מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

19 1/2008		סוף לסיפור?
		תגיות: טכניון

האמת, כבר לא חשבתי שהיום הזה יגיע. זה גם נשמע הזוי להגיד את זה, אבל ביום ראשון ייפתח סמסטר חורף תשנ"ח. נכון, לא בצורה מלאה. חלקו כבר נפתח במועד המקורי שלו באוקטובר ואמור להסתיים עוד שבוע וחצי (התאריך הרשמי של הטכניון), אבל כל השאר אמורים להתחיל כבר מיום ראשון. זה נשמע מוזר, אבל זה הולך להיות עוד יותר מוזר מיום ראשון, כשהכל יתחיל. בעצם, המילה שהכי טוב לתאר איתה את מה שהולך להיות היא אנדרלמוסיה.

בחודשיים האחרונים התכוננו טוב טוב ליום הזה, היום שאחרי. אחרי אינספור דיונים נוסחה חבילה של פתרונות שאמורה לענות על כל הצרכים של כמה שיותר סטודנטים. המחשבה הייתה לתת למי שרוצה לבטל לעצמו את הסמסטר, לעשות כן, ואותו הדבר לגבי מי שלא רוצה לקחת את הקורסים שהוא לא למד. חשוב לציין שעל אף שעלו דרישות שונות לבטל את הסמסטר באופן גורף, זה לא משהו שבאמת באחריות של האגודה ובכלל, למה שאני, באופן אישי, ארצה לבטל לעצמי את הסמסטר? אני לא רוצה להישאר כאן יותר ממה שאני צריך, רק בגלל שאחרים לא מסוגלים או לא רוצים ללמוד ולא מוכנים לקחת על עצמם אחריות לכך.
היה צריך לפתור את בעיית המבחנים, כי מצד אחד זה כמעט בלתי אפשרי להיבחן כשברקע לומדים (מועד מקורי) ומצד שני זה ממש לא הגיוני להיבחן 3 חודשים אחרי סיום הסמסטר. היה צריך סוג של פתרון ביניים והפתרון היה לאפשר לגשת לשלושה מועדים (א’; ישן, א’; חדש וב’; חדש), כדי שכל אחד יוכל לבחור מה הזמן האופטימלי בשבילו לגשת. היו ניסיונות לדרוש דברים נוספים, חלקם מוצדקים מאין כמוהם (דחיית התקנה החדשה על חזרה על קורסים) ואחרים כטקטיקה של מו"מ (הטוב מבין השניים).

כשברקע האיומים לביטול הסמסטר (מישהו צריך להסביר לוועד ראשי האוניברסיטאות את משמעות הביטוי אולטימאטום), התפוצץ לו ברביעי בבוקר המו"מ בין האגודה והנהלת הטכניון. אחרי שבועיים (אם לא יותר) שהדיונים התנהלו בצורה של טנגו, כלומר צעד קדימה, צעד אחורה, מישהו שם למעלה החליט לשבור את הכלים ופשוט לסרב לכל הצעה של האגודה, תוך כדי דריסת החופש היחידי שעוד נותר, אי שם בספטמבר, הכל בשביל הלימודים. בשלב הזה, היה ברור שחייבים לעשות משהו. כשברקע סטודנטים מתבצרים בבן גוריון, הוחלט על חסימת השערים ויצירת בלגן. אחרי שכבר התחילו ההכנות, נודע שהסגל הבכיר אמור להתכנס למחרת (כלומר שלשום, יום חמישי) באחד הבניינים, ואותו בניין הפך למטרה. בשלב השני, תוכנן לעלות על בניין הסנאט ולהישאר בו כמה שרק אפשר, כמו שעשו במקומות אחרים.

ההפגנה התחילה כבר ב-9 בבוקר. במקום להיסחב עם שלט, כמו שעשיתי בתל אביב לפני שבוע, תפסתי הפעם ג’;ריקן ריק וחצי מקל של מטאטא. ככה לא צריך להרוס לעצמי את מיתרי הקול (שלוש שנים בבלומפילד לימדו אותי טוב) ואפשר לעשות רעש בדרכים אחרות. יצאנו בצעדה לכיוון השער המרכזי, תוך כדי חסימת הכביש שמוביל אליו. אחר כך התחלנו בצעדה חזרה לכיוון אותו בניין, שכבר כוסה בשלטים לכבוד האירוע (בלט במיוחד שלט עם אינטגרל...). השתלטנו די מהר על כל רחבת הכניסה והתחלנו במופע שלנו. קריאות קצובות, שירים שלא היו מביישים את היציע המזרחי בטדי (כל עוד גאידמק לא עומד שם לבד), נאומים חוצבי להבות, קריאות קצובות בערבית מהסטודנטים של אזרחית ומופע מיומנה קצר של חבורת המתופפים (ואני בתוכם). המרצים ניסו בלי הצלחה לפלס דרך פנימה (יו"ר הסגל הבכיר, שהקפיד להצטלם לכל עיתון ואתר אינטרנט בשבועות האחרונים, נכנס כשהוא מניף את ידיו כלפי מעלה וזוכה לבוז רב), בין אם זה דרך הסטודנטים או מסביב, מה שגרם לכל הגוש להקיף מספר פעמים את הבניין בשביל לעשות להם רעש.

רגע לפני שנגמר הכוח לאנשים וכדי למנוע מהאנשים להתפזר, התחלנו בצעדה לכיוון הסנאט, והוא נכבש בלי בעיות. נכנסנו פנימה והתחלנו להרעיש ולהרעיד את הבניין. בשלב הזה, אחרי יותר משעתיים של הפגנה, הרגשתי שמיציתי את עניין התיפוף. היד כבר מספיק כאבה והופיעו עליה שלפוחיות לא נחמדות במיוחד. עליתי לקומה למעלה כדי לצפות בהם ממשיכים ברעש ומתחילים להתארגן לשהייה ממושכת במקום. קצת לפני 12 פרשתי, כי הייתי צריך ללכת ולשכנע מרצה חבר סנאט בצדקת חבילת הפתרונות שלנו. בסוף בכלל התברר שהוא פרש מהחברות בסנאט לפני שבועיים, ואני בזבזתי את זמני לשווא (או שלא). כשיצאתי ממנו, קיבלתי טלפון שסוף סוף המחשב שלי מוכן. בדיוק שבוע לפני זה הוא החליט להחזיר את נשמתו לבורא עולם המחשבים ולהפסיק להגיב. החששות בדבר ההארדיסק התבררו כנכונות, ואני נאלצתי להיפרד מסכום די מכובד ולקבל שוב את כאב הראש שתלוי בבנייה מחדש של כל מה שהיה בו בפנים לפני כן. לפחות עכשיו הוא תקין.

חזרתי לשם אחרי שלקחתי את המחשב, כדי לראות אותם מתכוננים לשהייה ממושכת. הם כבר הביאו מערכת מוזיקה והתחילו לרקוד שם כמו מטורפים. בשלב הזה החלטתי שעדיף לי כבר לנסוע הביתה, גם בגלל התור שהיה לי למחרת. אם לא היה לי תור או צורך לטפל במחשב, אין לי ספק שהייתי נשאר ומבלה איתם את הלילה הקר בסנאט (הם אשכרה ישנו שם בלילה). בסופו של דבר, כל המהלך הזה הצליח והטכניון הסכים ללכת לקראתנו. אומנם חלק מהסעיפים טעונים אישור סנאט, אבל זה לא משהו שאי אפשר להשיג, במיוחד אחרי שהוכח שדברים בטכניון הולכים רק בכוח, בלי טיפה של מחשבה. וזה, כמובן, מוסר ההשכל של כל השביתה המגוחכת הזאת, שחיכו לדקה ה-90 בשביל לפתור את המשבר ושרפו להם, שוב, את הקיץ.

שמור   בטל

0 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע

 

11 1/2008		נקודת רתיחה
		תגיות: טכניון, שחרור קיטור

זה היה צפוי שנגיע לרגע הזה, אבל זה עדיין מעצבן ומקומם. עוד יומיים יפקע אותו אולטימטום מוזר של ועד ראשי האוניברסיטאות בנוגע לביטול הסמסטר. מצד שני, עוד יומיים יתכנס בית הדין לעבודה להכריע בשאלה אם להוציא צווי מניעה למרצים ובכך להכריח אותם לחזור ללמד (אי אפשר להגיד להכריח אותם לחזור לעבודה, כי הם באים כל יום להמשיך במחקרים שלהם). כמו כל דבר במדינה שלנו, גם כאן הגענו לדקה התשעים, וביום ראשון אף אחד לא יידע מה הולך לקרות, אם יהיו לימודים או שלא. אנחנו אי שם בעיצומו של השבוע ה-12 בסמסטר, רגע לפני שהוא נגמר וכבר נגמר הכוח מלחכות ולראות מה יקרה.

חצי שנה לא התקיימו לימודים סדירים, מאז סיומו של סמסטר אביב בתחילת אוגוסט האחרון, ונדמה לי כבר שהתרגלתי לשגרה המוזרה הזו שאין לי כמעט לימודים. כדי לא להרגיש שאני לא עושה שום דבר כל היום, התנדבתי להצטרף לפורום השביתה של האגודה שמנסה לטפל במצב ע"י חבילת הפתרונות שהוצעה (כולל הכנסה של שינויים לאורך המצב בשטח שמשתנה מיום ליום או דרישות והצעות של סטודנטים) ומנסה לחשוב על דרכי מחשבה אחרים לפעולה, כולל אקטיביים. בשבוע שעבר התחילו דיונים מול הנהלת המוסד על החבילה ובינתיים יש התקדמות מסוימת, כשהצד השני מסכים לחלק לא מבוטל מהדרישות, אבל גם מסרב אפילו לדון בחלק מהם. הצלחנו להגיע להסכמה על מתווה ללוח השנה האקדמי החדש, תחת ההנחה שנראתה מאוד סבירה שביום ראשון נחזור ללמוד, ואפילו עדיין לשמור על סוג של חופשת קיץ קצרה של חודש-חודש וחצי. עוד לא הגיעו להסכמה על כמות המועדים האופציונליים שבהם יהיה ניתן להיבחן, כשהקורסים הבעייתיים הם אלו שדווקא כן נלמדים עכשיו, והמבחנים שלהם אמורים להתקיים בזמן הסמסטר המחודש, או אפילו במרחק של חודשיים ויותר ממועד סיום הקורס, דבר שהוא בכלל לא הגיוני. כך או כך, אנשים נדפקים, והמטרה הייתה לאפשר לגשת לשניהם ולפחות למועד נוסף (מועד ב'),כשכל סטודנט יוכל לבחור לאיזה שניים מבין השלושה לגשת.

מאז תחילתה, כמעט ואין סיקור תקשורתי. המרצים החליטו שהם לא רוצים ללכלך את עצמם והם יושבים בבית ומחכים שמישהו בכלל יסתכל לכיוון שלהם. רק בשבוע האחרון, כשבית הדין התחיל להתערב בנעשה וכשהתקשורת הריחה את הדם של הסמסטר, פתאום יש יותר כותרות ויותר דיבורים בנושא. הגענו כבר לנקודה שאי אפשר להעיר את הסטודנטים לצאת ולדרוש מכל הגורמים להגיע כבר להסכמה שתאפשר לימודים תקינים. כשמנסים לארגן הפגנה, קשה מאוד לצפות שהיא תהיה הפגנת המונים וגם ההפגנה אתמול שעשתה קצת רעש, הייתה בסופו של דבר הפגנה של 200-300 איש (סטודנטים וגם קצת מרצים ומתרגלים) שעשתה רעש רק בגלל שהיו שם כמה מעצרים (ותיכף אני ארחיב על זה). גם אם ננסה לחסום עכשיו את הקמפוס, אני בספק אם יגיעו יותר מ-200 סטודנטים שאולי יעשו קצת רעש, אבל לא להרבה זמן. באופן אישי, הייתי רוצה לקיים את הסמסטר, למרות שהוא צפוי להיות מקוצץ, רק בשביל להציל משהו ממה שעוד נשאר. ביטול סמסטר יכול להיות כל כך קטסטורפלי, ואם אני אסתכל על זה מהרמה האישית הקטנה והמצומצמת שלי, זה רק יפגע בי, בזמן שאני אמור לסיים את הלימודים או להתחיל לעבוד בעבודה נורמלית. אני כבר יודע שהתואר שלי ייקח יותר מארבע שנים, אין לי כוח להאריך אותו עוד יותר.

 

ההפגנה אתמול

נכון, אחת הסיבות שיצאתי להפגנה אתמול בתל אביב הייתה בשביל להגיע לתל אביב בחינם ואפילו קצת יותר מוקדם. אבל בניגוד לכמה אנשים שעלו על האוטובוס, נשארתי גם להפגנה עצמה עד שהחלטנו שמיצינו. כשהגענו לתל אביב כבר ראינו את הריכוז הראשוני של שוטרים ואמצעי התקשורת שכבר היו מוכנים לקראת ההפגנה. 15 הסטודנטים מהטכניון (ובראשם יו"ר וסיו"ר האגודה) הוזמנו ע"י היו"ר של תל אביב להיכנס פנימה ואחר כך להצטרף אליהם לתחילת ההפגנה (ויסלחו לי כל הסטודנטים של תל אביב על הבורות שלי כי אין לי ממש מושג למה התחלנו מאותו מקום...). אחר כך יצאנו מהקמפוס והתחלנו ללכת ברמת אביב, כשמסביבנו שוטרים וצלמים שמנציחים כל רגע. מסיבה שעדיין לא הבנתי, התחנה הראשונה הייתה דווקא הבית של שמעון פרס, שבה עצרנו, עמדנו על הכביש ועשינו קצת רעש. לא הבנתי למה אנחנו הולכים לשם, במיוחד שרוב הסיכויים שהוא לא נמצא שם בגלל הביקור של בוש (ולפי העיתון היום, גם בימים רגילים הוא לא שם).

משם המשכנו ללכת לכיוון הבית של יולי תמיר, אבל באמצע הדרך פתאום הופיע שוטר עם מגפון קטן והכריז שמה שאנחנו עושים לא תואם איתם ולכן מבחינתו ההפגנה אסורה ואנחנו נדרשים לפנות את הכביש או שיפזרו אותנו בכוח. זה לא עשה על אף אחד רושם והמשכנו בצעדה. הגענו לבית של יולי תמיר וגם שם עשינו קצת רעש. תוך שניות הופיעו במקום עשרות ניידות, אופנועים וג'יפים שמהם נשפכו יס"מניקים ומג"בניקים. אותו שוטר שוב חזר עם המגאפון הקטנטן שלו ודרש את פינוי הכביש ומיד אחר כך החברים שלו התחילו בביצוע. הם הרחיקו את כולם אל המדרכה, כשהם עוצרים כמה סטודנטים ובהם את יו"ר האגודה בתל אביב. אני עמדתי עם חלק מהאנשים שבאתי איתם בצד השני של הכביש, מסתכל על המפגינים שעדיין מנסים לצעוק סיסמאות ומולם חומה אנושית של מקררים (סליחה, מג"בניקים) שחוסמת מהם את הדרך לכביש. בשלב מסוים כמה מהאנשים שהיו איתי התחילו גם כן לצעוק, מה שגרם לכמה יס"מניקים להתנתק מהחומה האנושית ולצעוד לכיוון שלנו בצורה קצת מאיימת. כשהם הגיעו אלינו, אחד מהם עוד הספיק לפלוט "נו, את מי אני יכול לעצור כאן?". אחרי כמה דקות ההפגנה התחילה להתפזר והתחלנו במסע הרגלי חזרה לכיוון האוניברסיטה, רק לפני נסיעה הביתה.

 

עכשיו כל מה שנשאר זה לחכות ולראות מה יקרה ביום ראשון. אני באמת שכבר לא יודע מה יקרה.

 

שמור   בטל

6 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-14/1/2008 09:48

 

29 12/2007		כל השבוע מרגיש כמו שבת
		תגיות: טכניון, שחרור קיטור

ייאוש. אני לא חושב שיש מילה אחרת שאפשר לתאר את ההרגשה שלי כלפי המצב של הסמסטר. בעולם אידיאלי ונורמלי הייתי אמור להיות עכשיו אי שם בשבוע ה-10 או ה-11 לסמסטר חורף, אבל בפועל כידוע כמעט ואין שום דבר והמצב כבר נהיה משעמם. סיימתי כבר ביום ראשון את שיעורי הבית בקורס היחידי שמתקיים, וכמעט הצלחתי להדביק את הקצב של ההרצאות בקריאה ובסיכום של הקורס לצורך הבנה מעמיקה וטובה שלו. עד לפני כמה שבועות עוד ניסיתי לראות וידאו של קורס אחר, אבל נשברתי אחרי 15 הרצאות מצולמות (מתוך 37). זה פשוט כל כך משעמם, והחומר כל כך מתמטי ותיאורטי שפשוט אי אפשר להסתדר עם הדבר הזה, במיוחד כשאין תרגולים שנותנים להרגיש את החומר בצורה יותר מוחשית ומובנת. לאט לאט נגמרים לי הדברים לעשות, ואי אפשר להתיש את עצמי יותר מדי בבריכה (לפחות 20 בריכות כל יום, חייב את זה לעצמי). אחרי שכבר הבנתי שיהיה לי מאוד קשה לנסות ולהבין את החומר של קורסים שלא למדתי רק מלקרוא את השקפים שלהם, אני מנסה לקרוא את החומר של הקורסים שכבר עברתי מזמן, והתחלתי לקרוא חומר של קורס מסמסטר שני, רק בשביל להיזכר איך מתכנתים נכון (ובעיקר - איך מתכנתים, כבר שכחתי מתי כתבתי ממש קוד בעצמי). אם המצב ימשיך ככה אני עוד עלול לנסות לעשות את התרגיל בית שהם קיבלו, רק בשביל להשתפשף. זה כל כך מעצבן, כי אין לי כבר רעיונות מה אני יכול לעשות, ועבודה אני לא ממש יכול למצוא כרגע, כל עוד אני לא יודע מה הולך עם הסמסטר ומה הולך לקרות.

זו בדיוק הבעיה של השביתה הזאת. החוסר ודאות הזה יכול להתיש ולייאש, וזה מה שהוא עושה לכל אותם סטודנטים שבקושי לומדים ולא עובדים, ושרק רוצים לקבל את מה שהם שילמו עבורו ממיטב כספם. נכנסנו כבר לסוג של שיגרת שביתה כזאת, ובמצב הזה אי אפשר באמת לנסות ולגרום לסטודנטים לצאת לרחובות ולדרוש ממישהו להתערב ולהביא לסיום השביתה. אנחנו היום בדיוק חודש לסוף הסמסטר, וכמו שזה נראה, אנחנו הולכים למשוך את זה לפחות עד ה-13 בינואר, המועד בו ועד ראשי האוניברסיטאות הודיע שיבטל את הסמסטר. האמת, גם ההצהרה הזו נראית קצת הזויה, לנוכח כל האיומים שהם השמיעו בחודשיים וחצי האחרונים (אלוהים, עבר כל כך הרבה זמן?!) והאיומים בשביתת הסטודנטים בסמסטר שעבר. הניסיון העלוב שלהם לנסות להוציא צווי מניעה למרצים רק שומט את השטיח מתחת לרגליים של המחשבה לתמוך בהם, כי זה רק מעמיד אותם בעמדה כוחנית מצד אחד ופחדנית מדי מצד שני בשביל להגיע להסכם שיהיה מקובל על כל הצדדים, כולל הסטודנטים. בחלק מהאוניברסיטאות, וגם אצלנו, מנסים עכשיו להדיח את הנשיא המכהן ולהחליף אותו במישהו אחר, וגם זה נראה מגוחך למדי. לכו תנהלו ככה השכלה גבוהה.

האדישות בקרב הסטודנטים כבר די מובנת. נוכחתי השבוע לדעת שאף אחד לא באמת יודע מה הדרך הכי טובה להילחם בלי לירות לעצמנו ברגליים ולהרוס לעצמנו את הלימודים או לנסות ולעורר פרובוקציות והפגנות שלא יזיזו לאף אחד. הנה, הסטודנטים בבאר שבע הפגינו השבוע, הלכו מכות עם שוטרים ועשו שם בלגן, ופרט לכמה שורות בעיתון ואייטם שהופיע למשך שעה באתרי החדשות, לא שמעו כלום מזה. מה יכול לעזור אם נלך להפגין מול הבית של צבי הכהן, של נשיא הטכניון או של שר האוצר? אתם באמת חושבים שזה ישנה להם ויוציא אותם מהאדישות שלהם? גם אם נחסום את הכניסה לקמפוס ונמנע ממרצים שובתים להיכנס ולהמשיך במחקר שלהם, זה לא יזיז להם ממש. הם בסך הכל ירוויחו יום חופשי בתשלום ולא, הם לא ינצלו אותו בשביל להפגין למען השכר שלהם. הם מרוויחים יפה מאוד גם ככה.

הסטודנטים בטכניון כבר שבעים ממאבקים, נמאס להם מגזירות של אחרי מלחמות ושביתות והם רק רוצים סמסטר נורמלי בשביל להוציא ציונים כמו שבאמת מגיע להם. אחרי שהשבוע נפרדנו לשלום מחופשת הקיץ השלישית שהולכת, מחכים עכשיו לרגע שבו נוכל להגיד שאנחנו חוזרים ללימודים, וכל מה שנשאר לראות זה מה הגזרות שיונחתו עלינו כשהשביתה תיגמר ונדחוס את השנה האקדמית מחדש. מישהו כבר פרסם איפשהו לוח שנה אקדמית שאמור להתחיל (למרבה הפלא) ב-13 לינואר ויימשך לאורך כל השנה, עם הפסקת אוויר קטנטנה בפסח (ותהיו בטוחים שידאגו לדחוס לנו טוב עבודות ושיעורי בית במהלך החופשה הקצרה הזו). בשבוע שעבר הוצגה תוכנית דרישות של האגודה ליום שאחרי, וגם היום היא נראית לי גרנדיוזית מדי ועם כמה דרישות מוגזמות שהסיכוי שכולה תתקבל די קטן. מצד שני, בהתחשב בכל מה שקורה היום מסביב, יכול להיות שהיא תהפך מאוד מהר ללא רלוונטית, או שפשוט ישליכו אותה לכל הרוחות. מה שבטוח הוא שאנחנו נהיה יותר חכמים רק ביום שאחרי, אם אי פעם נגיע אליו.

אז ייאוש היא באמת המילה הכי מתאימה לתאר את מה שהולך בקמפוס. מיום ליום נראה שכבר עדיף לוותר על כל הקורסים שלא התחלתי ללמוד אותם, להישאר עם הקורס הבודד ולסיים אותו. כמו שקשה להתחיל את השנה אחרי חופשה (בעצם, עוד לא היה לי דבר כזה בתואר) או אחרי תקופת מבחנים, ככה יהיה קשה עכשיו לחזור למצב של לימודים מלאים, דחוסים ובקצב גדול מאוד. אולי כדאי כבר עכשיו להכין את בלון החמצן ואת האינפוזיה מלאה בקפאין, כי נזדקק לזה מאוד אחר כך.

תולה
חתולים הם חיות מוזרות. הם יכולים להיות קולניים למדי, כמו החתול של אבא שלי (שכבר כתבתי עליו בעבר), והם יכולים להיות שקטים, כמו תולה של התל אביבית. לקח לה כמה זמן להתרגל אליי ולרצות לבוא לקבל מנה של פינוקים ממני, אבל בשבועות האחרונים היא רק מחכה שאני אתיישב על הספה בשביל לקפוץ עליי, לעמוד לי על הברכיים ולקבל קצת ליטופים. אתמול כשהגעתי היא כבר באה אליי לדלת, מסתכלת אליי וכאילו מסמנת לי לבוא וללטף אותה. אבל לי היו תוכניות אחרות, והעדפתי ללכת ולהגיד שלום לתל אביבית, שהייתה עסוקה במטבח. הגוש שערות לא ויתר (היא לבנה לגמרי, אחרי ביקור שם אני צריך לנער טוב את הבגדים שלי מרוב מה שהיא משאירה עליי) ובא אחריי למטבח, וטיפס לו על הכיסא, מוכן לליטופים. היא קיבלה קצת, כי קשה להגיד לה לא, ואז התחלנו קצת לשחק, או לפחות זה מה שאני חשבתי. השארתי את היד המלטפת קצת מעליה, היא ניסתה לתפוס אותה ואני משכתי אותה מהר. הפסיכית הקטנה אפילו נעמדה ממש על הרגליים האחוריות שלה בשביל לנסות ולתפוס את היד שלי וניסתה לקפוץ כמה שהיא יכולה בשביל זה. הכל היה טוב ויפה, עד שבאחד הניסיונות היא הצליחה לשרוט אותי וירד קצת דם. התל אביבית קצת נלחצה ודאגה לחטא ולשים לי פלסטר על החתך ורק החתולה נשארה לשבת על הכיסא, מסתכלת עליי עם העיניים הכחולות הגדולות שלה ולא מבינה למה אני לא ממשיך לשחק איתה. מאוחר יותר, כשישבתי על הכורסא, היא ניסתה שוב לקפוץ עליי לליטופים, בלי הצלחה. אחר כך היא חזרה למיטה והלכה לישון. כרגיל.
נשים, לך תבין...

שמור   בטל

8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-30/12/2007 21:34