מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

9 1/2007		הביתה
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי, אופטימי

אנשים יגידו שזה אידיוטי, אבל דיי חיכיתי לנסיעה שלי הביתה ביום חמישי האחרון. טוב, לא פלא. 3 שבועות שלמים ביליתי לי בין ארבעת הקירות של החדר בדירה במעונות ובטיולים לפקולטה שלי ולעוד כמה מקומות בקמפוס. את מספר הפעמים שיצאתי מהקמפוס בזמן הזה אפשר לספור על יד אחת, וגם זה בעיקר לקניות של דברים שלא יכולתי להשיג בסופרמרקט בפנים. ההורים באו בימי שישי, כל אחד בתורו (ביחד הם הרי לא יבואו) והביאו אספקה של בגדים, אוכל, לקחו כביסה ובעיקר הביאו ריח של בית. נכון שהחדר שלי היום הוא שילוב די מוצלח של החדר שהיה לי בבית לפני שהאח הקטן שלי השתלט על רובו (בגלל השטיח, הרדיו, הכרית והזברה) לחדר שלי במעונות בשנה שעברה, מלבד הבלגן התמידי ששורר לי על השולחן. מה שכן אני יכול להגיד עליו זה שלפעמים הוא פשוט נראה לי קצת גדול עליי ואפילו ריק לפעמים, ורק מחכה להתמלאות בצורה זו או אחרת.

ביום חמישי האחרון סיימתי ללמוד, ואחרי ליווי קצר במעלה ההר, שמתי פעמיי לכיוון החדר בשביל לארוז. הייתה לי בדיוק שעה לאוטובוס הקבוע שלי לעיר הגדולה והייתי צריך להתארגן. הכביסה כבר חיכתה בתוך השק שלה (מזכרת מימי הצבא) וכבר בתוך התיק הנגרר, המחשב התקפל לתוך התיק ביחד עם כל האביזרים שלו, וגם לקחתי לי את המחברות שרציתי לעבור עליהם. הנגן כבר הוכן מבעוד מועד ולמרות שכבר הרבה זמן לא החלפתי בו את המוזיקה, היא עדיין משובחת ומסוגלת להעביר את הדרך (עד לבואו של המחליף שלו במהלך החודש, sansa קטן ומשוכלל). אחר כך התחלתי את הטיפוס לכיוון תחנת האוטובוס בתקווה שלא פספסתי את אחד משני האוטובוסים שיוצאים בשעה הזאת. בתחנה חיכתה מונית שירות לתל אביב אבל ויתרתי על התענוג המפוקפק, גם כי זה יותר יקר (בדוק) וגם כי היה לי כרטיס הלוך ושוב שהתוקף שלו עמד לפוג אחרי כל כך הרבה זמן בצפון. הנסיעה עברה בצורה חלקה ובלי הרבה בעיות, בדרך הספקתי לבדוק אם דברים השתנו להם בשבועות האחרונים עד שנחתתי בבית.

בפעם הקודמת שנשארתי פרק זמן ארוך כזה, חיכתה לי בבית טלוויזיה פלזמה נוצצת שהגיע אליו בהפתעה מוחלטת. מצד שני, היא הקרינה תמונות פנוראמה של העיר ממנה הגעתי אבל בהקשרים לא נעימים כל כך. הפעם השינויים בבית היו קטנים יחסית. פה טלפון שהוחלף, שם וילונות חדשים באמבטיה ועד החלפת המכשירים הסלולאריים של אמא שלי ושל אחי (עוד כמה הצטרפו לאוסף שיש בבית). אחרי שגם אחותי הכריזה שהיא הולכת להחליף את שלה, נכנעתי גם אני והלכתי להחליף את שלי. האמת, תכננתי להחליף את התוכנית שלי למשהו קצת יותר הגיוני לכיס שלי (מי אמר תוכנית סטודנטים?) אבל הם רצו שאני אקח מכשיר חדש. אחרי ויכוח קטן הסכמתי לקחת מכשיר חדש ולהגיד שלום לקודם, ששהה אצלי הכי פחות זמן מכל המכשירים שהיו לי (רק שנה ו-3 חודשים). החדש, שהוא למעשה אחיו הקטן, הוא בעיקר קל, שחור וקומפקטי  עם אותם תכונות כמו הקודם, אבל הרבה יותר יפה.

הבעיה עם כל הסידורים האלו שהם גוזלים מהזמן שאני צריך בשביל להשלים את שאר שיעורי הבית שלי. נכון שנוסעים הביתה בשביל לנוח אבל כל הדברים האלו רק נערמים וימי ראשון הם ימים מועדפים על צוותי הקורסים השונים לפרסם תרגילי בית חדשים ללא התחשבות בעובדה שיש לנו עוד תרגילים לעשות. כבר כתבו לנו לא מזמן במייל שלמרות שיש לנו שבועיים להגיש תרגיל בית מסוים בקורס מסוים, עדיף שנעשה אותו עכשיו כי אחר כך יהיו עוד באותו קורס וככה לא נבזבז לעצמנו זמן. כמובן שגם בכל שאר הקורסים היו תרגילי בית, אחרת זה לא היה מעניין. כשמגיעים הביתה ביום חמישי, אין כל כך הרבה כוחות לשבת ולהתחיל לעבוד. הנסיעה מייגעת, הגוף צריך שחרור מצורת הכיסא שהוא קיבל מהדרך ובכלל, למי יש כוח לדברים האלו כשאני בבית? ככה יוצא שלמרות שאני הגעתי הביתה ב-17:00, רק ב-22:00 אני מתיישב ליד המחשב, וגם אז עוברת לפחות שעה עד שאני פותח קובץ של שיעורי בית, לא לפני שעשיתי טיול שלם במרחבי הרשת (אחרי הגילוי שהאינטרנט בבית מהיר יותר ממה שיש לי בחדר). המצב לא משתפר ביום שישי. קניות בבוקר, ביקור אצל סבא וסבתא בערב ואחרי זה ישיבה משפחתית מול ארץ נהדרת. רק אחרי זה אני מחליט ללכת למחשב ויושב עד 2 לפנות בוקר בשביל לסיים שיעורים בהסתברות. בשבת יש בעיקר לחץ לסיים או לפחות לחשוב קצת על כל הדברים שרציתי להספיק בסוף השבוע. יש עוד לסדר תיק, לבדוק אם יש טרמפ צפונה (אין), להקטין את ערימת הבגדים שלי שחזרה מכביסה ומחכה שיעשו איתה משהו, לעזור להכין צהריים, ומדי פעם גם לנשום. כל זה עם הדד ליין שב-18:30 צריך כבר להיות מוכן כי אני רוצה לנסוע באוטובוס הראשון צפונה וכי שאר המשפחה מתכננת לצאת לקניות בזמן הזה, אז הם יוכלו לקחת אותי לאתר הזוהמה התל אביבי, שמכונה במקומות שונים התחנה המרכזית. והנה אני כבר על האוטובוס שמגיע לשם שינוי בזמן ונכנס עד לסוף הרציף כדי שלא נרטב ושום מטפסים חזרה צפונה. מובן שלא ישבתי על השיעורים אחרי שהגעתי. למי יש כוח אחרי נסיעה כל כך ארוכה?

בינתיים החיים נמשכים, הלחץ לא ירד אחרי בחני האמצע, ואת החודש שנשאר עד לסיום הסמסטר צריך להשקיע בלתת הכל בשביל לסיים אותו כמו שצריך ולהתכונן כמו שצריך לבחינות, כדי שהבחנים לא יגנו עליי חס וחלילה וסוף סוף אני אהיה מרוצה מהציונים שלי. ובלי קשר, למרות איזה רעד קליל בברכיים, המצב דווקא בסדר גמור ביני ובין העולם. שרק יימשך ככה.

שמור   בטל

14 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-11/1/2007 02:01

 

28 12/2006		קצת שיחרור קיטור
		תגיות: טכניון, שחרור קיטור

אתמול בערב ישבתי לי ללמוד לבוחן בהסתברות (שיהיה היום, חמישי). הטלפון מצלצל לו ומישהי בצד השני שואלת אותי אם השתתפתי במבצע באתר כלשהו באינטרנט (השתתפתי), מבררת את כל הפרטים ואז מודיעה לי שזכיתי בתלושי קניה בסך 300 שקלים בחנות בגדים כלשהי. עכשיו רק נשאר לתאם איך לקבל את הפרס. את הפרס אפשר לקבל רק בתל אביב ורק בימים ראשון עד רביעי בשבוע הבא, אבל הבעיה היא שאני לא אהיה בתל אביב עד יום חמישי הבא. אחרי הבוחן אני אהיה מספיק עייף לנסוע דרומה, ויש מספיק דברים שהצטברו בשבועיים הקרובים ככה שסוף השבוע הקרוב (השני כאן, אני שובר שיאים של שהייה מחוץ לבית) מוקדש להשלמת פערים רצינית וגם למנוחה. מזג האוויר בחוץ לא מוסיף יותר מדי, ואני אשאר לי בחדר המחומם שלי (ושוב לבד בדירה). אני והמוקדנית מהצד השני מנסים למצוא פתרון למצב ואחרי שאני שואל מתברר שאפשר לתת יפויי כוח שמישהו אחר ייקח, רק שבשביל זה אני צריך לחתום ואני בחיפה ולא אגיע הביתה בשביל זה. בסוף החלטתי לוותר, להזיז לי שעתיים במערכת ולנסוע לתל אביב בעצמי רק בשביל זה. אחרי שהיא רשמה מתי ביקשתי להגיע, חזרתי לתהות כמה וומבטים חוצים את הכביש בין 22 ל-23 והאם הם יתפלגו או לא (תרתי משמע). לא עוברת חצי שעה ועוד טלפון. שוב פעם מאותו מקום, רק שהפעם מבשרים לי שהם עשו טעות ובמקום להתקשר למישהו שזכה, הם התקשרו למישהו שלא זכה. מותש ומבולבל מפונקציות ההתפלגות, לא היה לי כוח להתווכח איתו, אז ויתרתי. לפחות חסכתי לי יום של טרטור עצבני בשביל 300 שקל.

במקרה הזה ויתרתי, כי באמת  אין טעם, אבל במקרה אחר החלטתי להילחם עד הסוף על מה שמגיע. בתחילת החודש, אני וא' ישבנו על תרגיל הבית השלישי בלוגיקה ונתקענו בשאלה האחרונה שלו. הלכנו למתרגלת האחראית, כשעוד הלכנו לשיעורים שלה (היא כל כך נוראית) ושאלנו אותה אם היא יכולה להסביר קצת והיא לא רצתה. חיכינו שבוע ואז הלכנו לשעות קבלה של אחד המרצים והוא הסביר את כל השאלה פחות או יותר ונתן הסברים. לקחתי את ההסברים שלו, שיניתי אותם במידת הצורך (כי בעצם הוא התחיל להוכיח סעיף שצריך להפריח בו, עד הנקודה שכל ההוכחה נפלה בה), ולמחרת הדפסנו, קצת פחות משבוע לפני מועד ההגשה. נסעתי הביתה לסוף שבוע, וכשחזרתי אחד השותפים שלי לדירה בא וביקש ממני עזרה בשאלה הזו. פתחתי את הקובץ על המחשב (להקליד את השיעורים זה דבר נוראי, אבל ככה דברים פחות הולכים לאיבוד ויותר מובנים) והסברתי לו פחות או יותר את מה שכתבנו. הוא כתב אצלו מה שכתב והגיש את התרגיל. כשהתרגיל חזר, נדהמנו לגלות את הציון 31 מתנוסס עליו, עם הערה שנתפסנו מעתיקים. מיד נשלח מייל נזעם את בודקת שיעורי הבית, שלא יכול להיות דבר כזה ואין סיכוי שהעתקנו, ואנחנו לא יודעים אפילו ממי העתקנו. אחרי דין ודברים חילצנו ממנה את השמות של אלה שכביכול העתקנו מהם, השותף שלי לדירה והשותף שלו (שקיבלו אותו ציון). א' דאג לשלוח לה מייל שבו הוא טוען שאנחנו לא מכירים אותם בכלל, ואחרי זה חטף ממני מנה הגונה של צעקות איך הוא שולח משהו בלי להתייעץ קודם וגורם לנו לצאת טמבלים (קשה להוכיח שאני לא מכיר מישהו שהוא שותף שלי בדירה ושהשני לומד איתי ביולוגיה). קבענו להיפגש איתה היום בשביל להסביר הכל. הסתכלתי בעצמי בעבודה שלהם וגיליתי שיש ביסוס לטענות שלה כי מדובר בנוסח כמעט זהה, למרות שבשום אופן הקובץ שלי לא עבר למחשב שלו (בניגוד למה שקרה בשתי העבודות האחרות, אבל אל תגלו לאף אחד...). לא רק זה, היא גם בדקה את שלהם קודם וכשהיא הגיעה לעבודה שלנו וזיהתה שמדובר באותו דבר, היא פשוט מחקה את הכל ולא בדקה את הסעיף הנוסף בשאלה שהיה שונה לגמרי. אז הלכנו היום לדון בדברים. השותף שלי העדיף להישאר למטה בהרצאה של נציגי מיקרוסופט בתקווה לזכות במכשיר זיון (לא מה שאתם חושבים! זה הנגן החדש שלהם zune, וכן, לא בחירה מבריקה של שם...) ואני ניגשתי עם השותף לדירה והשותף שלו. הצלחנו לשכנע אותה לבדוק שוב את העבודות ולפחות להחזיר לנו את הניקוד שהורד בגלל ההעתקה (קיצצה את הציון בחצי). בזמן שהיינו שם, השותף של השותף שלי החליט להתעלף לה בחדר, וכל מה שהיה להגיד בתגובה הוא שזה נראה ממש אותו דבר...

אומרים שגשם בחוץ, אומרים שקר אבל אני יושב לי בחדר המחומם שלי (הם שוב פעם מפעילים אותו בבוקר, גורמים לי להזיע בתוך הפוך ולהתעורר!), שומע מוזיקה ומנסה לחשב הסתברויות. אמרתי שכל האדישות של הסמסטר הזה תתנפץ לי בפרצוף וזה בדיוק מה שקורה. מחר בוחן אמצע שני (הראשון נגמר בצורה קטסטרופאלית), ובחוץ הברד יורד על מכונת הסיגריות שמתחת לחלון שלי ומבריח את כל המעשנים שעושים לי רעש. עכשיו נשאר לעבור את הבוחן הזה ולהתחיל לסגור את הפערים שפתחתי השבוע. ואצלי? זה לא שדברים השתנו יותר מדי, אבל קצת יותר טוב. קצת.

שמור   בטל

21 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-30/12/2006 17:17

 

12 12/2006		דמיון חופשי
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, טכניון

זה כבר שבוע שישי של הסמסטר והוא נראה לי קל מדי. אחרי הטירוף של הסמסטר שעבר, שכלל מרדף אין סופי אחרי האינטגרלים בחדו"א, החבורות באלגברה והקודים שלא רוצים להתקמפל כמו שצריך גם בשלוש לפנות בוקר בחווה, בסמסטר הזה הכל זורם לי בשקט, וזה מתחיל לרעוש לי. אני רואה מסביבי אנשים שעובדים עד לשעות הקטנות של הלילה (שותף אחד חוזר מהחווה באחת בלילה, השני יושב בחדר שלו עד שתיים בלילה לפחות) ואני בשקט שלי, עם שיעורים מוכנים לשבוע הקרוב יכול לעשות ביקור שבועי בבריכה, ביקור שבועי בחדר כושר (בכל זאת, קיים קושי להכניס את הדברים האלו יותר), יש לי מספיק זמן לגלוש באינטרנט בחדר או סתם לעשות כל מיני דברים שלא קשורים ממש ללימודים. יש לי 6 קורסים בסמסטר הזה, שניים מתוכם נטולי עבודות להגשה (רק בחינה סופית), על קורס אחר אני חוזר ועבודות הבית בו הם ברמה של סמסטר ראשון (וגם אז הם היו לי קלילות) ואת שלושת האחרים אני עושה עם כל השאר. גם בקורסים האלו, ההגשות הקרובות שלי לדברים שעדיין לא הגשתי ועוד לא גמורים הם לעוד יותר משבועיים אחרי שהספקתי לשבת לפעמים עם אנשים ולפעמים לבד, ולסיים הכל, אפילו ברמה של להקליד הכל במחשב ולהדפיס (או להמיר את הקובץ ולהגיש אלקטרונית). נכון שיש לי גם קצת רפרנסים שפה ושם עוזרים לעניים, אבל עדיין אין לי את כל השיעורים וגם עם מה שאני באמת צריך לשבת ולפתור (ויש לא מעט), אני מסתדר. אני לא רוצה להגיע לפברואר, לתקופת המבחנים, ואז לחטוף את הסנוקרת בפרצוף. לשם שינוי, הפעם יש לי מטרה מוצהרת ורצון לשפר את הממוצע שלי באופן דרסטי, ואם זה ימשיך ככה, זה עוד יכול להיות טוב, אבל לכו תדעו. בינתיים מציצים להם מעבר לפינה בחני האמצע ולשם שינוי הם לא חדו"א ואלגברה כמו בשני הסמסטרים הקודמים. הבעיה היחידה הפעם היא הימים שלהם: שישי בבוקר וחמישי בערב (שבוע אחר כך), מה שככל הנראה יכריח אותי להישאר כאן לפחות שבת אחת, אם לא שתיים, אבל גם את זה נשרוד.

 

בלי קשר ללימודים, הגוף שלי שוב החליט לעשות לי את המוות. הפעם זה רק נזלת, אבל היא השתלטה על כל פינה חלולה שיש בראש (וכנראה יש הרבה, אחרת לא הייתי מרגיש סתום כל כך). בחלק מהימים האחרונים זה כבר גרם לי לחולשות בכל מיני מקומות בגוף, ולהרגשה של עוד שנייה אני מתפרק פיזית. גם ככה קשה לנשום עם נחיר אחד בלבד. מה שכן, בדיקה קטנה שעשיתי היום גילתה שדווקא אין בעיה לנשום דרך האף מתחת למים, אפילו אם המים מלאים בכלור (ברובם...). כמובן שהאף לא נשאר פתוח להרבה זמן. עכשיו רק צריך לזכור להביא מהבית איזה תרסיס אף בשביל שאני אוכל לנשום כמו בן אדם נורמלי בשבועות שאני הולך להישאר כאן (רציתי לכתוב לסגור, אבל זה יישמע כל כך צבאי).

 

החלטתי להיות פשוט אני, לפחות בכל מה שקשור להתנהגות שלי עכשיו כלפיה. אני לא חושב שאני צריך לשנות משהו בהתנהגות שלי למרות כל מה שהיה. זה פשוט לא אני. היה מה שהיה ואני לא יכול לעשות עם זה כלום, אבל אני לא יכול להתנות את הדברים שאני עושה בדברים האחרים, כי הם פשוט צריכים לבוא מהמקום שלי. זה יכול להתפרש אצל אחרים בכל צורה שהיא, אבל בסופו של דבר זה לא משנה לי. אני רוצה להיות אני, וזה מה שאני צריך להראות לכל העולם, ובסופו של דבר, אני לא זה שמפסיד כאן.

 

רציתי לכתוב כאן כבר לא מעט זמן על העובדה שסימפוני סגרה את הבלוג שלה. ידעתי על זה עוד לפני שזה קרה (למעשה, היו מחשבות לפני קרוב לשנה וחצי בעניין), ואפילו היו ניסיונות קטנים שלא הצליחו, לשכנע לא לעשות את זה. אבל מה לעשות, איתה אי אפשר להתווכח. רציתי להגיד כמה מילות פרידה מהבלוגרית (אבל לא מהאדם) שכנראה הגיעה הכי קרוב אליי שמישהו הצליח, שהצליחה לעקוף כמעט את כל המחיצות ולהתגלות כחברה אמיתית, מעבר למילים שמרצדות להן עד המסך. אם יש דבר אחד טוב שיצא לי באופן אישי מהבלוג הזה, שיחגוג 4 שנים בתחילת מרץ, זה היא, ומספיק שפכתי כאן ובאוזניה (ועיניה) מילים על כך. זו פרידה מהבלוגרית שהולכת, אבל האדם שמאחורה יישאר לעוד הרבה זמן (ואין עיתוי טוב יותר מלכתוב את זה ביום ההולדת שלה).

 

זה נראה קצת מוזר לראות פתאום דברים מהצד השני, אחרי שכבר התרגלתי (אם אפשר להתרגל לזה) להיות בצד אחד. זה נותן סוג של פרספקטיבה אחרת, אבל גם תחושה מאוד לא נעימה. אחר כך אני כבר לא ממש סגור על מה אני מבין מכל העניין ומה אני בעצם רוצה. אולי, בסופו של דבר, זה רק בראש שלי. כרגיל.

שמור   בטל

21 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של בורגנית ב-14/12/2006 14:20