מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

11 4/2007		ניקיון
		תגיות: טכניון, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, אהבה ויחסים

אז ה"חופש" נגמר לו, ומישהו למעלה החליט להאריך אותו עוד קצת, אבל כמו שלא היה ממש חופש מרוב שיעורי בית (שלא נגמרו) ככה גם עכשיו זה לא ממש חופש, כשעדיין יש מועדי ב' שנבחנים בהם. היום היה אחד כזה (האחרון בשישי) של המבחן הזוועתי שהיה לי במועד א'. הפעם עדיין היה נורא, אבל פחות זוועתי ממקודם, ולשנייה אחת היתה לי הרגשה טובה שהתחלפה אחרי שאנשים התחילו לשאול שאלות. אז כרגע זה סימן שאלה מאוד גדול וכל מה שנשאר זה לחכות לציונים ולפקטור שאולי שוב יהיה. כל תוצאה, תהיה אשר תהיה, תספק, במיוחד אם יהיה מדובר בעובר, ויותר מכך, בשיפור כלשהו. עכשיו זה בצד ואפשר לנצל את החופשה הכפויה לצורך לימודים למבחן ביום שישי (חובה לשפר ובהרבה) ולשיעורי הבית שעדיין נותרו מהחופש.

כל החופש הזה היה מרדף אחד ארוך אחרי לעשות כמה שיותר דברים, לנסות ולספק כמה שיותר מהסביבה. בילוי קטן עם אבא, בילוי קטן עם אמא, סדר עם צד אחד של המשפחה, חגיגות יום הולדת לאחותי עם הצד השני וגם רצון, שלא כל כך התמשש, להיפגש עם חברים ולהרגיש באמת קצת חופש. בין לבין נדחפו להם שיעורי בית והתכוננות למבחן, מה שגרם להתרוצצות אינסופית ורדיפה אחרי השעון. בכלל, בבית מאוד קשה ללמוד גם ככה, ובגלל זה חזרתי למעונות בערב החג השני. בערב החג לא ממש הצלחתי למצוא את הריכוז המתאים, אבל בחג עצמו כבר ישבתי לי עם אנשים למרתון אחד ארוך לפתור מבחנים ולצאת עם הרגשה שאפשר לעשות את זה. את התוצאות, כאמור, אני מקווה לראות תוך שבוע.

אבל יותר מהכל, את ערב החג השני ניצלתי לעשות ניקיון של פסח, רק שהניקיון הזה היה פנימי. הצטברה לי בזמן האחרון זפת בתוך הלב ורציתי כל כך להוציא אותה כבר החוצה, לחזור לנשום ולהרגיש כמו שצריך. בשבועיים האחרונים התכתבה קצת עם הבחורה שגרמה לי לכל זה. עד היום לא ממש הבנתי מה הלך שם, ואיך קרה שמבחורה שהראתה שהיא מעוניינת למרות שאני לא הייתי בטוח בכך בעצמי (אם אני מעוניין), שבאה והתקרבה עד למרחק של נשיקה (וטיפה יותר מזה), הגעתי למצב שאני צריך להבין לאן היא נעלמה לי פתאום, איך קרה שהיא החליטה שהיא לא רוצה יותר וכמעט וניתקה מגע. תחשבו על ההרגשה הזו שיש לכם משהו טוב בידיים ולפתע הוא נעלם לכם, ותבינו איך הרגשתי. לא רק זה, היא גם זכתה להכיר אותי הרבה יותר לעומק והיתה אמורה להבין אותי הרבה יותר מאחרות, כי האמנתי בה ובהרבה דברים בה. למרות כל זה, היא בחרה לעשות לי את אחד הדברים שאני הכי מתעב וציפתה שאני אבין.

אבל אני לא הבנתי. בדרך כלל, כשאני מקבל את הדחייה, אני מתכנס בעצמי, מתייסר עם הכאב ולאט לאט ממשיך הלאה. כאן התחיל לפעפע משהו אחר. ביחד עם כל הכאב, הצטבר לו זעם עליה יחד עם רצון להבין מה קורה כאן. ניסיתי לדבר איתה אבל היא נשארה סגורה ומרוחקת ולא רצתה להתעמת איתי בכלל. למרות זאת, נשארתי אני והמשכתי לתת מעצמי בשבילה כשהיא היתה צריכה, רק כי חשבתי שזה הדבר הנכון. כשהעניינים התפתחו ביקשתי ממנה שלמרות הכל, נשמור על הידידות שהיתה קודם, ולמרות כל מה שנגרם, רציתי להיפגש איתה בחופש, ליהנות קצת, לתת לה הזדמנות אחת נוספת בתור בן אדם ולא בתור בחורה, אבל היא העדיפה לוותר מתוך חשש מעימות ולא ממש מצאה לי זמן. כשהבנתי שאין לי בעצם יותר מדי סיבות לנסות ולעשות משהו ושאני שוב מנסה להכריח אותה לעשות משהו שהיא לא ממש רוצה (והיו כמה פעמים כאלו עוד לפני זה), החלטתי לחתוך. החלטתי שאני לא יכול להתמודד עם כל הדברים האלו בפנים ולהמשיך להרגיש ככה והפעם הגיע הזמן שגם היא תדע מה היא עשתה. הדברים שכתבתי לה היו חריפים ביחס לדברים אחרים שיוצאים מהלב, למרות שהשתדלתי להיות כרגיל אותו בחור טוב. כתבתי לה שאני רוצה לנתק מגע, לפחות מהצד שלי, ולתת לעצמי להירגע מהכל, להשתקם.

יכול להיות שאני מגזים, ושאני לוקח קשה מדי משהו שלא הייתי צריך להתייחס אליו בכלל, אבל הגיע הזמן לעמוד על העקרונות שלי ולהחזיר מלחמה לעולם. אני לא יכול כל הזמן לספוג מכות ולהגיד תודה. אני רוצה להרים את הראש ולהביט ישר בעיניים. צר לי שזה יצא עליה ככה, ואם היינו נפגשים ומדברים על זה פנים מול פנים הדברים היו יוצאים בצורה הרבה יותר עדינה. אין בה משהו עד כדי כך מרושע שגרם לה לכל זה, ובגלל זה יש איזה קול קטן בתוכי שמעלה לי כל הזמן מחשבות לנסות וליצור שוב קשר איתה, לראות שהכל בסדר, לתת איזה ליטוף קטן ומרגיע על המכה שהנחתתי עליה. הייתי באמת רוצה לדעת מה עובר לה עכשיו בראש, לשמוע את המחשבות שלה על מה שכתבתי לה ועל כל מה שקרה, ואולי סוף סוף לקבל ממנה כנות אמיתית ורצינית. אם כל מה שהיה עדיין חשוב בעיניה (ואני מקווה שעד סוף השבוע היא תקבל חיזוק לעניין, ולא כי אני רוצה "להראות" לה) היא זו שצריכה לבוא ולהראות את זה, להראות שלפחות זה היה אמיתי. התרחקות הפעם משמעותה ניתוק כללי של הקשר, ואני יודע שאת זה היא לא רוצה. במוקדם או במאוחר היא תצטרך להתייצב מולי, וזה יכול לקרות כבר מחר או ביום ראשון, בתל אביב או כאן בטכניון. אין לי רצון וכוחות נפשיים להיכנס לריב מיותר על דבר שלא קיים ושאני לא מעוניין בו.

אני כותב את הפוסט הזה לא מתוך כוונה לתפוס שוב את תשומת ליבה או לקבל חיזוקים לעניין. בניגוד למכתב ששלחתי לה, את הפוסט הזה כתבתי בשביל עצמי, בשביל לגרום לעצמי להבין שעשיתי את הדבר הנכון, עם כל הצער והכאב שבדבר. וכן, קשה לשנוא מישהו שהאמנתי שהוא קרוב אליי (וזה מזכיר מאוד שורה משיר עם משמעות מאוד אישית שפעם שלחתי לה, לבקשתה). לא כתבתי אותו בשביל שהוא יגרור כאן תגובות של עידוד שיכולות להתפרש כסוג של רחמים, או תגובות שטנה כלפיה. אני לא מתכוון לרדת לרמה הזו, ולכן אני חוסם את התגובות לפוסט הזה (מה שמצרף אותה למועדון שהיא כלל לא ראויה להיות בו). מי שרוצה להתייחס יכול לפנות בצורות פרטיות יותר, אבל לא בטוח שאני ארצה להתייחס. בסופו של דבר, עדיף להשאיר את העבר בעבר.

היא אמרה לי שיש לי לב מסוכר, שאני בחור מושלם עם סוס לבן וורד בין השיניים, ולמרות הכל היא מוותרת. אף פעם לא חשבתי שאני כזה ואני עדיין לא חושב, ולמרות הכל, למרות הכאב, אני מרגיש מאז שכתבתי הכל הרבה יותר טוב והרבה יותר משוחרר. הפנים כבר לא מכוונות לרצפה, אלא קדימה. אני לא מתכוון לתת לכל זה לגרום לי לאבד את האמונה שמתישהו גם לי יהיה טוב, אם כי אני לא רוצה לחפש משהו בזמן הקרוב. אני צריך לתת ללב לנוח, להשתקם וזמן לצלקות להגליד.

 

"זו את שנוגעת
את שבורחת
תדעי אין לי רגע
אפילו דקה לחכות
והשמש היום
מאירה לי לצאת
אל הים הגדול"

[לפי יש בי עוד כוח – הפרויקט של עידן רייכל]

שמור   בטל

0 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע

 

30 3/2007		חופש (?)
		תגיות: טכניון

סוף כל סוף התחיל לו חופש פסח. לחופש הזה אני מגיע עם הלשון בחוץ, אחרי מרתון לימודים מייגע עד הרגע האחרון, עד למבחן שהיה לי הבוקר. זו גם חופשת הלימודים הראשונה השנה (לא שבתנו, למדנו בחנוכה, ואצלנו בכלל חסרי חיים עד להודעה חדשה) ועכשיו אפשר לשכוח קצת מהכל לשבוע וחצי. טוב, לא ממש. אחרי שדאגתי לחסל כמעט את כל השיעורים הקטנים, נשארו לי שתי העבודות הגדולות שממתינות לאחרי הפסח בקורסים הפקולטיים. מה שכן, כבר סגרתי על שותפים ועכשיו המצב נראה הרבה יותר טוב. אפשר להתחיל להכין את התרגילים הכבדים האלו בראש קצת יותר שקט, ולהגיע לסוף החופש ולפגישה איתם כשיש משהו ביד.

חוץ מזה, ישר אחרי שהחג נגמר ממתינים לי שני מועדי ב' נוספים, בשני הקורסים עם הציונים הכי נמוכים שלי בסמסטר הזה, אחד מהם איכזב אותי במיוחד כי זה קורס שאני יכול וצריך להוציא בו לפחות 80 (ועד עכשיו לא היו ממש קורסים שיכולתי להגיד עליהם את הדבר הזה). המבחן השני שייך לקורס עם המבחן הזוועתי ממועד א', שעם כל הזוועה הצלחתי להוציא בו ציון עובר לא מספק ואני מתכוון ללמוד אליו כל החופש עד שהוא ייצא לי מכל החורים, העיקר להוציא בו ציון טוב ומספק. היום ניגשתי למועד ב' בביולוגיה, שהציון שהשגתי אחרי מועד א' היה הכי גבוה עד עכשיו. לא בסמסטר הזה, בכלל. היתה הרגשה שאני עושה משהו קצת פסיכי כי בכל זאת מדובר בציון שראיתי עד עכשיו רק בקורס אחד (וגם הוא אנגלית טכנית) והגיע הזמן לשבור את השיא הזה. כמנהג מועדי ב', היה מבחן יותר קשה כי כמעט ולא היו שאלות אידיוטיות ולמרות זאת, התחושה אחרי המבחן היתה שהלך טוב ושאפשר לשפר.

בכלל, אני לא רוצה לפתוח פה, אבל אני ברצף שיפורים לא קטן במועדי ב'. הסמסטר הראשון זכור כטראומתי במיוחד, כשניגשתי ל-3 מועדי ב' ובשניים מהם נפלתי. באחד מהם הנפילה היתה עד כדי כך כואבת שהייתי צריך לחזור על הקורס בגלל שנכשלתי בו. השיפור היחידי שהיה כמעט שנשכח בגלל אותו נכשל. באביב (שזה כבר היה אחרי ראש השנה) ניגשתי עם הרבה חששות לשני מועדי ב' כשאחד מהם הייתי חייב, ואת השני עשיתי כי עדיין היתה לי ההרגשה שאני יכול להוציא הרבה יותר באותו מבחן. טוב, אחרי 32 במבחן ו-55 בתור ציון סופי בזכות שיעורי הבית והבוחן היחידי שבאמת הגן עליי, הרגשתי שאם אני אלמד יותר טוב אני אצליח לשפר. השיפור כאן היה הרבה יותר מרשים, עם כמעט הכפלה של הציון במבחן וציון של 69 סופי (בהתחשב שלמעלה משליש הסטודנטים בקורס נכשלו, זה נתון מרשים). במועד ב' השני הצלחתי לתקן נכשל נוסף ולהתקדם במעלה סולם הציונים, לכיוון התקינות האקדמית. נכון לעכשיו, הספקתי כבר לגשת למועד ב' נוסף, בקורס שחזרתי עליו, אחד מהקורסים שנפלתי בהם בסמסטר הראשון. אחרי מועד א' קשה, ניגשתי למועד ב' בידיעה שאין לי יותר מדי מה להפסיד ושאני צריך לתת הכל כדי שהפעם הרביעית שאני ניגש למבחן תהיה הטובה מכולן. המבחן עצמו הלך הרבה יותר טוב ממועד א' ואחרי הרבה זמן היתה לי הרגשה טובה אחריו. הציון הסופי טיפה איכזב, אבל הוא עדיין היה הגבוה מבין כל המועדים, ככה שהשגתי את המטרה שהצבתי לעצמי.

התחושה הכללית בלימודים עכשיו היא שסוף סוף דברים מתחילים להסתדר. הממוצע לאט אבל בטוח צומח כלפי מעלה ואני כבר מעבר לרמה שהייתי בה אחרי מועדי א' של הסמסטר הראשון, בתקווה להמשיך ולשפר הלאה. הלימודים הרבה יותר מעניינים, הרבה יותר מאתגרים ויש רצון יותר גבוה להוכיח את עצמי בשביל להראות שהבנתי. אני לא מצטער לרגע על הבחירה שעשיתי, על המסלול שאני רוצה להתקבל אליו ובעיקר על העובדה שאני יכול להיתפס כסוג של אחד מוזר שלא הולך עם הזרם של כל הנדסאי התוכנה ששורצים מסביב ולא מבינים איך אני עושה קורס שקוראים לו ביוכימיה של חלבונים במקום אוטומטים ושפות פורמליות. תודו שמה שאני לוקח נשמע הרבה יותר מעניין והרבה פחות מאיים. עכשיו, כשיש סטודנט אחד פחות במסלול, אולי יהיה לי הרבה יותר קל להיכנס אליו למרות שהממוצע שלי לא עומד בקריטריונים שלהם. אם לא ייתנו לי עכשיו, יש לי עוד סמסטר אחד לקחת את הקורסים שלו לפני שיתחילו לעשות לי בעיות עם זה. נכון לעכשיו, הסמסטר הזה מעניין יותר והולך לי הרבה יותר בקלות. אני מודע לכך שזו האשליה של תחילת סמסטר ושתוך חודש אני אתחיל לקטר כמה הלימודים קשים ומעצבנים, אבל תנו לי עכשיו את האשליה הזו שעוד הכל מובן.

התחיל לו חופש, אבל לא ממש חופש מלימודים. היום אני מתכוון לנוח לי מהכל, לנוח מכל ירידת המתח הזו של אחרי מבחן, להשלים שעות שינה שחסרות (מי הגאון שדאג להעביר שעון בלילה שלפני מבחן??) ומחר לגשת לדברים הבוערים, לשיעורים ולסידור המחשבות בראש. אני כל כך צריך את זה.

שמור   בטל

5 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-1/4/2007 15:56

 

23 3/2007		דף חדש
		תגיות: טכניון, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור

אז הסמסטר הרביעי כבר כאן, ואחרי שבוע וחצי של לימודים אפשר להגיד שעד עכשיו השד לא כל כך נורא. טוב, הוא הרבה פחות נורא אחרי שהעלמתי לי השבוע את הפיזיקה מהמערכת וחסכתי לעצמי 6 שעות בשבוע של אי הבנה מוחלטת. אחרי שהתאפסתי לי על המערכת, גיליתי שרוב השבוע נדחס לו בראשון ובשני ושאר השבוע נראה כמעט כמו דף חלק. אחרי שיום ראשון מתפרש לו על 11 שעות (מתוכן 3 שעות חלון) וביום שני יש לי 6 שעות ברצף, מגיע יום שלישי עם שעה בודדת, יום רביעי נפרש לו מהבוקר עד הלילה אבל עם חורים ועם שיעור שחיה באמצע, וגם ביום חמישי יש רק שעה. בעצם, אם אני רק רוצה, שלישי וחמישי יכולים להפוך בקלות לימים חופשיים, אבל אני צריך איזשהו תירוץ לקום מהמיטה בבוקר ואין כמו טיפוס בוקר בשביל להתעורר.

אז ממה נתחיל? אולי מהקל אל הכבד. הקורס בגנטיקה כרגע הוא מעניין מצד אחד, וגורם לפיהוקים מהצד השני. בסמסטר הקודם היה קשה מאוד להעביר שלוש שעות רצופות של הרצאה אחת, אז עכשיו זה עוד יותר קשה כשהחומר מובן וקל לי. גם בהרצאה וגם בתרגול לימדו מה שלמדתי בקורס בהסתברות בסמסטר הקודם במשך חצי שעה בתרגול הראשון וזהו, אבל בשביל הביולוגיים בקהל (טוב, גם בשביל הביו-טנולוגיים והביו-כימאים) מסבירים את זה לאט-לאט וברור. "כן, כמו שאתם רואים זה כלל הכפל ואתם יודעים למה קוראים לו כלל הכפל? כי כופלים..." דרך מושלמת לפתוח שבוע ולהשלים שעות שינה משאר השבוע.

אחרי הגנטיקה אני ממשיך לעוד שעתיים באותו אולם בשביל ביוכימיה של חלבונים. שם מפוצץ לקורס שלוקח מכל העולמות ביחד. המרצה נראה קצת פסיכי, וכמובן דאג לציין שהרבה סטודנטים לא אהבו אותו אחרי המבחן שהוא נתן, מה שאומר שצריך להתכונן מספיק טוב ולגדל כבר מעכשיו את העגבניות שנשתמש בהן באוגוסט. הקורס הזה החזיר אותי לימי הסמסטר הראשון כשהשתמשנו במערכת הקורסים החדשה שיש בטכניון, רק שבפקולטה לביולוגיה לא ממש יודעים להסתדר עם משהו ממוחשב וכתוצאה מכך הם הסתבכו עם ההחלטה כמה ניסיונות צריך לתת לנו ואיך התשובות צריכות להינתן. אחרי מייל שבישר שיש 3 ניסיונות לכל תרגיל, הגשתי את הגיליון רק בשביל לגלות שקיבלתי 9 ושהוא לא נותן להיבחן שוב ולראות את המבחן. אני רק מקווה שאני לא צריך להזמין סריקה שלו עכשיו.

הקורסים הפקולטיים בינתיים לא מאכזבים. לפחות לא מבחינת הקושי שלהם והרצון לגרום לי סיוטים בלילות. הקורס באלגוריתמים מתהדר באותו מתרגל אחראי שהיה בקורס עם המבחן הזוועתי בסמסטר שעבר, ואחרי שהוא התגלה כזוועתי בפני עצמו, ערקתי למתרגל אחר, שאומנם לא הכי שבעולם, אבל לפחות הוא הרע במיעוטו. המרצה הוא שרוך ארוך שצריך להתכופף כשהוא עומד על הבמה בכיתה כדי לא להתנגש עם הפלורסנטים, מתלהב מהמקינטוש שלו שדרכו הוא מקרין לנו את ההרצאות ולא מבין למה המקרן לא מראה לו את הצבע האדום. בכלל, השקפים שלו מוזרים. אני נכנס לקובץ באתר ומגלה שיש שם 70 (!) שקפים ודבר כזה אני ממש לא יכול לשלוח לאבא שלי, אחרת ייכרתו כמה יערות גשם. רק מה? הוא עשה לנו כמה אנימציות וכל אנימציה קיבלה שקף משל עצמה. על הלוח זה ברור, מודפס – ממש לא.

מערכות הפעלה הבטיח להיות קורס מעניין ומאתגר. בתרגול הראשון, לכבוד פתיחת הסמסטר, נכנס המתרגל ולפני שהוא הספיק להציג את עצמו הוא דאג לבשר לנו כמה הקורס הזה חשוב וכמה צריך להתכונן אליו. הוא נתן דוגמא שכשהוא בחן אנשים לעבודה, מי שהגיע אליו עם ציון 90 בקורס התקבל כמעט אוטומטית, ומי שהגיע עם ממוצע 90 אבל עם ציון 60 בקורס, הלך לחפש עבודה במקום אחר. אכן, יודע להרגיע את הסטודנטים. אחר כך הוא התחיל לצעוק בקולי קולות וכמעט לקלל את הסטודנטים מסמסטרים קודמים וכמה טעויות היו להם וכמה כאבי ראש הם גרמו לו. זה כמובן עורר רחשים בקהל והתחילו תגובות לדברים שלו, שנענו בעוד צעקות. ככה נמשך השיעור, כשבין לבין הוא גם מעביר את החומר, או לפחות מנסה להעביר. השבוע כבר לא היה לי ספק. אני מעדיף לקום ב-7 בבוקר וללכת למתרגל אחר מללכת לזוועה הזאת. אני כבר מתכונן לשיעורי הבית בקורס שצפויים להיות ארוכים, כבדים ובעיקר מונעים מאנשים לישון.

את הסיור במערכת נקנח עם כימיה אורגנית. גם כאן יש לי 6 שעות בשבוע, אבל לא יכלו למצוא שעות יותר טובות להרצאות מאשר שש וחצי בערב ביום אחד וחמש וחצי בערב אחר? בכלל, להעביר שעתיים כל פעם באולם הכי גרוע בקמפוס הופך את כל הקורס הזה להרבה יותר מסובך ממה שהוא כבר. נכון לעכשיו החומר עוד מובן ופתיר, וגם את שיעורי הבית סיימתי מזמן, אבל אני יודע שכשאני אגיע למבחן באוגוסט או למבחן אמצע (50% תקף?! מה נסגר איתם?!) ואני אפתח את הקלסר המתפוצץ שלי, אני אגלה שאיפשהו איבדתי את הדרך אי שם באמצע.

גם בסמסטר הזה חוזרת הבעיה של מציאת שותפים בקורסים הפקולטיים. אחרי שהשותפות עם השותף מהשנה הראשונה התפרקה סופית אחרי שהוא כמעט גרם לשנינו להגיע לוועדת משמעת, נשארתי נטול שותפים. השותף בקורס עם המבחן הזוועתי בכלל לא בטוח אם הוא לוקח את קורסי ההמשך או נשאר סמסטר, וכל האנשים המוכרים כבר הספיקו לשריין להם אנשים, ואני מרגיש שאני צריך לרדוף אחרי אנשים וממש להתחנן בשביל למצוא לעצמי שותפים. זה נותן תחושה מגעילה שאין לי יותר מדי על מי לסמוך ושאין ממש מישהו שבאמת רוצה לעשות איתי את שיעורי הבית.

כל זה מוסיף לכל הרעל שמסתובב לי בזמן האחרון בגוף. הרבה פעמים אני מרגיש כאילו לוקחים אותי כמובן מאליו, כאחד שאפשר לפנות אליו כשצריך משהו. ברוב הפעמים זה פשוט נכון, ולפעמים לא משנה כמה אני כועס על אותו אדם, כשהוא יבקש עזרה הוא יקבל אותה, אבל החד צדדיות הזאת תמיד תציק לי. יכול להיות שזה סתם ייאוש מהאנשים, יכול להיות שאני סתם מקטר במקום לקום ולעשות משהו רציני עם עצמי, אבל זה עדיין מציק וזה חלק מהאופי שלי שאני עדיין לא יודע אם הוא טוב או לא.

יותר מדי רעל מסתובב לי בגוף. הוא הצטבר לו במהלך כל הסמסטר ובמיוחד בחודש האחרון ואני לא מצליח להקיא אותו ממני. אפילו הכתיבה לא מצליחה לגרום לי להרגיש יותר טוב, ובטח שלא ניסיונות להתעסק בדברים אחרים. הרעל הזה לוקח ממני את תשומת הלב שצריכה להיות לדברים מסוימים ומפנה אותה לדברים אחרים שגורמים לי רק להרגיש יותר רע ויותר מבולבל. הוא גורם לי לא לרצות יותר דברים שפעם רציתי, אפילו באופן כללי בלי תלות באדם כזה או אחר. אני לי מושג איך אני מוציא את הרעל הזה ממני ואם בכלל אני יכול להוציא אותו ממני לבד או שאני צריך עזרה מבחוץ, אם בכלל אני יכול לסמוך עד כדי כך מישהו שיוציא אותו ממני (למרות שיש כאלו שעומדים בקריטריונים האלו). אני לא יודע אם פתרונות קסם של התנתקות ממקורות הרעל יעזרו כאן, כי הם יכולים רק להוסיף עוד, ובכלל, זה לא האופי שלי כי כמו שכבר כתבתי, אני אושיט את היד לעזרה למרות כמעט הכל. אבל אני לא יכול לחיות עם הרעל הזה, כי הוא מכאיב ולא נותן לי מנוחה ואת הדברים שאני צריך עכשיו יותר מהכל. קצת שקט בפנים, זה כל מה שאני מבקש.

שמור   בטל

11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של Titus Claudius ב-25/3/2007 09:14