכם, סרקאסטי ואפילו מצחיק, אבל הוא די עמד בפני עצמו ולא הצליח לסגור את הסיפור כולו ולרגש. הסוף היווה סוג של נקודת אור לעומת שאר הסרט אבל רק הצליח להדגיש את כל מה שהסרט עצמו לא הצליח לעשות, להיות חד ותמציתי. משהו פשוט לא התחבר בתסריט ואני האמת, די בהלם שאני אומר את זה על סרט של פדר אלמודובר, אומן התסריטים.

הבעיה של חיבוקים שבורים היא שהסיפור שלו התנהל יותר מדי בעצלתיים והיה מורכב מדי בגלל הנסיון לספר סיפור מחד וליצור מודעות קולנועית של סרט בתוך סרט ולכן מבחינתי הוא איבד את החדות והאפקטיביות שלו והיה אם כבר, קצת מתיש. אי ספק שפנלופה עוצרת נשימה כתמיד אבל גם היא לא גאלה את התסריט הבעייתי. אהבתי גם את הטוויסט הזה של עיסוק בקשרין בין אבות ובנים לעומת העיסוק האהוב של אלמודובר בדמות האם.

קצת קשה לומר למה קוראים לסרט חיבוקים שבורים. אני חושב שזה בגלל שהיה מדובר באהבות (או קשרים) מנותצים, שבורים. גם בין האבות ובניהם ובעיקר בין הזוג של הסרט לנה ומטיאו שאהבתם התפוצצה לרסיסים, תרתי משמע.

לסיכום, מדובר בסיפור מורכב מאוד, אמנותי מאוד, רב רבדים, מלא באהבות מורכבות, כמו תמיד אצל אלמדובר, אבל כזה שמצליח להתיש יותר מאשר לרגש. לצערי, אלמודובר אכזב הפעם, לפחות מבחינתי. אני מניח שהסגנון הייחודי של אלמודובר, יביא את מעריציו לקולנוע בכל מקרה. לא נורא, גם אני ארוץ לראות גם את סרטיו הבאים ואפילו אחכה להם בכיליון עיניים.

ציון: 5 מתוך 10

אתם הולכים לאהוב את אנה...

ועוד יותר מזה, לאהוב את מנשה...

סדרת הדרמה החדשה של ערוץ 10, "לאהוב את אנה" מתחילה מחר, יום שלישי ואתם, רוצים להיות שם כשהיא מתחילה.

בדרמה החדשה, בת 13 הפרקים, נלמד להכיר מקרוב ובצורה אישית את מנשה לב (משה איבגי) ומשפחתו. מנשה הוא קיבוצניק בדם, רפתן מהדור הישן שנשאר אלמן עם ארבעה ילדים לאחר שאשתו נפטרה בעת לידת ילדם הרביעי, יעקב (יואב רוטמן). עוד במשפחה הבן הבכור דניאל (יואב דונט), שאיבד את התקווה ואת הכיוון בחיים, בועז (עופר שכטר) הקצין המורעל הגבר גבר וליה (דניאלה קרטס) שחולמת להיות רקדנית ולכבוש את העולם. מנשה נאבק לשמור על האחדות המשפחתית ובמקביל מנסה להילחם בשינויים שעובר הקיבוץ האהוב שלו בגלל ההפרטה. הכל משתנה כשביום הולדתו ה-50 של מנשה, הוא מקבל מחשב במתנה מילדיו, מחשב שפותח לו צוהר חדש אל העולם וחושף בפנינו את הבדידות הגדולה בה הוא חי מאז מות אשתו, ואת הצמאון לאהבה, למרות הימצאותה של המשפחה הספק תומכת, ספק נתמכת מסביבו. לאחר שהעולם הגדול נפתח בפני מנשה, הוא נקלע במקרה או שלא במקרה לאתר שמציע להכיר נשים מאוקראינה אשר מחפשות חתן. מהר מאוד הוא נמשך לבחורה יפהפיה, צעירה ומסתורית בשם אנה (יאנה גור) וכניסתה לחייו מתחילה אצלו תהליך של מהפך נפשי ועומדת להשפיע גם על כל משפחתו. את המאורעות שעוברים על מנשה ומשפחתו בעקבות כניסתה של אנה לחייהם, סוקרת הסדרה.

לאחר צפייה בשני הפרקים הראשונים של הסדרה אני יכול לקבוע בבטחה שמדובר בסדרה שעשויה במקצועיות, סדרה שתצליח, למרות התחלה איטית לטעמי, לסחוף אותכם ולרגש אותכם. מעל הכול, כצפוי, נמצא מנשה הלוא הוא משה איבגי הבלתי נדלה. אפשר להתייחס לזה בציניות ולהגיד "עוד פעם הוא!?" ואפשר לצפות בסדרה ולהבין שרק אבגי יכול להביא איתו עומק כזה לדמות ולשכנע בדמותו של הקיבוצניק השורשי והמשפחתי שנפתח לאט לאט בעקבות כניסת אהבה, ממקום כל כך רחוק, אל חייו. יאנה גור בתפקיד אנה, גם היא ליהוק מפתיע אבל מתאים כל כך לדמות ואין ספק שעל הזוג הזה נשענת כל הסדרה. הקשר המיוחד שנרקם בין השניים, בקצב איטי כל כך, למרות הנסיבות הדוחקות שנמצאות בבסיס של הבאת כלה מאוקראינה (מהר מהר, לפני שהיא תכיר מישהו אחר) הוא הדבר הטוב ביותר בסדרה הזו. הסדרה מצליחה להכניס אותנו בצורה מרגשת לתוך תהליך השינוי והצמיחה שעוברים מנשה ומשפחתו בעקבות כניסתה של אנה לחייהם.

את חלק מדמויות המשנה אהבתי פחות למרות המשחק המשובח והעשייה המאוד מקצועית של הסדרה. עופר שכטר נכנס שוב לקלישאת המאצ'ו שממרום המטר ארבעים שלו כבר קצת נמאסה, יואב דונט בתפקיד הבן הבכור, העגמומי והזרוק גם הוא נראה כמו קלישאה של בחור שאיבד את הכיוון ודניאלה קרטס מצליחה לאכזב כי עם כל הכבוד, רקדנית היא לא והבחירה להקיף אותה דווקא ברקדנים מקצועיים, רק הבליטה את חוסר יכולתה הבסיסי. כל השלושה משחקים היטב אבל הבעיה היא שהדמויות שלהם קלישאיות מדי לטעמי. אבל הם עוד נראים טוב ליד הליהוק הדי מיותר לטעמי של עידו תדמור בתור המורה לריקוד, שלא מצליח לשכנע אפילו במה שהוא עושה הכי טוב, ללמד ריקוד. המשחק שלו פשוט מודע מדי ולא משכנע.

אחרי שנגענו בנקודות הפחות טובות אני רוצה לציין לטובה את רונית יודקביץ' שמוכיחה שוב איזה שחקנית גדולה היא ואת יופיה שגורם לכל הסובבות אותה להחוויר לעומתה. אבל המלך האמיתי מבין דמויות המשנה, התגלית האמיתי לדעתי, הוא יואב רוטמן שמשחק את יעקב, בן הזקונים של מנשה, הבן ש"הרג" את אמו בלידה. יעקב מצליח לשכנע ולרגש בכל רגע שלו על המסך בטבעיות ותום כמו שכנראה רק ילד מוכשר יכול ולפי הפרומואים, דמותו נחשפת ומתפתחת עוד יותר בהמשך.

אבל דמויות המשנה הן רק התפאורה להופעה המרכזית של מנשה ואנה שיכנסו לכם עמוק לתוך הלב ויגרמו לכם לשליכטות, צביטות וכל הבא ליד. שני הפרקים הראשונים משמשים להיכרות עם הדמויות והקשרים ביניהן ומכינים את הקרקע לרומנטיקה שתבוא בהמשך הסדרה. הקצב האיטי והסוחף, העשייה המהוקצעת והמשחק הנפלא משלימים את הסיפור המעניין בבסיסו. אין ספק שמאוד מסקרן לראות מה עובר על משפחה כשאבי המשפחה מביא כלה מאוקראינה. את התהליך הרגשי והמרגש הזה, אתם תעברו עם מנשה ומשפחתו. בעמדת הבמאי, היוצר, העורך נמצא ציון רובין, יוצר צעיר ומוכשר שזהו לו הפרוייקט הגדול הראשון בפריים טיים וממה שראיתי, לא האחרון. מגיע לו כל הכבוד על הסיפור המרגש, הליהוק המתאים ובעיקר היכולת ליצור מוצר מושקע ומרגש. סחתיין.

לסיכום, הסדרה מצליחה לשלב דרמה, עם הומור עדין והרבה רומנטיקה בסיפור מעניין והמכלול הזה ביחד עם הדמויות הנפלאות של מנשה ואנה מהווים את הקסם של הסדרה. מומלץ בחום לראות.

אי המלצה על סרט חדש - לילות בלוברי

סרט חדש שהגיע לפני שבועיים לבתי הקולנוע ברחבי הארץ

להלן ביקורתי

שם הסרט: לילות בלוברי My Blueberry Nights

במאי: קאר ואיי וונג

שחקנים: נורה ג'ונס, ג'וד לאו, נטלי פורמטן, רייצ'ל ווייז

שנת הפקה: 2007

תקציר הסרט:

בחורה צעירה בשם ליזי (נורה ג'ונס) מגיעה לדיינר אותו מנהל ג'רמי (ג'וד לאו) בעקבות קשר רומנטי שנכשל כשהיא שבורת לב ומלאת תקוות שאהובה ישוב אליה. השניים מתיידדים ומנהלים שיחות אל תוך הלילה במשך כמה ימים. לאחר שאהובה לא מופיע, ליזי מחליטה לצאת למסע לרוחבה של ארה"ב על מנת למצוא את עצמה מחדש ובמקביל לעבוד בעבודות שונות ולהרוויח מספיק כסף בכדי לקנות מכונית. במהלך המסע היא פוגשת המון דמויות מוזרות ולא שוכחת להישאר מדי פעם בקשר עם ג'רמי. היא גם סוגרת מספר מעגלים בחייה ועוברת תהליך של התבגרות נפשית בתקווה להגיע לשלמות עם עצמה ולהשתחרר מהאהבה שנכשלה. האם היא תצליח? את זה תראו בסרט.

דבר הפסיכופט:

את הסרט ביים הבמאי הסיני, קאר ואיי וונג שהתפרסם בעיקר מסרטיו "מצב רוח לאהבה" ו "2046". הבמאי קאר ואיי וונג, מתעניין מאוד בצד הויזואלי של הקולנוע (כפי שאפשר היה לראות בעיקר בסרט "2046") וסרטיו הם סרטים שכוללים אווירה מאוד איטית ומוקפדת. הסרט "לילות בלוברי" הוא הפקה אמריקאית לכל דבר אבל הסרט הוא עדיין סרט אופייני מאוד לבמאי הסיני. זה אומר שמדובר בראש ובראשונה בסרט אווירה במובן השלילי של המושג. הסרט מאוד מאוד איטי, החלק הראשון שלו, מצולם כמעט כולו דרך חלונות וזכוכיות הדיינר, המלאות בדברים כתובים עליהן. זה אומר שאנחנו צריכים לסבול חלקים מהכתוב על גבי התמונה, על גבי המתרחש, על גבי הדמויות, בקיצור, על הכל. מילא לבחור בזה בתור בחירה אמנותית לקטע אחד, אבל במשך עשרות דקות זה כבר מעיק. אני חייב להגיד בכנות שהדעה שלי על הסרט מתחלקת לשתיים. מצד אחד, חשבתי כל הזמן, לכל אורכו, ששום דבר לא קורה בו. מעבר לאווירה שהסרט יוצר, אין בו כמעט שום דבר ומעל הכל זהו סרט על כלום. אז נכון שברור מה הבמאי רצה להעביר, נכון שיש פה איזשהו מסע שעוברת הגיבורה ושנסגר לקראת סופו של הסרט, אבל רבאק, כל מה שבאמצע מורכב ממפגשים ושיחות שלא מובילים לשום מקום. מצד שני, לא מתתי משעמום, משמע היו בסרט הזה גם כמה דברים טובים. היו בו כמה קטעים טובים בפני עצמם, גם אם הם לא הרימו את המכלול לכדי משהו משמעותי, היה משחק טוב, בעיקר של זמרת הג'אז הנפלאה נורה ג'ונס, שזהו סרטה הראשון כשחקנית ושל נטלי פורטמן ומעל הכל היה לסרט הזה את אחד מפסי הקול הג'אזיים/בלוזיים הטובים ביותר ששמעתי. נורה ג'ונס שיחקה בצורה מאוד משכנעת. היא לא נראתה לי כמו שחקנית מעולה, אבל בהחלט אפשר לנחש שהיא הרגישה קרובה והזדהתה עם הדמות ולכן גם הצליחה לשכנע. אפשר לומר לסיכום שאמנם לא השתעממתי, אבל גם לא הרגשתי שהסרט הזה מספק לי איזשהו סיפור בעל מהות שאפשר למדוד, באמת הרגשתי מעל הכול שכלום לא קורה בו וטענות אלו אפילו עלו בקול רם עם שותפתי לסרט לא אחת לאורכו. הסוף של הסרט סיפק איזה סגירה מעניינת יותר אבל גם צפויה לגמרי אחרי השיממון שלפני. לא היה קשה כלל לנחש איך זה ייגמר כבר אחרי שהמסע של הגיבורה החל. בקיצור, תקנו את הפסקול, תוותרו על הסרט.

ציון: 4 מתוך 10