בשל ריבויי יתושים מציקים בביצה אני נאלצת לחסום, בינתיים, את הפוסטים לתגובות. למי שיש משהוא מעניין לכתוב לי יכול לשלוח לי  מייל.

עד אז תהנו בשקט.

:0) דוגמנית

..................................................

בקיץ ההוא היינו חבורה קבועה חנה, ציפי, אילנית, מלי ואני. עבדנו יחד כל יום, כל היום. התחלנו בשש בבוקר, כשאסף אותנו המפיק מהבתים, ונסענו.

 ראשון לציון, הרצליה, שפיים, באר שבע, ים המלח, חיפה, נתניה, נהריה, נצרת, טבריה, קריית שמונה ומה שביניהם. חזרנו הביתה קצת לפני שהתחלף יום והיינו צריכות להפגש שוב.

לא סבלנו אחת את השניה. ציפי ומלי היו חברות טובות בתחילת הקיץ. מלי ואני היינו פעם חברות עד שסידרתי לה עבודה שיכלה להקפיץ אותה אל הכוכבים והיא גם פישלה וגם דפקה אותי. חנה הייתה זקוקה לכסף כמו אוויר לנשימה וניסתה להתחבר עם כולן. אילנית היתה הרעה, נחש בקש.

השתדלתי לשבת מקדימה, לא להתערבב בפה שלהן ולהשלים שעות שינה.אפילו  הקירקורים שלהן התחלפו בסופו של דבר בנשימות עמוקות.  כשהגענו למקום בו התקיימה התצוגה (תצוגת חלטורה) כל אחת קיבלה את סטנד הקולקציה שלה, תפסה כסא ופינה בחדר/אוהל/פרגוד/מסדרון או כל מקום "מוסתר" (ידענו שמציצים לנו) אחר שהקצו לנו. התאפרנו, סידרנו שיער, את נעלי העקב השחורות והלבנות זו לצד זו, הוצאנו את האביזרים האישיים (לי היה בתיק חזיית סטרפלס בצבע הגוף, חזיה שחורה, חוטיני בצבע הגוף, גרביונים משזפים, לק שקוף, חמאת גוף, מקדם הגנה, גומיה, דאודורנט, בושם, שני כובעים רחבי שוליים, משקפי שמש ומשקפי הראיה שלי ) והמתנו. הן העבירו את הזמן בפרצופים אחת לשניה או ביום תקשורתי במיוחד, ברכילות. אני קראתי ספר או חומר למועד ב' ומידי פעם הנעתי את ראשי בהסכמה.

ציפי סיפרה לאן המשיכה אחרי שהורדנו אותה בבית, בר או דיסקוטק, שם ניסתה למצוא בחורים בגובה שלה (1.85) וקצת פחות. מלי, שדיברה עם ציפי בגובה העיניים כי היתה נמוכה ממנה בשלושה ס"מ בדיוק,  הפליאה בשבחי איברו של החבר השרירן שלה ופרטה את התנוחות של אותו לילה ועידכנה כשיצאו עם חברים למקום חדש שנפתח בעיר.  חנה בכתה על החבר המשוגע  (שמידי פעם ליטף אותה בחוזקה) וניסתה להבין האם הוא בוגד בה ומה יהיה עליה. אילנית הקשיבה קשב רב והקלידה את האינפורמציה בראשה ומידי פעם סיפקה סיפור חם מהתנור על ידוען זה או אחר שהסתובבה איתו. אילנית היתה מקושרת וכל הדוגמניות המתחילות רצו להיות חברות שלה בכדי שתסדר להן עבודה.

בקיץ ההוא לא היה לי חבר. עדיין אספתי את חלקי הלב שנשבר בלונדון (וכשחשבתי שאני סוף סוף מגלידה, כיאה למפגרת מנוסה, נסעתי שוב. הדבק ניתק והלב שוב נשבר). רוב הקיץ הסתובבתי עם פרצוף תשעה באב ומשקפי שמש גדולים. הרדיפה אחרי הזנב של עצמי מבחנים-עבודה-דלק-שכר דירה-עבודה-מבחנים לא הוסיפו לתחושת הסיפוק בחיי וריגשי אשמה וחמלה על עצמי היו הרגשות העיקריים שהתערבבו לי בגוף.

שתי דקות לפני ההתחלה שאל המפיק האם הוא יכול להכנס, צעקנו "כן" חזרה. "אני רוצה להתחיל, אתן מוכנות" ראשו מציץ מהפתח. עמדנו בבגדי ים ונעלי עקב בסדר הקבוע ויצאנו למסלול.

המשך יבוא.....

שוב בדרכים, אני בלוס אנגלס השבוע על מנת להכיר את חבריי להפקה. קיבלנו חוברות בהן כתוב מה התפקיד של כל אחד והשורות שלנו. אנחנו ניפגשים כל בוקר השבוע בשעה 10:00 וקוראים ומכירים אחד את השני (אלק, כל אחד עסוק בלמצוא למי ללקק את התחת הכי עמוק שאפשר). יש שני מפורסמים שאני לא אכתוב את שמם והם ממש, אבל ממש חלאות סנוביות (אחד מהם מנגב את האף כל הזמן....).  אנחנו יושבים בחדר גדול, אפור ובלי חלונות, באולפנים, מסביב לשולחן שיש עליו מיים וכל מיני אוכל שאף אחד לא נוגע בו וקוראים סאנות. זה לא ממש מעניין. שיכנו אותי בדירת סטודיו בעיר האולפנים ויש שם חדר אוכל עם מינימום אוכל, חדר כושר, דורמן וכל האיזור סגור בחומה ודי משעמם. החברה שלי ובעלה בווגאס ואני לא יכולה להסתובב לבד, אסור לי. מחר מדידות בגדים ופגישה עם הסטייליסטית והמאפרת וגם ארוחת ערב עם ידיד במקום הכי איני היום Chateau Manmont שזו טירה שהיא מלון בו מתאכסנים כל כוכבי הוליווד הצעירים: לינזי לוהן, גסיקה סימספון, אדם לוין  וחבריהם. אומרים בהוליווד - אם אתה צריך לעשות משהו טיפשי להחריד ומשוגע, לפחות תעשה אותו בסטייל בשאטו. המסעדה מאוד מאוד אינית ורק אנשים עם "קשרים" יכולים לאכול בה, נו שוין, נראה אם זה מצדיק את זה.

הרכילות החמה האחרונה בהוליווד שמדברים עליה בחדר אוכל, מדברת על הפיצוץ בין ניקול ריצ'י לסטייליסטית רייצ'ל זואי. מסתבר שזואי נותנת לקליינטים שלהם כדורי דיאטה שהם בעצם טיפול באסטמה לסוסים ועוד איזה כדור מיסתורי שלא ממש הבנתי את השם שלו, שגורם לירידה מטורפת במשקל אבל גם יכול להרוג בנאדם באותו זמן. ניקול ריצ'י שהחליטה שנמאס לה להיות קיסם עם ראש החליטה שהסטייליסטית שלה היא השפעה איומה עליה ופיטרה אותה וכתבה השמצות על זה בבלוג שלה. רייצ'ל מצידה דוחה בכל תוקף האשמות שהיא דראג דילרית. אני מאמינה לה, במיוחד כשהלקוחות האחרות שלה קיירה נאטלי, מישקה בארטון ולינזי לוהן די מלאות...

קיירה נאטלי

רייצל זואי.

היא טוענת שהיא בת 35, אם ככה נראית אשה בת 35 אני לא רוצה להגיע לגיל הזה.

עוד מלחששות הנשמות הטובות  שלינזי לוהן לקחה מנת יתר והצילו אותה, על זה שהיא חותכת את הידיים שלה סתם בשביל הכיף (גם גו'ני דאפ עושה זאת להנאתו בשעות הפנאי) וגם על זה שהיא נצפתה בפגישה מקומית של אלכוהוליסטים אנונימיים

בכל עיתון שמכבד את עצמו ומועדון איני אפשר לראות את ה- זוג של המדינה - פאריז הילטון ובריטני ספירס....מילים רק יהרסו את התמונה

על הסיפור הזה בטח שמעתם...

בינתיים אני מעבירה את הימים כאן ועוד יומיים אני בבית. ביום שישי אנחנו מוזמנים לנשף מאוד מאוד מפואר, בלאק טאי (שזה טוקסידו) ואני ממש מתרגשת. בינואר אני כאן בחזרה. בכלל החצי שנה הקרובה עמוסה בנסיעות: לוס אנגלס, דרום אפריקה, ישראל ואולי איטליה.

עידכון אופנה קצקצר -

זה חזר לאופנה

אתם רואים את המשקפיים שכריסטין דאנסט לובשת, ריי באן הופה הולה (הבטלנים למי שלא הבין) אז זה מה שכווווולם לובשים כאן, חוץ מבלונד, שיזוף מטורף ושפתיים משורבבות ומידה 0. אלוהים ישמור אותנו....

ותודה ליובל מקסים כרגיל.

בשבועות האחרונים הביצה גועשת ורוחשת והפיצוץ לא אחר להגיע. מאז ומעולם זירת הסטייליסטים בארץ היתה, איך להגיד...טעונה. אני לא יודעת אם זה בגלל שהקהל המרכיב אותה הם אומנים יצירתיים וקנאים למעמדם או שבכדי להיות סטייליסט בין אם גיי או סטרייט או אשה אתה חייב שיהיה לך את צי'פ האגו האדיר והנעלבות התמידית. בקיצור כולם מלכלכים על כולם, כולם מכתירים את עצמם לסטייליסט או המעצב של השנה והחגיגה בעיצומה. אני חושבת שזה המשבר הגדול ביותר מאז הפיצוץ בין שתי המעצבות שהחנויות שלהן היו ממש ממש קרובות ואחת שמה חרא של כלב על מפתן דלתה של השניה והשניה הלכה לקוראת בקפה ביפו שתשים עליה שחור. או שבעצם המשברים מאחורי הקלעים של הגב' אטיאס כבר יותר עדכניים. אני מניחה שהזוג רייפ - המאירי לא התמודדו עם המשבר בצורה הנכונה ואני מתפלאת שהרי רייפ בתעשייה כבר שני עשורים לפחות ועם ההשתכשכות ב L.A שם הדיוות יותר דיוות, הייתי מצפה שיחסי האנוש שלו ישתפרו וטרגדיות כאלו יושקטו.

מה לי יש להגיד על כל המשבר? מכוון שזה משבר רציני וחמור שמטלטל את הביצה קשות והטלפונים מהארץ לניו יורק לא פסקו כל הלילה אני חייבת לכתוב את דעתי העוקצנית.

לצערי, קשה לי מאוד עם הסטיילינג בארץ. תמיד יש לי הרגשה של תקיעות, כאילו כולם תקועים באותו פורמט, באותו פריים של מצלמה, כל הדוגמניות כבר הצטלמו אצל כולם ועבדו עם כל המאפרים והסטייליסטים וכל פוזה ידועה מראש ומרוב שהכל משומש וממוחזר רק תגידו לי מי הצוות שעובד ואני אגיד לכם איך תראה ההפקה.

עם כל הכבוד לזארה ולחיקויים המוצלחים שלהם לפעמים לבגדי מעצבים, זו לא החנות היחידה במדינת ישראל. חלק מנושא הכוכבות (ראה ערך נינט) הוא גם האקסלוסיביות של הבגד הנלבש על ידי הכוכב, מעצם היותו מכתיב אופנה (ראה ערך הפוני).

עם כל הכבוד לסגידה למינימליזם, כמה עוד אפשר לראות את אותו סט צילומים שהשתמשה בו לולו ליאם לפני שנתיים. חדר ריק, כסא או שולחן או סולם, דוגמנית עם איפור טבעי עומדת עם הבעה סתמית. גם למינימליזם יש ורסיות וצבעים והעמדות.

מה חסר?

תשוקה, יצירתיות, דימיון. לדוגמא, היצרנים בארץ ממשיכים להתעקש שהדוגמנית והבגדים יהיו תמיד מרכז התמונה, לכן אין שום מקום לסיפור מאחורי הדגם. אני חושבת שהפקת אופנה שיש מאחוריה סיפור, אם זה סיפור בדיוני או סיפור שמגלה לנו מה היתה השראת המעצב מאחורי היצירה, לא מורידה במאומה מהפוקוס על הבגד אלה מעלה את העניין בו. (וכשאני כותבת סיפור זה לא איפה יודה דופק כמעט את יעלי בפוקס או סאנת סטודנטים חרמנים בתמנון או TNT או איך שקוראים להם) אני מדברת על אומנות ויצר מיני אבל איכותי ותשוקה וחלום ופנטזיה וצבעים מרהיבים כי זה מה שהתעשיה הזאת מוכרת. ואל תגידו לי שאין תקציבים, התעשיה הזאת מפוצצת בתקציבים הם פשוט לא מגיעים לידיים הנכונות.

הנה דוגמא קצרה ל תהליך היצירה: http://www.style.com/w/feat_story/100606/video

כמו ההפקות של ווג -

אנטי ניתוחים -

הלמוט ניוטן: שתי נשים (היתה צריכה להיות לי תמונה דומה, עם בגדים, לפני כמה שנים על השער של לאשה וגנזו אותה)

סתם הפקות אופנה -

שימו לב לסיפור, לאוירה מאחורי התמונה,שימו לב לכמה פרטים יש על הסט, לדיוק, לטיבעיות בה עומדים הדוגמנים כאילו מספקים לנו הצצה לרגע מהחיים. זה מעניין לראות סיפור שמציג לנו חלום או מציאות זה מושך לראות את הבגד, השילוב שלו בפנטזיה או במציאות, שם אנו מדמיינים עצמינו כחלק מהחלום.

אז אני אומרת, לפני שמכתירים כתרים ולפני שנעלבים ובועטים, כדאי להסתכל על התעשיה ולראות כל אדם את דבשתו הוא. אני עדיין מחכה לסטייליסט, למעצב, לצלם וכולם כבודם במקומם מונח, שיצאו מהריבוע המשעמם ויתחילו ליצור, לפנטז, להתפרע כי גם הדרמות לפני ומאחורי הקלעים לא מצליחות לעורר את הגוויה התרבותית הזאת.