"יש סוכן חדש שפתח סוכנות ויש לו קונספט אחר, ייצוג אישי כמו באמריקה" סיפר הדוגמן שיצאתי איתו. "אני מכיר אותו כבר כמה שנים, בחור רציני".

נפגשתי עם הסוכן החדש שבוע אחרי לארוחת ערב. הדוגמן כבר עזב את הסוכנות שלו ועבר לסוכנות "עדן" של עובד מחפוד. שמעתי שעובד נפגש עם כמה טאלנטים (ככה הוא כינה אותנו) חמים ואנשים חושבים לעבור. כולם דיברו עליו.

חודש אחרי פיטרו אותי מהתוכנית בפעם הרביעית. הפעם זה היה סופי. ידעתי שאחרי שנה וקצת של אודישנים הם מצאו לי מחליפה. כמה ימים אחרי שיחקתי בתפקיד אורח בסדרה ומאז לא שמעתי מהסוכנות במשך שבועיים. הרגשתי שהסוכנות לא עוזרת לי להמשיך לשלב הבא. השם עובד מחפוד וסוכנות עדן חזר לצלצל לי בראש. החבר לחץ על פגישה נוספת. קבעתי.

ישבתי מול עובד במשרד שלו וסיפרתי שפיטרו אותי. "אני חושבת שיש עוד חמישה פרקים שצילמנו ואני מופיעה בהם" חישבתי בראש. עובד שאל שאלות, כיווץ את המצח, שתק כמה שניות ואז חייך את החיוך הענק שלו "את הולכת לשנות כיוון. אני מחבר אותך עם המורה האגדי למשחק, אני רוצה שתתחילי לכתוב  ואת העזיבה שלך ניחצן כפרישה מרצון בשביל פרויקטים גדולים יותר". כמה ימים אחרי כבר היתה לי כתבת שער ותאריך לראיון בתוכנית פריים טיים (עובד הלך איתי לתוכנית והתרגש כמו אמא פולניה)

קיבלתי את הצ'ק האחרון מהתוכנית וקבעתי עוד כמה תצוגות. לא סיפרתי לחברים כלום. התביישתי, חיכיתי לפרויקט חדש.

עובד שלח אותי לאודישנים ולא קיבלתי שום עבודה. לא הייתי רגילה לכל כך הרבה לא. הרגשתי שהקסם שלי דועך.

"את חייבת תקופת צינון. את מזוהה יותר מידי עם התוכנית" הסביר "אל תדאגי את בונה את עצמך את סטארית".

פעם בשבוע נסעתי למורה המהולל ושיננתי מחזות "אני רוצה שתתחילי לכתוב " הציע עובד

"נראה לך שיש לי זמן או סבלנות לכתוב ?" יש לי בחינות אני חייבת לעבוד" עניתי בקוצר רוח. הזמן שלי התחלק באותם ימים בין לימודים, בחינות ותצוגות. הביצה והתרנגולת. בשביל לגשת לבחינות הייתי צריכה שלם שכר לימוד, בשביל לשלם שכר לימוד  הייתי צריכה לעבוד, בשביל לעבוד הייתי צריכה להשאר באור הזרקורים.

באותה תקופה נפרדתי מהדוגמן וכשחזרתי בלילות לדירה השכורה אחרי שעות ארוכות של עבודה ולימודים, פגשתי את השותפה והחבר שלה שנמרחו אחד על השני, עקצו במשפטים "תמימים" ונתנו ידם בחפירת בור הבדידות שלי. ידעתי שהם חוזרים מהעבודה בסביבות שמונה ובחצות הולכים לישון. בימים שסיימתי לעבוד מוקדם מרחתי את הזמן ויצאתי עם חברים בשביל לא לשמוע את נקישות אתי החפירה וההתענגות על ההתעללות בי.

בימי שני היתה מסיבה קבועה במועדון בכניסה לתל אביב. מסיבה כמעט פרטית, לא מיוחצנת אליה הגיעו רק שחקנים ובנים של....אהבתי ללכת לשם. לא היו שם "אנשים רגילים" כולם השתזפו תחת עמוד התאורה של הפירסום, דיברו באותה שפה. שם הכרתי את השחקן. בחור יפה תואר שלמד משחק והלך להרבה אודישנים. בהתחלה רק החלפנו מבטים, אחר כך הוא עזר אומץ וניגש לדבר איתי. עיניו היפות ומילותיו המלטפות מילאו במהרה את הבור.

עובד כעס. "הוא מנצל אותך. את מפורסמת והוא לא" צעק "שבי בבית מה את יוצאת כל ערב. הפרצוף שלך מרוח על כל עמוד רכילות בעיר. אמרתי לך להוריד את התצוגות את חייבת לשבת בשקט תקופה מסויימת" קולו הרעיד את קירות הסוכנות.

"אני צריכה כסף אתה לא מבין? אני צריכה לעבוד. חוץ מזה אין לי מה לעשות בבית. אני לא אלך למסיבה כי מצלמים אותי? אתה שומע את עצמך?" הסברתי בצעקות "תיפרדי ממנו הוא לא טוב לך ותורידי פרופיל. את בהרס עצמי מטורף" הוא לא הקשיב.

הבילבול עיוור את עיניי. במשך שלוש שנים כל מה שנגעתי בו היה הצלחה מקצועית וכלכלית. הרווחתי המון כסף. הייתי מפורסמת. התמכרתי להצלחה ולמבטי הסביבה. אחרי שאור המצלמות כבה הרגשתי שאני חייבת להלחם ולהשאר בקירבתו. הרגשתי שהמזל בורח לי מהידיים והדבר הכי הגיוני היה להמשיך ללכת לאודישנים, לארועים ולמסיבות. כל עוד הפנים שלי שם לא ישכחו אותי.

ערב אחד ישבתי אצל המורה למשחק, שהפך לחבר-כותל. בחדר השני שמעתי שיחת טלפון "אני מיואש ממנה. היא לא מפסיקה לצאת, היא שורפת את עצמה. דיברתי איתה, איימתי עליה שום דבר לא עוזר. יש לה כל כך הרבה כישרון והיא שורפת את עצמה. לא יודע מה לעשות" קולו העצוב של עובד דקר את ליבי "אני אדבר איתה" הבטיח המורה "ותגיד לה לזרוק את הנו באדי הזה שהיא מסתובבת איתו. הוא מוריד אותה" הוסיף "אני אדבר איתה" סיים המורה את השיחה וסגר את הטלפון. כעבור כמה דקות נכנס לחדר העבודה ומצא אותי שם. ישבתי מכורבלת כעובר על הריצפה והדמעות ציירו קווים על המייק אפ בפני והתערבבו בסומק הורוד. הרגשתי בגידה. הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי. הייתי עכבר מבוהל שהתרגל לבנות ולדאוג לעצמו והצליח. פתאום הכלים לא עבדו. הרגשתי שעובד מרכל עלי מאחורי גבי, מנסה לגמור לי את הקריירה ובעיקר לא מבין כמה אני בודדה וכמה השחקן ממלא את חיי ומחזק את מסיכת "הכל נפלא" שלי.

לא עזרו מילותיו של המורה שניסה להסביר את הדאגה של הסוכן שלי. אני שמעתי מילים אחרות.

הייתי בעיצומן של חזרות למחזה שהצגתי. לא הפסקתי את התצוגות שמילאו את כיסי אבל יצאתי פחות כי עבדתי יותר. כשהכל הסתיים וקיבלתי פרסים ושבחים הבור היה כל כך עמוק והחושך כל כך מעוור, מפחיד ומשתק שלא יכולתי להכיל את ההצלחה. לא שמעתי את המחמאות, לא שמעתי את התוכנית של עובד למתג אותי בתור אומנית רצינית. הרגשתי שכולם נגדי. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. אף אחד לא אמר לי מעולם מה לעשות, בטח שלא הסוכנים שלי. לא הבנתי את הכעס והתיסכול שלו מהאדישות שלי, המרד והחזרה לבילויים. נסעתי ללונדון וחזרתי כעבור חודש במצב קשה יותר ממה שנסעתי.

לא עשיתי סמים, לא שתיתי יותר מידי, האור בתוכי כבה ולא הבנתי מה זה יד שמציעה עזרה.

סוכנת אחרת חיזרה אחרי והבטיחה להחזיר לי את המסיכה. היא לא הרפתה  התחלתי לעבוד גם איתה. לא עושים את זה בתעשיה שלנו.

עובד ואני הפסקנו לדבר.

אחרי ארבע וחצי שנים עזבתי את הסוכנות ועברתי סופית לסוכנת שאני עובדת איתה עד היום. היא הצליחה להשיג לי אודישנים טובים. עבדתי יפה, התפרנסתי בכבוד ואף אחד לא ניהל לי את החיים. שיקמתי את עצמי בדרך שידעתי.

ראיתי את עובד שוב כשהייתי בשיא המחלה שלי, הצרות שלו כבר התחילו. הוא לבש בגדים צבעוניים ונכנס עם חבורה קולנית וצוהלת למסעדה הטרנדית. ראיתי אותו, הוא לא ראה אותי. האגו והגוף הנפוחים שלי התערבבו לעיסת כבוד ובושה ומיסמרו אותי לכיסא.

לפני שנה הוא הציע לי חברות בפייסבוק. הופתעתי. אישרתי. חזרנו לדבר.

המילים ריפאו פצעים ישנים. שנינו היינו אחרי סטירת לחי מהחיים שלימדה וביגרה אותנו. אני כבר התאוששתי הוא רק התחיל.

במשך השנה האחרונה סיפרתי לו שאני כותבת כמו שהוא ביקש ממני לפני שנים. הוא סיפר על הנסיעות: לונדון, סאן טרופה. סיפר על העבודה הקשה לשלם חובות, לכתוב את הביוגרפיה ולהקים שוב את הסוכנות עם קונספט חדש. אפילו המייל האחרון שלו היה מלא תקווה ותוכניות.

ביום שני תראו ראיון עם עובד שצולם כשפגש את קרקעית תהום חייו. תראו את הלם הבגידה והכישלון בעיניו, את צער הבדידות ואת ההאחזות שלו באני מאמין האוהב, הנותן והתומך שנלחם לא להשתנות גם אז, גם בתחתית.

אתם תראו עובד פצוע, זה לא עובד האמיתי.

רק מי שהצליח בענק נופל בענק. רק מי שנתן את כל הנשמה מדמם וזוחל פצוע.

אני ועוד רבים אחרים לא הבנו את דרכו של עובד מחפוד. לא הבנו את הנתינה האין סופית, הדאגה, החברות. אחרי הכל זו מדינת ישראל, זו הביצה המסריחה שניזונה מכישלונות וכאב הסלב. עובד לא ידע לשים גבולות הוא היה טוטאלי בכל מה שעשה בנתינה ובאכזבה. בשבילנו זו היתה עבודה, הגוף שלנו הוא העסק, הנשמה פנים נקיות שהאיפור עליהם משתנה לפי דרישה. כל כך היינו מורגלים בניצול שלא ידענו לזהות חברות, אמונה בנו כבני אדם.

עובד ניסה להסביר בכל דרך שיכל אך לא היו לו המילים המתאימות והוא נראה לנו כאובססיבי, עובר גבולות, מלחיץ, חונק.

עובד היה דינוזאור רגיש בעולם רע ואנוכי.

הוא לא התאבד.

עובד היה מלך ההפקות והשואו. אם הוא היה בוחר ללכת הוא היה מפיק ארוע דרמטי ומשאיר אחריו באז ענק, מפיל אחריו קורבנות נוצצים. הוא בטח לא היה בוחר להפיק את הארוע בזמן בחירות כשתשומת לב הציבור נתונה לעוד מאורע גדול.

היו לו הרבה תוכניות. הוא היה במקום שליו ובריא.

אני מאמינה שעובד לא התאבד.

כשתראו את ראשו הקירח וגופו הצנום השחום ביום שני תזכרו את האדם המיוחד שהיה. תזכרו את החיוך הענק והעיניים הנוצצות החולמות. תזכרו שהוא היה הקורבן שלנו. קורבן של תעשיה רצחנית. תראו מה קורה לכל אחד מאנשי הזהר מאחורי הקלעים. לכל אחד. אין אחד שהצליח ולא התרסק או יתרסק.

אני שמחה שהיתה לי הזדמנות לחזור ולהיות חברה שלו. ללבן את העבר, לדבר, להקשיב. לא הייתי סולחת לעצמי אם לא הייתי מספיקה.

להתראות איש יקר.

מי יתן ותמצא שלווה שם למעלה.

אני אזכור אותך ברגעים היפים כי אתה היחיד שראית והערכת את היופי הפנימי בימים שאף אחד לא רצה להביט.

אוהבת,

דוגמנית.

לפני שאני רוצה לקנות גבינות, לחם אגוזים ויין לבן צונן רציתי לאחל לכולם חג שמח.

______________________________________________________________________________________________________________

"אז מה נפרדתם?" שאלה ציפי מנסה להסתיר חיוך "כן" עניתי בקוצר רוח "מה קרה" זימזמה אילנית באוזני מנסה למצוץ מידע ולהעבירו ל"פרחים" בביצה "הוא טס לאירופה לעבוד ואני פה מאוד עסוקה. תקופה שכזו" משכתי בכתפי באדישות, מנסה לא להסגיר את רגשותיי.

ארבעה חודשים קסומים עברו עלי ועל דוגמנוביץ. הוא הגיע לצילומים ודאג שיהיו נחמדים אלי (הוא הכיר טוב את הכוכב), עזר לי לעבור לסוכנות שלו, הכיר לי אנשים חשובים וחיבק אותי בלילה. הסדק הראשון נבקע בויכוח פוליטי סביב שולחן עמוס חברים בסטפאן בראון. "אני לא מאמין שאת באמת חושבת ככה" זרק בדרך לדירה "זה לא חדש לך שאני ימנית" החזרתי "זה כל כך לא מתיישב עם מי שאת" ירה בשמץ של התנשאות "למה אני לבנה עם משקפיים זה לא מתאים לך למודל הליכודניק הברברי?" זילזלתי. הוא שתק, החנה את האוטו ועלינו בשקט הביתה.

השקט המעיק התהלך בבית על קצות האצבעות ימים אחרי. קמתי מוקדם ללימודים, הוא ישן עד הצהריים והלך למכון, הסתובבתי באודישנים ותצוגות וכשהתקשרתי  להודיע שאני בדרך לדירה הוא לא חיכה לי בחלון לשמור שהמסוממים של פלורנטין לא ינסו למשש אותי. אחרי ארבעה ימים נכנסתי הביתה והתכרבלתי תחת זרועו על הספה "מה יהיה?" לחשתי "אני מוטרד" ענה שקוע בעצמו. בלילה הכל נשכח.

שבוע אחרי ישבנו על אותה ספה ובהינו בחדשות. על המסך נראו דמויות שהוא הזדהה איתן ואני ראיתי אותן דרך משקפיים אחרות. הוא התרגז על המסך, קם והתהלך בחדר מנסה להרגיע את עצמו "זה מטורף, זה מטורף מה שקורה במדינה הזאת" צעק. שתקתי. הוא נעצר והביט בי "זה נראה לך הגיוני?" שאל והצביע על הטלויזיה. שתקתי. המילים דיגדגו לי בגרון, הנאום חוצב הלהבות וההנמקות איימו לפרוץ החוצה אבל דחפתי אותן עמוק פנימה, רק לא ליפול לבור הזה. דוגמנוביץ הבין שלא יצליח לסחוט ממני מריבה והלך להתקלח. ידעתי אז שזה נגמר.

שלושה שבועות אחרי קברנו את האהבה והתחלנו לעבוד קשה על ידידות.

אילנית הבינה שהיא לא מקבלת מידע אז היא בחרה לחלוק "מצאתי בחורה

מ-ה-מ-מ-ת סיפרה למפיק. אתה חייב לפגוש אותה, היא,  היא הדבר הבא" התלהבה " תביאי אותה מחר למשרד אמר בחוסר התלהבות.

שבוע אחרי נכנסה אילנית לחדר ההלבשה עם בחורה צנומה, לא גבוהה, מוזנחת, לבושה בטרנינג כחול, שיערה השחור אסוף בקוקו מרושל "זאת טלי" הכריזה. טלי השפילה מבט וזחלה לפינת החדר והתיישבה ליד סטנד הבגדים שלה.

בשמלה אדומה ושתי קוקיות עליתי לגג של המצחיקה התורנית. רונית חיכתה לי בקצה המדרגות. המצחיקה, שהבירה ביד אחת והסיגריה הטבעית ביד השניה הפכו אותה לקצת יותר מרוצה מעצמה, דילגה לעברי וצעקה "תראו מי הגיע" הנוכחים הפנו את ראשם, קדתי קידה וכולם צחקו בצביעות. "נשמה את הורסת" נישקה אותי הבדרנית בפה. חייכתי, הסתובבתי וניקיתי את הרוק. איכס.

 "זה הוא בפינה הימנית שיושב על המעקה" תקעה לי רונית מרפק בצלעות

 "סובבתי את הראש באיטיות וכבדרך אגב ולנגד עיני נגלה מחזה שהקפיץ את ליבי פעמיים "טוב תכירי בינינו" נמסתי "אמרתי לך, אמרתי לך" קיפצה רונית בהתלהבות.

עזבנו את המסיבה יחד ונסענו לים. הורדנו נעליים והלכנו על החוף צופים בשקיעה ובגלים המתנפצים אל החוף. בלי עקבים הגעתי לו לכתפיים, הוא כנראה חשב על אותו הדבר והכניס אותי מתחתן. התאמתי בדיוק. דיברנו ודיברנו ודיברנו עד שרוח הערב דקרה את עורי, השבת נכנסה והגיע הזמן לנסוע לאבא ואמא.

שלושה שבועות אחרי יצאנו לטיול שטח. שלושה ג'יפים באחד אני ודוגמנוביץ, בשני חברתו הטובה דורה ושני ידידים/פמליה ובשלישי עורך דין, לוכד דוגמניות ידוע ואדם רגיל.

עצרנו בנחל והלכנו שעה במסלול מסומן בסופו הבנים ערבבו  קפה שחור מתוק. במסלול השני הבנים הלכו מהר וריכלו כמו בחורות על בחורות שהכרתי ולא האמנתי ודורה ואני יללנו מאחור. לקראת ערב הגענו "לשטח המחנה", קרחת יער גדולה. הם החנו את הג'יפים בשורה ופרקו את הציוד: אוהלים, צידניות, שמיכות ועוד ציודים של טיולים. כעבור כמה דקות עמד מטבח שדה מדוגם דורה חתכה סלט, האיש הרגיל והעו"ד צלו בשר על הגריל, הלוכד פתח קופסאות שימורים ודוגמניביץ ואני התחממנו ליד המדורה שהוא ערם והצית. התכרבלתי בתוך גופו החם וקיטרתי שכואבות לי הרגליים. אחרי האוכל נשכבנו סביב האש מכורבלים בשמיכות ושקי שינה, הם העבירו סיגריה ודוגמנוביץ ואני העסקנו את הפה בעיסוקים מעניינים יותר "אולי תמצאו חדר" העיר מישהוא ואני הסמקתי ודחפתי אותו מעלי.

בעשר הלכנו לישון. דוגמנוביץ ואני ישנו בגי'פ והשאר בשני אוהלים.

בעשר וחצי התחילה הדרמה, לדורה לא היה נח. האבנים לחצו לה, היתושים זימזמו לה והיא החליטה שהיא לא נשארת "אני הולכת לישון במקום אחר" מרדה "לאיפה תלכי היישוב הקרוב הוא רבע שעה נסיעה ואין שם צימרים" הסביר חבר בפמליה "לא ידעתי שנישן בכאלה תנאים" התפנקה "רוצה לישון בג'יפ" הצעתי "נראה לך? ישבר לי הגב. יש לי צילומים כל השבוע. אני הולכת" היא סימנה בידה לחבר הפמליה והוא נכנס בהכנעה לג'יפ ונסע איתה.

לא ידענו מה לעשות. העו"ד אמר שתלך להזדיין, הלוכד דאג ואני הרגשתי לא נעים. דוגמנוביץ הציע שנחכה "תנו להם שעה והם כאן חזרה" צחק.

חבר הפמליה חזר כעבור חצי שעה לבד "איפה היא" שאלנו במקהלה "אתם לא תאמינו, הגענו ליישוב, אין כלב ברחוב. נסענו לחפש צימר אבל היישוב קטן אין שם כלום. היא ירדה מהאוטו, דפקה על דלת אחד הבתים והציגה את עצמה כ-דורה, סיפרה לבעלי הבית את הסיפור, הם קיבלו אותה מייד ואמרו שיש להם חדר ריק. היא שלחה אותי לאסוף אותה בבוקר".

____________________________________________________

לשאלותיכם - זה לא סיפור שיש בו פואנטה בסוף, זה אוסף זיכרונות שאני מביאה בכדי שתקבלו תחושה של זבוב על הקיר.

מזל טוב לעדי