מתנהלת שיחה די מעניינת ביני לבין" שואלת שאלה" בימים האחרונים. השואלת מנסה להבין מה נקודת המבט שלי על מקצוע הדוגמנות ובכלל. בעצם "שואלת" מנסה להבין מה היא פילוסופיית החיים שלי וכיצד הבחירה להיות דוגמנית מצטרפת לפיסות הפאזל של חיי.

ובכן, אני אנסה להסביר את עצמי בקצרה ככל האפשר, אני מקווה להיות ברורה.

הדרך בה אני רואה את חיי, הדרך בה אני בוחרת לנהל את חיי מורכבת מחלומות. אני מאמינה בלחלום ובלעשות כמעט הכל בשביל להגשים חלומות. חלק מהחלומות בחיי, כשהייתי ילדה היו להיות מלכה. אני מאמינה שכל ילדה חולמת להיות מלכה. התמזל מזלי ונולדתי עם פרצוף שאנשים קוראים לו פרצוף יפה.

המזל האיר לי פנים, בפעם השניה, כאשר באחד משבילי חיי (כתבתי על זה כאן כבר ולכן לא אפרט), נפתח לי השער לעולם הדוגמנות.

כמו שכתבתי פעמים רבות, דוגמנות בשבילי זו עבודה, אמצעי, ולא דרך חיים. יש לי עוד מקצוע אחר בו  אני עובדת ולו עשיתי העברה לניו יורק. חוץ מזה יש לי עוד שני תחומי עניין עיקריים, אחד מהם הוא כתיבה, אליו חזרתי לאחרונה וסלחו לי אם לא אפרט כאן לאיזה כיוונים אני לוקחת את הכתיבה שלי. (זה קשור למשהו שעשיתי כבר בעבר).

כשאני בוחנת את שוק העבודה אני רואה מקצועות כמו: מלצרית, מזכירה, רופאה, עורכת דין, מוכרת בחנות. מקצועות אלו הם קשים, אם מבחינה פיזית ואם מבחינת זמן הלימוד, המחשבה, החומר איתו צריך להתמודד. מכאן, שלשיטתי, מקצוע הדוגמנות אינו מקצוע קשה ואני אסביר, רוב הנשים שאני מכירה עוסקות בטיפוח עצמי, קרי: קוסמטיקאית, שעווה, משקיעות כסף במוצרי איפור וקוסמטיקה, גם אני. אני אולי קצת יותר מאחרות כי אצלי זה גם מקצוע, אבל מצד שני אני מקבלת גם המון מתנות.

תזונה, רוב הנשים שאני מכירה נמצאות בדיאטה תמידית. גם אני לאחרונה מנסה להקפיד על תזונה נכונה ודלת קלוריות (מה לעשות, מתבגרים) אז בעצם גם כאן אני לא מוצאת עיסוק שחורג מהנורמות. התעמלות אני שונאת, אבל מכוון שאני חייבת אני מנסה למצוא משהו שיסב לי תחושה טובה ולא של עונש וכאן נכנס הריקוד והיוגה

מה עוד נשאר, אודישנים ויחסי ציבור. ובכן לאודישנים אני הולכת בין לבין, בארוחת צהריים, אחרי העבודה ולפעמים גם בזמן העבודה. זה חלק של השקעה שאני חייבת להשקיע. יחסי ציבור לעצמי אני די שונאת. בארץ כמעט ולא עשיתי בתקופה לפני שעזבתי. כאן זה קשה לעשות כי אני לא נמצאת כאן הרבה זמן ואני לא מכירה. אנשים טובים עוזרים לי ואני עושה גם דברים בשביל עצמי ומשתדלת ללכת לארועים.

בשבילי לעבוד כדוגמנית זה זכות, מתנה. כל עבודה שקבלתי עד היום היתה עבורי חוויה, גם אם זה היה להצטלם בחרמון עם בקיני. תמיד אמרתי תודה שלקחו אותי ושילמו לי את המחירים השערורייתים ששילמו. מצטערת, זה לא נראה לי עבודה קשה להצטלם, ללכת על מסלול, להופיע בטלויזיה, זה לא קשה! זו חוויה.

באשר לזוועות שנשים עוברות בתעשיה. נשים עוברות זוועות ומוטרדות מינית בכלל, נקודה.

גם במהלך שרותי הצבאי ובאוניברסיטה ובעבודה השניה שלי חוויתי הטרדות מיניות. זה קיים בכל מקצוע. הרבה פעמים ואני מדגישה שלא תמיד זה המצב, אבל יש גם מצבים בהם תלוי מאוד גם איך האשה מעמידה את הדברים. גבר יכול לרמוז לי שאם אני אמצוץ לו אני אתקדם מהר יותר. הוא יכול לרמוז במילים ואני יכולה לענות שבטוח עיתון ### ישמח לעשות מזה סקופ או לענות לו שאני תמיד שמחה כאשר יוצא לי להשתמש בעיצה שקבלתי מאחי, וכשהוא שואל איזו עיצה אני עונה: להקליט כל מו"מ שאני עושה בטייפ מנהלים. ולחייך. דרך אחרת היא להמשיך עם הטיזינג ולראות עד לאיפה  זה מוביל, מה הוא באמת יוכל להשיג עבורי כדי שאתקדם. אז או שהוא יגע בי או שלא. מהדוגמא הזו ניתן להבין שאפשר לשחק עם סיטואציות לכאן ולכאן, הרוב תלוי בבחורה. (ושוב אני לא שוללת מקרים בהם גברים/נשים מנסים לגעת ולכפות את עצמם בלי שום קשר להתנהגות האוביקט המוטרד, אני לא אומרת שזה לא קיים).

אני לא אומרת שמקצוע הדוגמנות הוא מקצוע זוהר, אני לא אומר שזו לא עבודה, אבל בהשוואה למקצועות אחרים זו לא עבודה קשה, השכר מייטיב עם מקבלו ובשבילי כל פעם שאני עובדת זה סוג של חוויה חדשה.

מה שאני בעצם מנסה להגיד שדוגמנות היא עבודה ככל עבודה. העבודה דורשת השקעה במוצר והמוצר הוא אני, זה מה שאנשים לא מבינים. מה שאני מנסה להעביר בבלוג הוא, שמאחורי הקלעים יש הרבה חרא, אבל חרא יש בכל מקצוע. אני נהנית מההשקעה, המתהליך ומהתוצאה הסופית, אחרת לא הייתי שם כל כך הרבה שנים.

לגבי הפיצול עם עבודה אחרת שלי, כמו שכתבתי יש לי הרבה תחומי עניין. אני חושבת שאני טובה במה שאני עושה (במקצוע השני שלי) ועבדתי בארץ במקומות מאוד מאוד יוקרתיים וקבלתי פידבקים חיוביים מבחינה מקצועית. אז...לא יודעת, אני מאמינה שאפשר וצריך לשלב תחומי עניין כי זה הופך אותך לאדם יותר יצירתי ורחב אופקים, דבר שמשליך מעבודה לעבודה.

זו אני אלו הם חיי, אני מתנהלת ככה כבר כמה שנים וזה יוצא טוב. לכן כל ויכוח או דיון פילוסופי בנושא די  מיותר. לי זה מצליח אולי לאחרים זה לא אבל זו אני וזה מה שאני יודעת.

שתיים עשרה שנה טלעד שידרו על המרקע. מתוך שתיים עשרה השנים האלו שלוש שנים הייתי שם,

חלק "ממשפחת טלעד". שמחתי בשמחתם בקוקטלים, במסיבות ועכשיו דמעה עגולה בורחת מזווית העין. הכרתי את עוזי פלד, טלי ביתו היתה המאפרת שלי, את אייל הכרתי עוד לפני מסעותיו בעולם. באותם ימים משפחת פראן עוד הפיקה שעשועוני טלויזיה ולא טלנובלות דביקות, השוק היה קטן והחלום גדול.

עבורי לראות את טלעד סוגרים את המתג השבוע זו סגירת מעגל, זה כאב עמוק בלב. אני נפרדת מהם ברגשות מעורבים, מצד אחד הם נתנו לי את ההזדמנות הראשונה שלי ושילמו לי משכורות שמנות במשך תקופה ארוכה (בעצם שילמו לי את שכר הלימוד לאוניברסיטה). היו לי איתם תקופות מטורפות בהם קרה שבערב אחד הופיעו שתי תוכניות בהן השתתפתי בפריים טיים  ופרסומות שהשתתפתי בהן בהפסקת הפרסומות, כולם צחקו באותו ערב שכבשתי את הטלויזיה. והיו גם תקופות פחות טובות, אבל הן קשורות בעיקר למי שעבד איתם.

כמו שכתבתי, במשך שנים חגגתי איתם כמעט כל ארוע ויש אפילו תמונה שלי באולפני ג.ג. .

זה סופה של תקופה, ועצוב לי. אני באמת חושבת שטלעד עשו טלויזיה טובה ועצוב לי על הפרידה.

אני חושבת שהטלויזיה היום אלימה מידי, בוטה מידי, מינית מידי ולעיתים קרובות לא נעימה. הצבעים עזים, הווליום גבוה בפרסומות. זה מצחיק שכל מי שבא לבקר אותי כאן מציין כמה נעים לצפות בפרסומות בארה"ב. אבל הטלויזיה היא ראי של החברה, לפחות בישראל, כאן הטלויזיה מנסה לפחות לחנך.

היו שלום שידורי טלעד.

תודה על השנים היפות.