יש התרעות מטורפות על פיגוע בסאבווי כתוב בעיתון שאל קאידה רוצים להכניס עגלה עם תינוק ובתוכה פצצה.  פתאום אני מרגישה כמו בארץ רק שבארץ אני  סומכת על שירותי הביטחון, כאן כולם דבילים וכשהמדינה בהנהלת בוש המצב יותר דפוק. אני פשוט הולכת ברגל.

אתמול החלטנו לצאת לשתות, שני זוגות, לקחנו את האוטו שלי ושל ע' אספנו את החברים ונסענו לבר טאפס ומרטיני בעיר, בר שמאוד אופנתי עכשיו. ירד גשם מטורף אז הבנים הורידו אותנו בכניסה ואני והיא התישבנו על הבר. לא נתנו לנו לדבר כל הזמן חגו מסביבינו יצורים שרצו להזמין לנו שתיה. 

בסופו של דבר קבלנו שולחן וחיכינו לבנים למעלה. אני הזמנתי מרטיני של דובדבנים שבתוכו גורדו טלטלים של שוקולד מריר. לא אכלתי כל היום אז המשקה החזק התערבב לי מהר  מאוד בראש. כשהבנים הגיעו  התחילו להגיש לנו את מנות הטאפס. קבענו מראש שהבחורה נוהגת אז הרשתי לעצמי לשתות. באמצע הערב קלטתי שהיא במשקה הרביעי שלה, ע' היה מסטול לגמרי והבחור שאיתה גם ואני הייתי עוד במרטיני הראשון שעוד הסתובב לי בראש. כולם היו שמחים מאוד וצחקו כמו מטורפים משטויות. פתאום הם קלטו שאני לא עומדת בקצב השתיה שלהם וכשהלכתי באלכסון לשירותים (כי התחלתי לשתות מלא מיים כדי שאני אוכל לנהוג) הם הזמינו לי עוד מרטיני הפעם מרטיני קרם בורלה. כשהגעתי לשולחן הם היו מאוד מרוצים מעצמם על ההזמנה. קראתי למלצרית וביקשתי שלא תגיש את המרטיני, היא ענתה שהיא כבר הזמינה אותו, אמרתי לה שאני אשלם עליו אבל שלא תגיש אותו, החצופה לא הסכימה והחברים שלי לשולחן שהיו מסטולים לגמרי אמרו לה , תביאי תביאי יהיה בסדר. הדפוקה הביאה והם התמוגגו. 

 לפי החוק של ניו יורק אם אדם יוצא שיכור מבר והוא עושה תאונה עם האוטו אפשר לתבוע גם את הברמן / מלצרית מכוון שהיא היתה צריכה לדאוג להזמין מונית.

בסוף הערב קבלנו את החשבון ואני רואה שהיא הוסיפה לעצמה טיפ של 20%, קראתי למלצר אחר ושאלתי אותו אם זה מקובל להוסיף כאן טיפ והוא ענה שלא, החזרתי לו את החשבון והפקצה הגיעה להתנצל.

השארתי לה דולר טיפ. הדפוקה הרסה לי את הערב, מגיע לה היא דחפה עוד משקה והפסידה את הטיפ השמן שיכלה לקבל. האוכל היה משובח, המשקאות היו מעולים והחברה סבבה מאוד אבל לא היה חניון בסביבה ובאמת שלא יכולתי לסחוב 3 אנשים מאוד גבוהים שיכורים לחלוטין ובסוף היום זה היה רעיון שלי ללכת לשתות, בעסה. אני ממש כועסת על המלצרית הטיפשה הזאת וגם התלוננתי עליה.

הם מתכננים שידור חוזר ביום ההולדת שלי שמתקרב ובא

זו פעם ראשונה שאני רחוק מהבית בראש השנה. היו לנו כמה הזמנות והחלטנו לחגוג את החג עם החברים, אנחנו קוראים לזה חג הילדים העזובים. נהיה 15 איש, אבל 15 ילדים רחוקים מהבית. כל אחד יבשל את המאכלים שהוא מתגעגע אליהם בחג. אמא שלי נשמעה כל כך עצובה בטלפון ואני חנקתי את הדמעות, לא לבכות איתה.

תעשו לי טובה, כשאתם יושבים סביב שולחן החג, תעצרו שניה בשבילי, תביטו סביב על הדודה המעצבנת, על הילדים המרעישים, על המשפחה שלכם. תזכרו שיש נשמות שרחוקות כל כך מהבית בחג הזה ותודו לאלוהים שיש לכם את כל זה מסביב כי למרות שלפעמים מעצבן בחגים לפחות יש מה שיעצבן.

שתהיה לכולנו שנה טובה, שנה של שלום, שנה שנלמד לאהוב ולכבד אחד את השני, שלא יהיו פיגועים, שניסע כמו בני אדם בכבישים.

שנה בה כל הבודדים ימצאו אהבה

פשוט שנה טובה.

ואם אנחנו בסיכומים אני רוצה להגיד שאני מאוד מסכימה עם הכתבה הבאה - רינו צרור הוא אחד הכתבים הכי טובים  ואמיתיים בארץ

http://www.nrg.co.il/online/11/ART/991/730.html

לאבד חיה זה כמו לאבד את החבר הכי טוב שלך, כמו לאבד בן משפחה.

הכלבה של החברים שלנו אומצה על ידי א' כשהיתה בת חודש. היא עברה איתו את כל השנים הקשות שלו כאן והיתה כמו הבת שלו. היא מעולם לא היתה חולה.

 ביום שבת בערב לא הרגישה כל כך טוב, בשמונה בבוקר לקחו אותה לרופא ובצהריים היא כבר לא היתה. היא היתה בת תשע.

ההלם של הפרידה בלי שום הכנה, החור הענק שנפער בבטן, הבית הריק לחזור אליו, הכל מוטט את הגבר החזק והמצ'ואיסטי הזה. זה היה כל כך כואב לראות אותו נשבר לרסיסים. לקחנו אותו ואת החברה הגבוהה שלי לבית שלהם, אספנו את המיטה של הכלבה, את הצעצועים. ניקיתי להם את הבית (כי הכלבה היתה במחזור והיו טיפות של דם על הפרקט) וישבנו איתם כל הלילה, כל יום כל יום במשך שבוע.

היום בבוקר הלכנו לחפש בתי קברות. נסענו למקום כפרי בצפון ניו ג'רסי שם מצאנו בית קברות ענק, עם מדשאות ואגם ואפשר לשתול עץ ומתחתיו קבר. מקום מדהים. הסתובבנו, קראנו מה כתוב על קברים, סיפורים של אנשים שקברו את הכלבים, החתולים, הצבים והסוסים שלהם.  פרחים וצעצועים ועל המצבה תמונות של בעלי החיים חקוקות באבן. אני מצאתי קבר של סוס שהבעלים שלו תרם עץ שהיו עליו פעמוני רוח ועל הקבר כתוב - אתה נתת לי כנפיים כשלא יכולתי לעוף. הוא היה סוס מרוצים.

לא ראיתי כאלה בתי קברות בארץ. טוב אצלנו גם אין מקום לכל כך הרבה מדשאות ואגמים.

אחר כך הלכנו לשחק עם כלבים בחנות חיות ומצב הרוח שלהם  השתפר.

אני מאוד מתגעגעת אליה, היא היתה כלבה מאוד מיוחדת, למרות הגודל שלה (50 קילו)  היא תמיד חשבה שהיא גור קל רגליים והיתה מקפצת ורק היינו צרכים להעיז לא ללטף אותה היא היתה דוחפת את האף מתחת ליד ומקפיצה את היד בדרישה של נו..מה קורה?

אני מקווה שהם יקחו גור מהר. אולי בסופשבוע הבא ניסע לקנדה להביא גור, כי משם הכלבים הכי טובים לסוג שלה.

ביום שני הלוויה.