מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

10 11/2008		נובמבר 08: שלום שנה ד’
		תגיות: פתיחת חודש, טכניון, יוצא אל האור

ככה, בלי לשים לב, התחילה עוד שנת לימודים. בשלושת השבועות האחרונים הייתי שקוע עמוק בתוך מועדי הב' שלי ככה שזה פשוט עניין מתמשך, פרט לעובדה שעכשיו צריך באמת לצאת מהחדר ולהגיע לכיתה ללמוד. היום הראשון היה דווקא די מעניין ואני מקווה שזה ימשיך ככה, אבל בשביל זה יהיה פוסט בנפרד. שלושת השבועות האלו, שאגב לא הסתיימו כי עדיין יש עוד מועד ב'; ביום ראשון, היו מתישים פיזית ונפשית. זה מאוד קשה ללמוד שוב כמעט את הכל שוב והרעיון שאני עושה את כל המבחנים שלי שוב מאוד בעייתי כי זה מראה עד כמה התאכזבתי מעצמי במועדי א'. כשהגיעו התוצאות הראשונות, הטעם של האכזבה רק התגבר כי נשארתי פחות או יותר עם אותם ציונים ובמבחן השלישי הצלחתי לשפר ב-10 נקודות, אבל זה היה בדיוק בשביל להשיג את העובר שלא היה לי במועד א'. זו תחושה מאוד קשה להשקיע עוד זמן במשהו ולנסות להבין ולתקן את הטעויות הקודמות אבל להישאר באותו מצב. אפילו התגנבו מחשבות והרהורים של מה אני עושה לעצמי ובשביל מה זה שווה, אבל אחרי שלוש שנים קשה יותר להרים ידיים וללכת. אולי באמת סמסטר רגוע יפתור את הבעיה ויחזיר לי את האמונה שאפשר להתקדם ולעשות את זה יותר טוב, אולי זה צריך להגיע ממקום אחר. בכל מקרה, הגלולה המרה קצת הומתקה היום כשגיליתי שהציונים שהוזנו באותם שני מבחנים סופיים גבוהים יותר ממה שחשבתי, כשירידה בנקודה הפכה לתוספת של 4 נקודות (סביר) ועלייה בנקודה הפכה לזינוק של 11 נקודות (יותר משמעותי כי הקורס כבד יותר). אולי באמת בכל זאת יש תקווה.

יום מבחן
יום חמישי האחרון היה אחד הימים היותר מוזרים שהיו לי. לא ידעתי מה יותר קשה - המבחן שהיה לי על הבוקר (על הנייר זה דווקא המבחן שהכי פחות צריך לחשוש מפניו, למרות הציון המאוד לא מספק של מועד א') או הנאום שהייתי צריך לנשוא ממש אחריו. ככה זה התפקיד, מישהו צריך להציג את הפעילות של הוועד שאני עומד בראשו ואפילו לגייס סטודנטים שיצטרפו לוועד, וזה צריך להיות אני ובהתחשב באלטרנטיבות אין באמת מישהו אחר. דווקא המבחן והתכנונים לקראת הסיורים של היום הכוון שהיה מיד אחר כך הסיחו ממני את הדעת שאני צריך לעלות ולדבר מול 250 סטודנטים חדשים (וגם דיקן הפקולטה היה שם). אז בין שינון על דרווין להצקות לרכז האקדמי שלי לגבי רשימת המדריכים, הכנתי לי מצגת וסידרתי לי בראש בדיוק מה אני רוצה להגיד, אבל בנקודה מסוימת זה נשאר מאחור כי בכל זאת היו דברים אחרים לעשות. זה לא טבעי לי הדבר הזה, להיות זה שכל העיניים נשואות אליו ובמיוחד קהל כזה גדול והאחריות הזו שאני צריך בעצם להציג בפניהם את הדברים הכי בסיסיים שהאגודה עושה למענם, הקשר הכי קרוב שיש להם. אני בעצם צריך לשווק להם את עצמי ואת כל מה שאני ושאר חברי הוועד עושים. לא פשוט, אבל רק עכשיו כשאני כותב את הדברים האלו זה מחלחל פנימה (וטוב שלא כתבתי את זה לפני...) ואני מבין מה הלך שם. רק בשנייה שלפני שעליתי לבמה הרגשתי את ההתרגשות הזאת והדיבור היה שוב קצת מקוטע וטיפה מגומגם, אבל זה עבר טוב ועבד. יש כבר שני מועמדים לחברות בוועד ולכו תדעו מה יהיה בהמשך. רגע אחרי המבחן האחרון (אם אני אחליט לגשת אליו ולא לדחות אותו למועד ג') יתחיל הסמסטר באמת ואיתו כל הדברים שאני צריך להתמודד איתם בתפקיד ובגלל שאני יודע שבתחילת סמסטר אביב אני אסיים את תפקידי, כבר לא אכפת לי להוריד את הכפפות ולהיכנס במי שצריך להיכנס ולהשיג כל מיני מטרות שהצבתי לעצמי. אם בשביל האחרים, אז לפחות בשביל עצמי כי הכותרת שבראש הבלוג עדיין רלוונטית למרות שהיא שייכת לשנה שעברה.

ענן
כבר חודש וחצי אני מסתובב עם ענן של גשם מעל לראש. לפעמים הוא אפילו נותן איזה ברק אם הוא חושב שאני פחות שם לב לטיפות שיורדות עליי. הוא שם והוא כל הזמן מציק, לא נותן מנוחה ואני לא יודע אם אני רוצה להתמודד עם כל מה שהוא מסמל ואם בכלל יש לי את היכולת לעשות את זה. זה יכול להיות מפתיע, אבל ההתמודדות הזו יותר קשה מלעמוד על הבמה ולדבר מול 250 אנשים. כמעט אף אחד לא שם לב אליו אבל הוא שם, מסווה היטב כך שרק אני ארגיש אותו או אראה לאחרים שהוא קיים. אבל הוא שם, וכרגע לא נראה שהמצב הולך להתבהר.

עיצוב שנה ד'
עובד על זה. עוד מעט יגיע.

[חלומות של אחרים - עידן רייכל]

שמור   בטל

16 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-15/11/2008 21:08

 

28 10/2008		מעברים
		תגיות: הקבוצה, טכניון, יומן מסע

בסוף זה היה בהתראה די קצרה, כל המעבר דירה הזה. ברביעי גיליתי שאני יכול לעבור, בחמישי כבר לקחתי מפתח והתחלתי לארוז בהמתנה לערב, שבו אבא שלי יגיע ויעזור לי לסחוב הכל עם האוטו לדירה החדשה. חשבתי שאולי יהיה לי קצת זמן ללמוד באותו יום אבל די מהר הבנתי שטעיתי. את האריזה עצמה התחלתי רק ב-12 בצהריים אחרי שהייתי צריך ללכת ולקחת את המפתח ולהספיק לעוד כמה סידורים קטנטנים במרכז הקמפוס. אי אפשר כמובן בלי לבזבז קצת את הזמן עם המחשב החדש, אז לקח לי קצת זמן להתאפס על הכל ולהתחיל לסדר. כשמתחילים לארוז, במיוחד במקום שגרים בו במשך שנתיים, פתאום מתחילים לגלות הרבה דברים שלא ממש ידעתי שהם קיימים. מכל מיני בגדים שהסתתרו להם בין מדפי הארון (איך הצלחתי לצבור כל כך הרבה בגדים כאן?), דרך כל מיליון המחברות שגרמו לי להבין שטוב עשיתי שעברתי בשלב מסוים לקלסרים ועד לקופסאות. סתם קופסאות, בכל מיני גדלים, צבעים ושימושים. המון קופסאות. לעזאזל, איך הצלחתי לצבור לעצמי אוסף כזה? חלק גדול מהן פשוט ישבו להן בארון הגדול בחדר במדפים העליונים במשך שנתיים וראו שוב את החדר רק כשארזתי אותן. היו עוד המון בארון במטבח, כאלו שהגיעו עם אוכל מהבית ומעולם לא חזרו אליו. די ברור שאני צריך לזרוק את רובן ולהשאיר רק את מה שאני באמת צריך (אמא שלי הבהירה שהאוסף שלה גדול מספיק...).

כשאבא שלי הגיע בערב, לא התקרבתי לסיום האריזה. חלק מהמחברות והקלסרים היו עדיין על המדף, המגרות היו מלאות והשטיח התחבא לו מתחת לים השקיות ולתיקים שכבר הספיקו להתמלא. בזריזות התקדמתי לקראת סיום והתחלנו להעמיס את האוטו. היה די ברור שזה ייקח יותר מנגלה אחת, ואחרי נסיעה של הלוך ושוב ועוד העמסה, התגלה לו חדר ריק מכל זיכרון וכל דבר שהיה שלי. גם כל הדברים שלי בסלון (תמונות וטלוויזה) והאוכל מהמקרר נזרקו לתוך האוטו ואני התפניתי ל"מסדר אחראי בניין", לנקות הכל לקראת הזיכוי. מה לעשות, הוא ראה את המשחק של מכבי ורק כשהוא נגמר, הרבה אחרי שסיימנו לפרוק את כל מה שנשאר באוטו, הוא הגיע בשביל לזכות אותי (ואני עברתי את כל הקמפוס בשביל זה). מבט קצר, מילוי של טופס וזהו. הסתיימה לה תקופה.

עכשיו הגעתי לחלק המעניין של הערב והוא לפרוק מחדש את הכל. טוב, לא ממש יכולתי לסיים את הכל כי בכל זאת השעה כבר הייתה די מאוחרת. בסופו של דבר, החדר קיבל צורה של חדר, עם סידור חדש ומתאים הרבה יותר לסטנדרטים שלי ולהתאים אותו למה שאני באמת אוהב. רק אז הייתה לי הזדמנות להרים קצת את הראש ולראות לאן נכנסתי, והאמת, כל צעד שעשיתי כאן גרם לי להרגיש יותר טוב עם המעבר הזה. נכון שהחדר עצמו יותר קטן, אבל הגודל שלו עונה בול על הדרישות ועל הציפיות. השולחן יותר נוח, המיטה רחבה יותר עם מזרון שאי אפשר לקמבן אפילו בצבא ואפילו יש שידה קטנה שעליה אמורה לנוח הטלוויזיה. אמורה, כי הכבל של הכבלים קצר מדי ולכן היא צריכה לזוז מדי פעם לשולחן בשביל שאני אוכל לראות טלוויזיה בשקט (והמקום המתוכנן שלה ממש מתאים). גם החלל המשותף קטן בהרבה ממה שהיה לי קודם, בעיקר כי כאן אין סלון אלא רק מטבח (עם הרבה יותר שיש) ופינת אוכל קטנה. המקרר קצת יותר גדול אבל עמוס בהמון דברים של השותפים שכבר כאן, ובינתיים צריך להצטופף. במקום כיריים רגילים יש כאן פלטת חימום (כדי להזכיר לנו שמשלמים כאן חשמל?) ויהיה מעניין לראות איך אני אסתדר עם זה. האמבטיה מרווחת יותר, עם מקום שבו כל השותפים יכולים לשים את השמפו והסבון שלהם (בדירה הקודמת היו מריבות על זה) והכיורים נראים כאילו הם בית מלון. בכלל, רואים כמה הבניין חדש ומתוחזק בהתאם וכיף לגור במקום כזה.

חוץ מהמזגן שיחמם בחורף ויקפיא בקיץ, מבחינתי הדבר שהכי שווה כאן זה לקום כל בוקר ולהעיף מבט מהחלון. אני חושב שבמשך כל שלוש השנים שאני כאן רציתי להגיע למעונות האלו רק בשביל להסתכל על הנוף, ואיזה נוף זה. כל מפרץ חיפה נפרש ממנו, כל הקריות נוצצות להן בלילה ובימים בהירים (כמו אלו שיש עכשיו, אחרי הגשם) אפשר לראות גם את ראש הנקרה. בתי הזיקוק מוסתרים על ידי עץ שנשתל בדיוק למטה (כי אי אפשר בלי) אבל גם בלי זה הנוף הזה עושה חשק לקום בבוקר. בסוף אני עוד אתרגל, אבל בינתיים זו אחת ההנאות הקטנות של החיים. אגב, דוגמית קטנטנה מאתמול: באמצע היום התחיל לרדת גשם אבל השמש הספיקה להציץ ואני קמתי מהכיסא וניסיתי להסתכל לכל הכיוונים בשביל לחפש קשת בענן. הסתכלתי שמאלה, הסתכלתי ימינה ואז הפנתי את המבט קדימה ובום, היא הייתה שם, מרשימה וצבעונית. בהיעדר מצלמה נורמלית (המצלמות בסלולריים שלי לא ראויות להיקרא מצלמות), ניתקתי את המחשב מכל הכבלים שלו, הפעלתי את המצלמה שלו, כיוונתי החוצה וצילמתי.

 

לאט לאט מתרגלים לכאן. אתמול סוף סוף חוברתי לאינטרנט אחרי סוף שבוע שהייתי מנותק לגמרי עד שעדכנו את הפרטים שלי ועכשיו כל מה שנשאר זה לחזור וללמוד כמו שצריך למועדי ב'; ולקוות שהאיום של השביתה יוסר עוד לפני שנצטרך לעשות משהו בעניין. 1 ירד, עוד 4 מבחנים נשארו.

היה זה יום סגריר והקבוצה הפסידה
בוהו

שמור   בטל

18 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של הנסיכה הקטנה ב-8/11/2008 05:19

 

13 9/2008		ספטמבר 08: נעליים
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, שחרור קיטור

"אתה חייב להתעסק פחות עם ענייני הוועד האלו, זה לא טוב ללימודים שלך". ככה, במשפט אחד, סיכם האחראי על המסלול את כל תקופת המבחנים הארורה הזאת, שנגמרה לה ביום ראשון. זה היה עוד לפני המבחן האחרון, שגרם לי לשבור שיא שלילי ולהיכשל פעם שנייה הסמסטר, וגם שאר התוצאות לא מלבבות במיוחד ודי גורמות לי לרצות מועד ב' בכל אחד מחמשת המועדים. רק מה? שניים באותו יום, ויחייבו אותי ליצירתיות (ניסיון להזיז אחד מהם או לגשת למועד ג' אי שם בפברואר הבא). אחרי הסמסטר הקודם המוצלח, שבו הצלחתי אפילו להחליף קידומת בממוצע שלי ולהגיע למשהו שנראה מספיק סביר בשביל להשיג את מה שאני רוצה, פתאום מגיע סמסטר של נפילה. מילא במקצוע אחד, באמת שלא ציפיתי להצליח ממש בפיזיקה, אבל כאן מדובר על חתך רוחבי בכל המקצועות וקשה מאוד להסביר למה. זה לא שהסמסטר הזה היה קשה יותר מבחינה לימודית מהקודם (חוץ מפיזיקה) וגם זה לא שהפעילות באגודה שהיתה לי הסמסטר הייתה הרבה יותר מורכבת מהסמסטר הקודם. סך הכל, בקודם הייתה שביתה והיה צורך לכבות לא מעט שריפות שנוצרו בעקבותיה. הפעם בכלל לא הייתי אמור להיות זה שמטפל בדברים האלו, או לפחות קיוויתי לא לטפל בזה.

אולי באמת זו הייתה הבעיה. לקחתי על עצמי תפקיד גדול יותר, עם אחריות הרבה יותר גדולה ונכשלתי בפיזור שלה על פני כל האנשים שמתחתיי. כן, אין מילה אחרת לתאר את זה. כמעט הכל נשאר אצלי, כמעט הכל נפל על הכתפיים שלי וכל מה שניסיתי לדחוף התבצע על ידי. זה לא שלא ניסיתי למשוך אחרים לעשות משהו, אבל כשניצבים בפני בעיה מסוימת או שרוצים להרים משהו באוויר, אני מעדיף שהדבר יתבצע גם אם אני אצטרך לקחת אותו על הגב שלי. גם ככה אני זה שניצב בחזית ואמור לספוג את כל האש שמגיעה מכל הכיוונים, אז עדיף לתת את כל מה שאני יכול בשביל שזה יקרה ולקוות שאחרים יצטרפו. לצערי, רק מעטים מאוד נדבקו בזה ופעלו כמו שצריך. בקדנציה הקודמת זה לא היה ככה, ולאנשים הייתה הרבה יותר מוטיבציה לקום ולעשות מעשה לטובת הסטודנטים, לטובת שיפור המצב ובשביל להצדיק את הקיום של האגודה. עכשיו יושבת חבורה של אנשים שצריך לגרד אותם בשביל שיגיעו לכינוסים ולישיבות, שצריך להגיד להם מה לעשות בשביל שמשהו יקרה ושרובם נמצאים שם בשביל ההטבות הלא רבות שמקבלים בתור נציגי סטודנטים (ובעיקר המדבקה לאוטו והמלגה). במצב כזה זה כמעט בלתי אפשרי לדחוף דברים קדימה, כי כשאין גב ואין על מי לסמוך, המוטיבציה לעשות משהו צונחת פלאים, וכשזה בא על חשבון הלימודים ופוגע בהם, זה בכלל מוציא את כל החשק לעשות משהו. אני שונא להתחנן לאנשים שיקומו ויעשו מעשה ויגיעו, ועוד יותר מתעב כשהם מצפים ממני להתנהגות ממלכתית מסוימת למרות הכל. זה כנראה לא ממש משנה לאף אחד שגם לי יש חיים וגם לי יש לימודים, ואם אני לא אצליח להתרכז בהם כמו שצריך בגלל שאני צריך לכבות שריפות או לעשות את העבודה של מישהו אחר, סימן שמשהו כאן דפוק וזה לא אני. קורה שהעצבים האלו יצאו החוצה ותהיה לי פליטת פה, אבל אז אנשים לוקחים את זה קשה מדי, מעקמים את הפרצוף וחוזרים אל הכלום שלהם.

הייתי מאוד קרוב השבוע להניח את המפתחות ופשוט ללכת בלי להסתכל אחורה. הגעתי לנקודה שבה אני פשוט רואה איך הרצונות הפרטיים שלי כבר לא עולים בקנה אחד עם אלו הציבוריים, ובנקודה כזו זה הופך לבעיה כי גם לי יש גבולות. בדיוק מאותה הסיבה החלטתי שהנקודה שבה אני נמצא היא הגבוהה ביותר אליה יכולתי לשאוף ואין סיכוי שאני אקח על עצמי משהו מעבר אליה (אני עוד לא יודע אם אני בכלל ארצה קדנציה שלישית בתור נציג סמסטר). מצד שני, כשאני יותר מפסיד ממרוויח במישור האישי, כשאני עדיין מוצא את עצמי בצד בלי יכולת אמיתית לדעת מה קורה ולהשפיע, כשיש כאלו שחושבים את עצמם יותר חכמים ומסוגלים להוציא אותי מהכלים בכל פעם וכשאני לא רואה איך אני מסוגל להזיז מהלכים גדולים, אני מפסיק ליהנות מהתפקיד ומתחיל לתהות אם כל זה באמת שווה את זה ובשביל מה אני צריך את זה. זה יותר חמור ממשברי ה"אני לא עושה כלום" שהיו בסמסטר הקודם, זה פשוט חוסר חשק.

אני לא טיפוס שפורש. לא כל כך מהר. לפני 3 חודשים נטלתי על עצמי התחייבות ואחריות ואני לא מתכוון לברוח ממנה כל כך מהר. קיבלתי את המכה שלי והרבה דברים צריכים להשתנות. קודם כל, יהיה ארגון מחדש של כל מערך הלימודים שלי והתאמה של כל שאר החיים אליו (ולא להיפך). הסמסטר הבא אמור להיות יותר נסבל ופשוט, ואני מתכוון לנצל את זה כדי ליצור את ההפרדה הזו. אחר כך אני אנקה את הרובים ואתכונן למלחמה האמיתית, רק שהפעם אני לא מתכוון לקחת שבויים. הפעם אני הולך לשבור את כל הכלים ולסחוב אחריי את מי שבאמת רוצה ללכת בדרך שאני מתכוון להתוות. מי שלא מתכוון ללכת אחריי, מי שלא יעשה שום דבר, מבחינתי לא יהיה הבדל בינו ובין סטודנט רגיל בפקולטה ואני אתייחס אליו בהתאם. מי שלא יעשה את העבודה שלו כמו שצריך, מי שלא יכיר באחריות שהוא לקח על עצמו, פשוט לא יקבל ממני כלום. לא אכפת לי להסתכסך עם כל העולם ולצבור עוד אויבים אם מדובר במהלכים שייטיבו עם כלל הסטודנטים בפקולטה. מי שלא מוכן לעשות דבר, לא ראוי להיקרא נציג סטודנטים. מי שלא אכפת לו מאחרים, לי לא יהיה אכפת ממנו. אולי אז הם יבינו איך זה להיות בנעליים שלי.

[Walking in my shoes - Depeche Mode]

שמור   בטל

1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של מישהי ב-13/9/2008 17:55