מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

13 10/2007		סוף עונת המבחנים
		תגיות: טכניון, אופטימי

אפשר לחזור לשגרת יום-יום, לשאוף קצת אוויר לריאות, להסדיר את הנשימה, ללכת לישון בלי לחשוב מתי אני הולך לקום בבוקר כי צריך לנצל את היום עד תום, לדעת שאני לא הולך ליפול לתהומות הלחץ, שמכניס ומוציא מדיכאון באותה מהירות, להפסיק להיות פקעת עצבים מנותקת מהעולם ולראות את הדברים כמו שבאמת צריך לראות. אפילו להתפנק עם דיסק חדש (הסליחה ואני של אפרת גוש, קנוי) ופיקניק קטן של שבת בבוקר. סוף עונת המבחנים.

טוב, עוד לא ממש הסוף. עדיין יש מועדי ב’; שאני מתכוון לגשת אליהם, 2 ציונים שעוד לא פורסמו (נו, טוב, אחד מהם היה ממש ביום חמישי האחרון) והתלבטות גדולה שתיכף נחזור אליה. לגשת למועדי ב’; זה לא כל כך נורא, אלא אם ממש חייבים לגשת ואז מפלס הלחץ עולה (וזה כבר קרה לי במהלך התואר, בדיוק לפני שנה). אני חושב שיותר קל ללמוד למועדי ב’;, כי החומר ברובו כבר מאורגן ולא יצא לגמרי מהראש, וכל מה שצריך זה לראות איפה פיקששתי במועד הראשון, לנסות ולתקן ולהבין את הטעויות ולדעת איך להתמודד עם החומר הבעייתי. אומנם יש פחות לתרגל, כי את הרוב שרפתי לקראת מועד א’;, אבל אפשר להסתדר ולנסות להבין שוב את הדברים מחדש. דווקא המבחן הראשון שיש לי ביום שישי הבא, בא אחרי שעברו כבר יותר מחודשיים מאז מועד א’;, אז לך תזכור. זה גם הציון הכי נמוך שלי עד עכשיו, אז בטח שיש מוטיבציה לגשת שוב ולהוציא במבחן הזה ציון שיותר מתאים לי, כי את רוב הנושאים הבנתי, פרט לכמה נושאים שהפילו אותי. ביום ראשון אני חוזר צפונה ומסתער על החומר מחדש אחרי יומיים וחצי של לא לגעת בשום דבר של לימודים, לפחות כזה של הסמסטר החולף. התארגנויות לסמסטר חורף לא נחשבות, מתישהו הייתי צריך לפתוח תיקיות חדשות במחשב ואפילו לארגן לי את המערכת בצורה מסודרת בלוח השנה שלי, זה ברשת וזה על הדסקטופ. להתחיל לארגן את הדברים כמו שצריך ולקוות שתהיה שביתה בשביל ללמוד כמו שצריך לעוד מועד ב’;, אם כי רוב הסיכויים שפשוט יזרקו למרצים סוכרייה וביום שני הבא נטפס כולנו במעלה ההר, אל עבר בניין אולמן, לכיתות שסוף סוף חוזרות להיות כיתות לימוד ולא כיתות בחינה עם דודות מציקות.
וכאן נכנסת ההתלבטות הגדולה של מועדי ב’;, ואני כבר צריך להחליט. ביום ראשון הבא, רגע לפני תחילת הסמסטר צפוי לו יום הכוון, ושוב התקבלתי להיות מדריך. הכסף שאני אמור לקבל כאן לא ממש עניין כי זה גרושים. הבעיה היא שבדיוק בזמן הזה נופל לי מועד ב’; בגנטיקה ועכשיו אני צריך לבחור ביניהם. קיבלתי 80 במועד א’; וזה בהחלט אחד הציונים הגבוהים שלי עד עכשיו בתואר, אבל תחושת הבטן שלי אומרת שאני יכול יותר, שדווקא בקורס הזה אני מסוגל להוציא הרבה יותר, וכשטיפסתי באותו יום בשביל להיבחן אמרתי לעצמי שהפעם אני הולך להוציא את הציון הכי גבוה שלי בתואר, שאני שואף לציון הכי גבוה שאפשר בכלל לקבל ולא נקודה אחת פחות. 80 יכול לאכזב, למרות שהציון הזה גבוה מעל הממוצע בקורס ובהתחשב בעובדה שהמבחן היה קשה יותר מהמצופה והחברים למסלול קיבלו 20 נקודות פחות ממני, הסיכון נראה גדול מדי. צריך להפיל את הפור ולהחליט כמה שיותר מהר, בשביל להודיע לאנשים שאחראים על היום הכוון, במיוחד אחרי שיש הרבה ביטולים של מדריכים אחרים, בגלל המבחנים. לאן אני נוטה כרגע? איפשהו באמצע, כרגע יותר בכיוון של לגשת, אבל זה יכול להשתנות עד הבוקר (ולא לשכוח שלפני זה יש לי מבחן ביום שישי שהרבה יותר חשוב לי, מה שמצמצם את זמן ההכנה למבחן בהרבה). רק צריך להחליט, וזה קשה.

ועוד כמה אנקדוטות קטנות לסיכום היום:

פייסבוק
טוב, אז גם לי יש עכשיו. יותר מדי אנשים מסביבי אמרו לי שכדאי להצטרף, ובהתחלה לא ממש רציתי, אחרי החוסר עניין המשווע במקושרים, סוג של מקבילה ישראלית. שעמום היום ומייל שנשלח לפני כמה ימים (ונדחה בגלל המבחן שהיה בכימיה אורגנית, ומספיק ללחוץ בטעות על = ולחשוב על קשר כפול) גרמו לי לעשות את זה. בינתיים נחמד, אפילו חביב, אבל לא משהו שיסחוף אותי יותר מדי, לפחות בהתחלה. אבל יש פוטנציאל, לפחות יותר מהניסיון הקודם עם רשתות חברתיות.

בלוג
צריך כבר לעבור מתיחת פנים. עוד שבוע מתחיל הסמסטר ובתחילת השבוע התאריך ההיסטורי שבו בדרך כלל שיניתי בבלוג דברים (גם ציון של 6 שנים לגיוס ו-3 לשחרור). יש מספיק זמן עכשיו לשבת ולעבוד, וכבר יש רעיון מגובש. הפינה הקטנה שלי צריכה שינוי, והיא תקבל אותו.

נבחרת
מעניין מי חשב לשים את התוכנית החדשה של יצפאן דווקא מול המשחק של הנבחרת בקרואטיה. לכל אחד מהם יש פוטנציאל להרבה רייטינג והרבה אנשים ישברו את הראש במחשבה מה לראות. מצד שני, התחושה הכללית היא שהולך להיות ביזיון גדול, במיוחד אחרי מה שהיה בלונדון. מזל שהמשחק מתחיל קודם, ככה אנשים יזפזפו ליצפאן עוד לפני המחצית (והלוואי שאני אוכל את הכובע אחר כך). מזל שאין ליגה בסוף השבוע, טוב להעביר סוף שבוע בלי להרגיש מבוזה שוב (בעצם, לכו תדעו מה הנבחרת תעשה).

הסליחה ואני
הפסקול של הפוסט הזה. שמיעה ראשונית מהנה מאוד.

לב
שוב הפכת לכתף. יאללה, הלאה.

שמור   בטל

24 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של פנטזיונרית קריזיונרית ב-20/10/2007 14:35

 

4 10/2007		אוקטובר 07: לא שבר, משבר
		תגיות: פתיחת חודש, מסעותיי עם עצמי, טכניון

לתקופת מבחנים יש פוטנציאל כל כך גדול לשינויים תכופים במצב הרוח, למעלה ולמטה. זו התקופה שאליה כל התסכולים מכל השנה מתנקזים אליה וצפים אל פני השטח ואז הכל יוצא החוצה, וכל כך קל להגיע לנקודות שבירה. אפשר לשבת כל היום, לנסות למצוא את הדרך הטובה ביותר ללמוד, לשבת עם אנשים, להרגיש בטוח בחומר, אפילו להתפנק בסופו של יום לימודים מתיש עם איזה הליכה טובה ברגל עם השותף לדירה ופרק באיזו סדרה שנזכרתי שאני צריך לראות, ואז להגיע ליום של המבחן ולגלות שכבר אין לי כוחות לשום דבר. והמבחן עצמו? עדיף כבר לא לדעת.

אני זוכר את עצמי לפני הבגרויות, יושב, מסכם לעצמי את כל החומר, מארגן את הנקודות החשובות אחת אחרי השנייה, ואז יושב וקורא את זה שוב ושוב, מנסה להבין הכל, ואם צריך גם לתרגל אותו קצת. בבוקר של המבחן הייתי קם מוקדם, ולמרות זאת רענן, ויושב לקרוא שוב את הסיכום, קריאה רצינית אחרונה ואז יוצא אל בית הספר, קורא שוב רגע לפני המבחן את הנקודות החשובות ונכנס לבחינה, וגם מוציא ציונים טובים. 6 שנים חלפו מאז סיום התיכון ואיפשהו דברים התפקששו להם בדרך. אני עדיין מסכם לעצמי את הדברים, ואפילו מקבל פידבקים חיוביים מהסביבה על הסיכומים שלי (עד כדי תחושה של שמינית-סלב), אבל השבוע, אחרי שישבתי עם אנשים והרגשתי בטוח עם חלק מהדברים, קמתי בבוקר ורציתי ללמוד ופשוט נגמר לי הכוח. כל הניסיונות לקרוא את החומר בצורה טובה לא הצליחו ואיבדתי את הריכוז שלי פעם אחר פעם בניסיונות לקרוא ולהבין דברים אחרונים. אחרי זה הגעתי למבחן ופשוט לא ידעתי לענות על שאלות פשוטות, כאילו יש לי בלק-אאוט טוטאלי. הצלחתי לגרד הסברים, להיזכר, אבל התחושה הייתה לא טובה, כאילו יכולתי לעשות יותר, להוציא יותר מעצמי. זה מתסכל, כי תיכף אני מסיים חצי תואר ואני לא מצליח לעמוד בציפיות שלי ונשאר לדשדש בציונים עם קידומת 6, בעוד אנשים מסביב מתפארים בציונים גבוהים יותר, ואומרים כמה המבחן היה קל והוגן וטוב, וממש לא היה בעייתי. גם אני חשבתי שאני שולט בחומר, שאני מסוגל להראות שהבנתי, אבל משהו לא מסתדר בדרך.

אני כבר לא יודע מה אני יכול לעשות. אין לי ספק שאני לא לומד בצורה נכונה, שאני מוצא יותר מדי סיבות לברוח מהלימודים להתעסקויות בשעמום, שמגיעה שעה ביום שבה אני מכבה את המוח שלי ולא מאפשר לעצמי ללמוד שוב, להשקיע עוד יותר בדברים. מרגע שאני חוזר לדירה בערב, הלימודים נפסקים ואני כבר לא מסוגל להתרכז יותר בשום דבר. אני מתקלח וזה מעייף אותי, אני אוכל וזה מעייף אותי, ואז אני כבר לא מסוגל לאסוף את עצמי ולהתרכז שוב. אני מתחיל לקרוא טקסט ולנסות להבין אותו והעיניים נהיות כבדות והריכוז נעלם (וזה קורה לי לאורך כל שעות היום). כל זה רק מגביר את התסכול ורק גורם לי לחשוב שוב ושוב מה לעזאזל קורה ולמה אני לא מצליח להיות אותו תלמיד שהייתי אי שם בתיכון? נכון שגם שם לא הייתי עילוי והברקה (ביחס לשאר אנשי הכיתה), אבל הסתדרתי טוב והצלחתי להעמיד ממוצע ציונים טוב. כאן אני פשוט לא מצליח. התחלתי לשקול אם לבקש עזרה מקצועית כשיירד קצת הלחץ של תקופת המבחנים (וכל מבחן רק מאריך אותה), אולי רק ככה אני אצליח לאסוף את עצמי.

בתוך כל סיר הלחץ הזה אני מוטרד גם מהעובדה שאני מתחיל להתנתק קצת מהסביבה הקרובה אליי, מתעוור ולא שם לב לדברים שקורים לאנשים שחשובים לי. למשל, כבר שבועיים לא דיברתי עם ידידה ממש טובה וקרובה שלי, וזה מתסכל שאיפשהו יש משהו שעוצר אותי מלהרים טלפון ולדבר. יש לזה המון סיבות ואני ממש לא יכול להאשים את המבחנים בזה, אבל הניתוק הזה נוצר דווקא עכשיו, בזמן שאני באמת צריך שמישהו קרוב יניח את היד על הכתף ויגיד לי שהכל בסדר, שייתן לי תחושה שזה לא כל כך רע כמו שזה בראש שלי וייתן לי דחיפה קדימה. אני לא יכול לרדוף ולבקש ממישהו שיעשה את זה, אבל אני מרגיש שאני מתפרק מבפנים וצריך את זה. אני צריך מנוחה עכשיו, צריך להוריד מעצמי את הלחץ הזה, למצוא כוחות חדשים ולקפוץ מחדש למים, אבל צריך בשביל זה אוויר, ואין לי כרגע מושג איך להשיג בלון חדש (שלי כבר הספיק להזדהם).

ובתוך כל הבלגן הזה, הוא שוב מוצא דרכים לעשות את הכל יותר מסובך, גורם לחשוב מחשבות לא מציאותיות וכשהדברים נחשפים באמת, הוא מתנפץ ולוקח איתו הכל. הוא לא נותן לי את השקט שצריך, רק מוסיף עוד שמן למדורה שכבר ככה יש. אני מקווה שהוא סוף סוף הבין שבאמת צריך להתנתק, להבין שאין טעם ולהמשיך הלאה כי לא שווה לבזבז כוחות על דברים לא מציאותיים.

עכשיו רק נשאר לאסוף את עצמי, להאמין בעצמי ולגרום לעצמי להתעקש וללמוד ולא לוותר בכלל. אני חייב להוכיח לעצמי שאני מסוגל, שאני יכול לצאת עם הרגשה טובה, שאני אצליח לקבל את ההערכה ממני שאני הכי רוצה לקבל אותה. ממני.

שמור   בטל

1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של mcclane ב-4/10/2007 09:07

 

27 9/2007		תקופת מבחנים #4
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, טכניון

מבחנים הם כמו בחורות. אי אפשר בלעדיהם, כי זה התנאי היחידי לעבור את הקורסים (ברוב המקרים, בסמסטר הבא מצפה לי קורס נטול מבחן) ואי אפשר איתם. מרגע שהתחילה תקופת המבחנים באופן רשמי (בשבילי) בשבוע שעבר, מפלס המתח עלה ואיתו גם הלחץ. אני מתחיל את המרתון שלי כל בוקר בסביבות 10:00 (במקרה הטוב) ומנסה למשוך עד כמה שרק אפשר. במקרים הקיצוניים במיוחד, אני מגיע עד 18:30, עם הפסקות קטנות לאוכל (סנדוויצ'ים מהדירה או פיתה מהחתוליה) ולפעמים קצת מתיחת אצבעות דרך אתרי אינטרנט שונים. השיטה שהתגלתה כיעילה במיוחד היא לשבת וללמוד עם עוד אנשים, ולאו דווקא שכולם לומדים לאותו מבחן. ככה אפשר למצוא בספריה המרכזית שולחן שעליו יושבים אנשים שלומדים ללוגיקה, לחדו"א, לשפות תכנות, לאלגברה ואיזה אחד הזוי שבוחר ללמוד דווקא לביוכימיה. אז נכון שזה ישמע מוזר, אבל דווקא כשיושבים כמה אנשים זה עוזר לשמור על יותר ריכוז (כל עוד לא מנסים להצחיק אחד את השני עם שטויות) ולעשות הכל בשביל להראות שאני לומד כמו שצריך ולא מתפזר לאלף ואחד כיוונים אחרים (ואם כן, תמיד אפשר לתת לאחד מהם את הכרטיס רשת אלחוטי ולמנוע ממני כל גישה שטותית לרשת).
תקופת מבחנים גם גורמת לך לצאת ולחפש מקומות אחרים ללמוד בהם ולנסות למצוא ריכוז. בחדר חם (עדיין, למרות שכבר ספטמבר) והפיתויים בו גדולים ולכן טבעי לנדוד ברחבי הקמפוס במטרה למצוא מקום נוח, ממוזג ושקט. הפקולטה כבר מזמן מחוץ לתחום כי נמאס כבר (ויש מישהו שמתנחל באופן קבוע בחדר ועד), אז עורקים למחוזות אחרים. בהתחלה מצאתי את עצמי בספריה האורקולית, נמרח על הספות הנוחות שיש שם שיוצרות אווירה של כוך מנותק מהסביבה. אחר כך ניסיתי גם את הספרייה המרכזית, ולמרות הרעש שיש שם (כן, כן, יש המון רעש בספרייה) היא מקום סביר ללמידה, בעיקר בגלל שיש שם ספרי עזר לתרגיל בית שקיבלתי לקיץ (מה שכמובן הזכיר לי שאחרי שחיפשתי שעות פתרון לשאלה בתוך 3 ספרים עבי כרס באנגלית, לקחתי ספר מצהיב בעברית ומצאתי בקלילות את התשובה). בשבוע שעבר נחשפתי לספריה של הפקולטה לפיזיקה והסכמתי שיגררו אותי לשם למרות הסיוטים החוזרים ונשנים מהקורס שעברתי (בקושי רב מאוד) שם, והסיוט היותר גדול בדמות הקורס שעדיין מחכה לי. המקום כמובן שהשתנה מאז שכף רגלי דרכה בו לאחרונה, ומשום מה, הם שיבצו על הרצפה שלהם בלובי דף נוסחאות שלם. זה מפחיד לדרוך על משוואת שרדינגר שלמה, במיוחד כשמוסיפים לה עוד סימנים מוזרים ולא מובנים. הספרייה עצמה חדישה יחסית לאחרות, עם פינות שקטות וחדרי למידה אישיים טובים, אבל זו עדיין הפקולטה לפיזיקה, וכל הניוטונים שמסתובבים שם עושים לי סחרחורת ורצון עז למתוח קפיץ ולברוח כמה שאפשר (או לפחות להתבצר באיזו פינה בשקט, עם המוזיקה שלי ולחשוב על חומצות אמינו).
בסוף כל יום תמיד מגיע הרגע הזה שאני מתייאש ולא מוכן יותר להישאר במקום שבו אני לומד, ואז צריך לחזור לחדר. וכשחוזרים לחדר כמובן צריך לאכול, ולהתקלח, ואולי לצאת קצת להליכה (נעים בערב) עם השותף או ללכת לשחות (ולהיזהר לא לחטוף שוב פטריות) וכמובן שהטלוויזיה והמחשב קורצים מאוד, והעייפות גורמת לי להישאר במקום ולא לעשות משהו אחר. ואם לא די בכך, אז השותף יכול פתאום להגיד לי להתארגן כי בעוד 10 דקות באים לאסוף אותנו בשביל לנסוע לאיפשהו בעיר בשביל סתם לשבת ולקשקש את כל מה שלא קשקשנו במהלך היום שלמדנו. לפעמים אני ממהר לחדר כמו ביום ראשון האחרון בשביל לראות משחק טניס הירואי ואחר כך להסתובב כל הערב בדירה עם הרגשה טובה, או להתעצבן על השותף (אחר) שמתגלח ומשאיר את כל הזיפים שלו מפוזרים בכיור וליד הראי ולא טורח לנקות (או להוציא את הזבל או לשטוף את המחבת שלו ששכבה יומיים בכיור עד שהתעצבנתי באמת עליו). לפעמים יש אירוע של הוועד, ואז צריך להתארגן ולצאת ולהיפגש עם כולם ולהעביר ערב מהנה במיוחד עם בשר, בירות וסיפורי מרצים.
תקופת מבחנים היא גם זמן מצוין למחשבות, אם אני באמת צריך לשים את הלימודים במקום הראשון. אני יכול להרגיש פתאום איך אני זונח את החברים הקרובים שלי ופחות שם לב לדברים שהם באמת קצת יותר חשובים מהלימודים, ואז לאכול את הלב על טעויות מטופשות שעשיתי.
המבחנים הם תירוץ טוב להתחמק מהעבר. הזמינו אותי לסוג של פגישת כיתה ואמרתי שפשוט יש לי מבחנים ואני לא יכול להגיע, למרות שבפועל אני לא ממש רוצה. עברו 6 שנים מאז שסיימתי את התיכון והכיתה שהייתי איתה במשך 10 שנים התפזרה לכל עבר. הפנייה שלהם הפתיעה אותי כי לא רק שיש שם אנשים ש-6 שנים לא היה לי איתם קשר בסיסי, עם רובם הקשר הזה לא היה קיים גם בזמן הלימודים עצמם. הניתוק הזה היה מבחירה, סביר להניח שהדדית, והאמת, זה עשה לי רק טוב. זה נתן לי להתפתח מחדש ולעצב את עצמי מחדש מול אנשים אחרים שהדעה שלהם לא הייתה מה שחשבו עליי בכיתה ד';. יש לי חיים אחרים עכשיו, אני נמצא רחוק מאוד מאותו ילד שהייתי כשסיימתי את התיכון, עם הפנים קדימה.
זו תקופה שוחקת, ואני כבר רוצה שהיא תיגמר, אם כי אז כבר יתחיל הסמסטר החדש (ואני שוב מדריך ביום הכוון). העייפות הזאת מכל הניסיונות להכניס פנימה כל כך הרבה חומר לימודי גורמת לי לשכוח דברים שרציתי לכתוב, למרות שאמרתי לעצמי שאני צריך לעשות את זה יותר. בסוף אני אמצא את עצמי כל ערב, יושב עם עיניים שעוד שנייה נסגרות, ומנסה לכתוב הכל החוצה, אבל מתעקש לעשות את זה, כי מחר אין זמן. מחר צריך להתקדם ואולי אפילו לסיים לסכם את החומר למבחן הקרוב, במיוחד שיש אנשים רעבים לסיכום הזה ואורבים לי מעבר לפינה עם עיניים מתחננות לסיכום, ואני לא ידעתי שאני עד כדי כך מסוגל לכתוב סיכומים כאלו (מצד שני, זה גם יכול להיות רווחי...).

חג שמח, ובהצלחה למי שעדיין נבחן.

שמור   בטל

11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של mcclane ב-10/10/2007 09:57