מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

26 3/2008		הישרדות - טאוב
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור

הפוסט הזה, או לפחות חלקים ממנו, היו אמורים להיכתב מתישהו במהלך השבועות האחרונים. הבעיה היא שמאז תחילת החודש נוצר מצב של לחץ מטורף עם מספר אינסופי של הגשות וניצול עד הסוף של חוק שימור תרגילי הבית, שטוען שברגע שתסיים תרגיל בית אחד יצוץ אחד חדש. בשבועיים האחרונים אני מרגיש שאני רודף אחרי הגשות, מנסה להבין את החומר, מאבד את הריכוז בכל מה שקורה ולא מספיק שום דבר ממה שרציתי לעשות מעבר ללימודים. קשה לשמור על רמת פעילות זהה לאורך זמן, וזה קשה שבעתיים כשנושאים בתפקיד די משמעותי בוועד הפקולטי שמחייב לשים לב לדברים ולטפל בבעיות, בין אם הן כאלו שצצות לפתע ובין אם מדובר במלחמות הרגילות שלנו.

השבוע האחרון היה מטורף לגמרי. תרגיל בית אחד הצליח להדיר שינה מעיניי ומעיניי שני השותפים שלי, עד לרמה כזו שאני בקושי מצליח להקים את עצמי בבוקר בשביל ללכת להרצאות, מאבד מהר יותר את הריכוז בהרצאות וצורך כמויות מוגברות של קפאין ממה שהגוף שלי רגיל (בדרך כלל זה לא כל כך משפיע עליי). מאוד קשה ללכת לישון כמה ימים רצוף בסביבות 3-4 ולקום למחרת בשעה מוקדמת (7 מספיק מוקדם?) בשביל הרצאה. באחד המקרים הרגשתי שזה פשוט מיותר בשבילי ופרשתי אחרי שעה אחת (מתוך 3) וחזרתי לחדר לישון עוד שעה. אחרי ששני השותפים שלי עברו לילה לבן שלם (כלומר לא עצמו עין למעלה מ-24 שעות), החלטנו לתת לתרגיל ניסיון אחרון, אבל העייפות והתשישות של כולנו הכריעו אותנו בסוף ולא היינו מסוגלים להבין איפה אנחנו טועים ואיך אנחנו יכולים לגרום לקוד שכתבנו לעבוד. נשברנו, והגשנו את התרגיל כמו שהוא. יש רגעים בחיים שצריך להבין מתי צריך להרים ידיים, לדעת מתי אי אפשר להילחם יותר בטחנות הרוח ולוותר, ובמקום זה להקדיש את הזמן לדברים האחרים שמזניחים כתוצאה מאותו מאמץ. אומנם עבדנו בלילות, אבל לצערנו החיים האקדמיים שלנו לא נעצרו ומטלות אחרות החלו להיערם, יחד עם שלל הבעיות הרגילות שפקולטת הרשע נוהגת להמציא מדי פעם.

בעיה שכזו צצה לי ממש השבוע במהלך ניסיונות פיצוח הקוד. באחד הקורסים בפקולטה נקבע מבחן ממש כשחזרנו ללימודים, למרות שבדרך כלל אין בו מבחן (הצוות טען ש"זה לטובת הסטודנטים"). הבעיה היא שעשו את זה בלי לתאם שום דבר ויצא ככה שהמבחן מתנגש לרוב מוחלט של סטודנטים בקורס. אחרי מאמצי שכנוע לא קטנים בכלל, הצלחתי להגיע להסכם עם צוות הקורס ועם הסטודנטים בקורס על הזזת המבחן לשבועיים לפני סוף הסמסטר (כלומר, השבוע) על חשבון השיעור. שמחתי על אותו ניצחון קטן, כי זה היה אחד מהדברים הראשונים שבאמת הצלחתי להזיז כשנכנסתי לתפקיד. באופן מאוד מפתיע, צוות הקורס הודיע ביום ראשון כי בגלל שסטודנטים פנו למרצים אחרים עם בקשות של דחייה לשיעורי הבית שלהם בגלל המבחן, הם מבטלים את הבחינה שאמורה להתקיים השבוע ומחזירים אותה למועדה המקורי והנורא. עדיין מהדהדות לי באוזניים צעקות הכעס והאכזבה ששמעתי מסטודנטים ברגע שהם גילו את זה (גם המייל שלי סבל מזה), וברור שזה הרגיז אותי אחרי כל המאמצים שלי. מיד נכתב מייל תקיף וזועם במיוחד לצוות הקורס, יחד עם העתק לאנשים בפקולטה שאמורים לטפל בעניין, וקיבלתי לא מעט מוטיבציה לשלוף החוצה את כל ארסנל הנשק שיש לי ולהילחם על העניין. חצי שעה אחר כך הגיע מייל לסטודנטים בקורס שמבטל את ההודעה הקודמת ומחזיר את המבחן לשבוע הזה. Mission accomplished. בטלפון חיכתה לי אחר כך הודעה מהבוסית שלי ששיבחה אותי מאוד על העניין ("אתה הכי מוצלח", היא כתבה לי שם...).

דברים קטנים כאלו נותנים את הסיפוק והתחושה הטובה שאני מקבל בתפקיד, ומוסיפים חלק מהפלפל שחסר מחוסר ההצלחה (היחסי, יש לציין) בלימודים. מצד שני, אני עדיין מרגיש שאני יכול לעשות יותר, שאני יכול להשתפר במה שאני עושה. לפעמים אני פשוט מרגיש שאני לא עושה מספיק ויכול להוציא הרבה יותר מעצמי למען הסטודנטים בפקולטה ובכלל. לפעמים זה פשוט מנקר לי, מציק לי ומונע ממני לעשות הכל. לפעמים צריך להתגבר על הפחדים האלו כשצריך לעמוד מול אולם עם אנשים ולהסביר להם מה הם צריכים לעשות לקראת הסמסטר הבא (כמו בכנס אמצע לסטודנטים מסמסטר ראשון בתחילת השבוע) או להעלות בפני אותו אולם (רק עם אנשים שונים) כל מיני בעיות אקדמיות, יחס סגל ושיטות הוראה (כמו בכנס שהיה ממש שלשום). אני עוד לא רגיל למעמדים כאלו, לדיבורים כאלו וזה קשה לי. זה לוקח ממני לא מעט כוחות ומצד שני, גורם לי לגלות את אותם כוחות שלא ידעתי שבאמת קיימים אצלי. זה גורם לי לחשוב מדי פעם האם אני באמת יכול להתמודד עוד כמה חודשים על תפקיד היו"ר בוועד והאם יש לי מספיק ממה שדרוש לתפקיד הזה. הבוסית שלי חושבת שעדיין חסרה לי את האסרטיביות שנדרשת לכך (והיא גם לא רוצה לוותר עליי...), ואילו התל אביבית הקטנה חושבת שכל דבר כזה שאני אעשה רק יכול לעזור לי בהתפתחות שלי וביציאה שלי מתוך הגולם שאני עדיין תקוע בו, אם כי לא לגמרי. לא כמו לפני שנה.

וכל השבוע המטורף הזה, עם כל הריצות, הלילות מעוטי השינה והמרדפים, גרמו לי להחליק בשקט עוד דחייה ועוד סיפור שנגמר עוד לפני שהוא התחיל באמת. אולי זה בגלל שהיו לי מספיק דברים על הראש, אולי בגלל שלא האמנתי שזה באמת יצליח בין אם בגלל חוסר אמונה שלי או שפשוט לא הבנתי מה באמת חיפשתי שם. אולי בגלל שזה מנע ממני להיכנס למצב נוראי שבו אני נמצא בין שני צדדים, וזה כבר טוב, כי אני לא מסוגל להיכנס שוב למצב כזה (וזה כל כך קשה לא לגרום למישהו אחר להיכנס לאותו מצב בגללי, ולצערי גם זה קורה).

והיה גם סוף שבוע בבית, לראשונה מזה שלושה שבועות. סופי השבוע האלו הפכו ליותר ויותר נדירים בסמסטר הזה עם כל העומס המטורף שלו, אבל אני חייב את ההתנתקות הזו מדי פעם מהמקום הזה, לשנות אווירה ולהרגיש הרבה יותר שייך למשהו ולקבל דברים שכאן אני לא מקבל. שבתות בצפון די מנציחות את הבדידות שלי (אפילו כשחלק מהשותפים נשאר כאן), בעוד בבית אני מקבל את תחושת הביתיות הנדרשת ואז אני לוקח את האוטו ונוסע לעיר הגדולה בשביל להעביר כמה שעות של פיקניק קטן בים עם התל אביבית שלי, רק בשביל לגרום לעצמי להרגיש יותר טוב, רק בשביל לקבל מנה מספיק גדולה של חיבה ממישהו יקר, דבר שיש לי כאן במנות מאוד מאוד קטנות (ולפעמים צריך לגרד חזק בשביל לקבל קצת).

השבוע הזה, שכבר חצי ממנו נגמר, הוא די שבוע בשביל לנוח. רק הגשה אחת, פחות שעות במערכת החל מהשבוע (קורס אחד נגמר) ומספיק זמן בשביל להשלים פערים בלימודים ובמשימות והאתגרים שהתפקיד מציב בפניי. בשבוע הבא חוזרים למתכונת הלחץ וההיסטריה, כשלכל זה מצטרף לחץ סוף הסמסטר הקרוב והמבחן הראשון שכבר אורב לו מעבר לפינה (אימא'לה! רק עוד שבועיים וחצי!). כששואלים אותי מה מצבי בימים אלו, אני עונה ש"שורדים", והאמת, אין ברירה אחרת. לאף אחד אין רצון להגיע לאי המתים.

שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-27/3/2008 07:43

 

8 3/2008		סודוקו מבחנים
		תגיות: טכניון, שחרור קיטור

אם יש מסקנה שאני מסיק מהשבוע האחרון זה שאני בטוח לא רוצה להיות מזכירה פקולטית ובמיוחד בתקופה הזו, רגע לפני שנפתחת ההרשמה לסמסטר הבא. אי אפשר לתאר כמה זה כאב ראש לתכנן מערכת שעות ל-8 מסלולים שונים פלוס קורסי בחירה, ואחר כך גם לתכנן לוח מבחנים. ככל שהפקולטה יותר גדולה, ככה צריך להתחשב בעוד פקולטות ובעוד סטודנטים ולנסות להבין למה לעזאזל אחת הפקולטות החליטה להזיז את המבחן שלה, ועכשיו צריך לשבור את הראש איך לשבץ את כל הסידור מחדש. סיימנו? בואו נעביר את זה לוועד הסטודנטים, שהם ימצאו עכשיו את הטעויות...

וכאן אני נכנסתי לתמונה. את לוח המבחנים קיבלתי על דף A3 ענקי, שנראה כמו לוח שנה ובו משובצים כבר אי אילו מבחנים. להסתכל על דף כזה מצריך ראייה מרחבית עמוקה כדי לזהות התנגשויות, מבחנים קרובים מדי, או סתם דברים מעצבנים. פתאום מגלים שלסמסטר 2 (כלומר, אלו שהולכים להיות בסמסטר שני) מצפה תקופת מבחנים כמעט בלתי אפשרית, עם מרווחים מאוד מצומצמים ובלגן לא קטן, שלא לדבר על סמסטר 4, שעומדים להיבחן ב-3 מקצועות לא פשוטים תוך שבוע. כמובן שקיבלתי לוח לא מלא עם לא מעט בחינות חסרות שצריך למצוא להם מקום ככה שלא יפריעו לאף אחד (והשאיפה שזה באמת לא יפריע לאף אחד).

אז חוזרים למזכירה ומתחילים לבקש ממנה להזיז את זה לפה ואת זה לשם, אבל רגע. את הקורס הזה צריך גם בחשמל, אז נתקשר למזכירה שם לריב איתה ולשכנע אותה שההזזה ביום טובה ולמה שיהיה לי באמת אכפת מהסטודנטים שלה יותר מהסטודנטים שלי. אחר כך צריך לריב עם המזכירה של מתמטיקה שטוענת שעם נזיז מבחן אחר, זה יתקרב בצורה רעה למבחן אחר שעושים במסלול המשותף (או בתואר הכפול, השד יודע באיזה מהם, אני כבר איבדתי את הצפון בקטע הזה), אז המזכירה שלנו מוציאה מהמחשב דו"ח שמגלה כמה סטודנטים לקחו את שני הקורסים במקביל בשני הסמסטרים האחרונים (הנוכחי והקודם). עכשיו צריך להסביר לאותה מזכירה ממתמטיקה שבשביל 3 סטודנטים אני לא הולך לוותר על הזזה של מבחן ל-150-200 סטודנטים אחרים. בסוף היא משתכנעת (כאילו שהייתה לה ברירה אחרת).

אחרי שדאגנו לכל קורסי החובה במסלולים השונים, צריך לשבץ גם מבחנים בקורסי הבחירה וכאן כולם מעופפים. חלק לא אמרו אם הם בכלל רוצים לעשות מבחן, אחרים רוצים את זה מאוחר כי יש להם כנס או שהם רוצים לבלות את אוגוסט עם הילדים, אחד שכבר נמצא ברשימה השחורה שלי הודיע שהוא יוצא לשבתון (בקושי הצלחתי להחניק בגרון קול של שמחה) וצריך לתאם מועד בשבילו ולא חסרות עוד סיבות. אני בטוח שמתישהו דבר כזה יופיע בתרגיל בית או במבחן, רק בשביל להתעלל מספיק טוב בסטודנטים.

הבעיה הגדולה שלי הייתה שהמערכת שלי לא ממש מותאמת לריצות אחרי המזכירה. קבעתי אותה אי שם בחודש יולי, הרבה לפני שחשבתי שאני אחזיק בתפקיד הנוכחי, ועם יותר מדי קורסים ומעט מדי זמן לרדוף אחרי הכל (כבר בחצי השני של הסמסטר). כבר הלכה לי שעה אחת של הרצאה במהלך השבוע כי יצאתי בהפסקה והלכתי למזכירה ולא שמתי לב שעברה כמעט שעה שלמה, רק בשביל לסיים את הדבר הזה. אני חייב ללמוד איך להתאפס ואיך לארגן לי את הזמן בצורה יותר מדויקת כי בלי זה אין לי סיכוי להצליח בכל מה שאני רוצה, בין אם זה בלימודים ובין אם זה לייצג את הסטודנטים בפקולטה כמו שהם ראויים להיות מוצגים.

ואם חשבתי שדברים הולכים להירגע, הפקולטה ממשיכה בהחלטות ההזויות שלה. באופן די תמוה הם החליטו לקדם מתרגל מסוים לתפקיד של מרצה (חס וחלילה מרצה אחראי) באחד מקורסי החובה. הוא כבר מתרגל סמסטר שני רצוף באותו קורס, אבל כל כך גרוע ברמות שזה מפחיד. הוא כותב לא מובן, לא יודע להסביר וכשהוא עושה קו על הלוח בשביל להפריד בין החלקים, הוא רושם איזה x קטן ומוזר. הוא היה מתרגל אחראי בשני קורסים שלקחתי בשנה שעברה, ובאופן לא מפתיע, בשניהם היו בעיות נוראיות עם המבחנים (חוסר משווע בזמן באחד, פקטור ענקי ועצבני למדי בשני).אז זה כבר הקרב הבא שלנו, במטרה לשנות את רוע הגזרה. קודם צריך לשכנע את סגן הדיקן להוראה בעניין ואם זה לא יעבוד, כבר מתוכננים צעדים נוספים (אתם לא מצפים שאני אכתוב הכל כאן, נכון?). בקיצור, אף פעם לא משעמם.

שבת בצפון

אם אני נשאר בצפון, יש לזה סיבה אחת והיא ללמוד. זה משהו שאני לא יכול לעשות בבית באותה כמות ובאותה איכות. בבית הרבה יותר מסיחי דעת והרבה יותר קל לי לאבד את הריכוז שהפך להיות מצרך יקר כל כך בשבילי. בצפון יש לי פחות מהלוקסוס הזה, ולכן יותר אפשרויות ללמוד כמו שצריך. אני כמובן שצריך פינה קטנה ושקטה, רצוי נטולת אינטרנט, ואז דברים זורמים הרבה יותר טוב. הבעיה היא שלהישאר שבת גורם לי לבלות כמעט יומיים רצוף בין ארבעת הקירות של החדר שלי, עם גיחות קטנות החוצה. גם אם נשארים שותפים בדירה, כל אחד קבור בדברים שלו, בחדר שלו כשהדלת סגורה, והחוסר הזה באינטראקציה יכול לשגע אותי. אני גם לא יכול לסמוך על אף אחד מבחוץ (כלומר מחוץ לדירה) שיתקשר וישאל מה קורה ואולי נעשה משהו (כי אף אחד לא יעשה את זה), וכל זה גורם לכוח הרצון שלי ללמוד לאבד מהעוצמה שלו וזה בכלל מסוכן.

אז מחר שבת ובשבת לומדים, בתקווה להתקדם ולסמן עוד וי על שיעורי בית. בהתחשב במה שמחכה לי בשבוע הבא, אני מקווה שאני אגיע בחתיכה אחת לשבת הבאה, שגם היא, בדיוק כמו זו, תהיה צפונית. רק שיהיה פחות חם, ויהיה בסדר.

שמור   בטל

5 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של Queen of Heaven ב-11/3/2008 22:10

 

12 2/2008		דבש
		תגיות: טכניון

מכירים את המשחק הזה שיש בכל מיני מקומות של משחקי וידאו, שיש לוח גדול עם חורים שמהם קופצות כל מיני דמויות ושצריך להכות להן בראש עם פטיש? יש מספיק גרסאות של זה, זו פשוט האסוציאציה שלי. בכל מקרה, ככה אני מרגיש בשלושת השבועות האחרונים, רק שמולי ניצבת הפקולטה וכל פעם איזה מרצה או מתרגל מחליט להרים את הראש ולצפצף על הסטודנטים שלו, ואני צריך למצוא את הכוחות (ולפעמים גם את הזמן) להכות לו בראש ולהחזיר אותו למאורה שלו, שיישב לו שם בשקט ולא יפריע. יוצא ככה שכל פעם שבעיה אחת נפתרת, מיד צצה אחת חדשה, ככה שאין ממש זמן לנוח או להתפנות לדברים משניים ולא משמעותיים, כמו המבחן שיש לי ביום ראשון או תרגילי הבית שנערמים.

כהרגלם עם החלטות הסנאט, הפקולטה בחרה בהתחלה לקבוע חוקים משלה ולתת שבוע דחייה לכל מי שאמור לגשת לבחינה, בעוד ההחלטה מלמעלה אומרת שצריך לגלות גמישות והתחשבות ובמידת הצורך לדחות הגשות שאמורות להיות בתקופת המבחנים. ניסוח מפולפל וממולח שמשאיר לא מעט מרחב אפור שאפשר לתמרן בו. היו לא מעט אנשי סגל שהחליטו לשחק אותה ראש קטן ועשו מופע שלם של "לא ראיתי-לא שמעתי" ולא ממש גילו התחשבות בעניין. כאן היה צריך להיכנס לוויכוחים לא קטנים בשביל להסביר להם את המשמעות של אותן החלטות ולדרוש מהם את הדחייה שמגיעה רק בגלל המבחנים. כל המצב לא ממש היה ברור כי ההוראה הפקולטית די סתרה את ההוראה הכללית, ולא היה ממש ברור מה בדיוק צריך לדרוש מהם. רק בשבוע שעבר הם נאותה הפקולטה להוציא הודעה מתקנת ולהודיע על דחיה גורפת לכל מי שאמור להיבחן עד לסוף החודש.

חשבתי שזה טוב ויפה ועניינים יירגעו עכשיו. טעיתי. 24 שעות עוברות וצצה לה בעיה חדשה בדמות קורס שבחלקו נלמד בשביתה, ובהחלטה די תמוהה החליט לא לחייב הגשת שיעורי בית במהלך השביתה. אחרי שהשביתה נגמרה הם פרסמו תאריך יעד להגשה לכל השיעורים כמה ימים לפני הבחינה הסופית בקורס. ואז הגיעה ההחלטה על דחייה, אז הם זרמו על הגל ודחו שוב את ההגשה רחוק רחוק, מעבר להרי החושך. הבעיה היא, שהם הבטיחו לפרסם את הפתרונות לתרגילי הבית לטובת הסטודנטים כדי שהם יוכלו להתכונן טוב יותר למבחן, וברגע שהם דוחים את ההגשה, הפתרונות לא יפורסמו. חוץ מזה שההודעה יצאה בערב שלפני יום ההגשה, ככה שכל מי שרצה להגיש, כבר הכין את התרגיל שלו וחיכה לפרסום הפתרונות. כל ניסיון להזיז ולשנות נתקל בחומה של "אנחנו לא יכולים לעשות כלום, תחליטו אתם בעצמכם מה אתם רוצים". גם בצד שלנו היה בלבול וקיבלתי כל הזמן מסרים הפוכים מכל הכיוונים, שאין לי ספק שגרמו בסופו של דבר להבנה שגם אם ממש נרצה, לא נוכל לעשות כבר יותר מדי בגלל שהמועד של המבחן קרוב מדי.

נסעתי הביתה מותש מהתרוצצויות, רק בשביל לקבל הודעה על בעיה חדשה. בנדיבות ליבה הרחב, הפקולטה הסכימה להקדים פרויקט לסמסטר המחודש במקום באביב, כדי למלא משבצות שהתרוקנו בגלל שחלק מהקורסים נלמד. המרצה בפרויקט דרש מהסטודנטים להגיש את הצעת הפרויקט עד לסוף השבוע הזה, אבל אבוי, יש להם מבחן בתחילת השבוע הבא ויהיה להם קשה לעשות את שני הדברים במקביל. הם ניסו לשכנע אותו לדחות קצת את ההגשה, אבל הוא בשלו. כאן כבר נכנסתי לתמונה, אחרי שהסטודנט שפנה אליי אמר לי שאם לא יתאפשר לדחות את ההגשה, הוא יאלץ לבטל את הפרויקט. עם רוח הדברים הזאת פניתי למרצה וקיבלתי תשובה שפשוט הרתיחה אותי. הוא כתב לי שהקורס נפתח לטובת סטודנטים שלמדו קורסים במהלך השביתה ומקומם ומעליב אותו שאותה אוכלוסיה בוחרת להתלונן עכשיו ולבקש דחייה. פשוט להתפוצץ. הבהרתי לו שה"תלונה" שלהם די מוצדקת היות והם גם צריכים מתישהו להיבחן על קורסים שנלמדו, אבל הוא בשלו. מבחינתו, הם יכולים לבטל את הרישום לקורס, או שנבטל בכלל את הפרויקט, העיקר לא לדחות. מיואש ומרוגז פניתי לערכאות גבוהות יותר בפקולטה, ולמרות שבחלק מהמקרים הרגשתי שגם שם לא ממש מתייחסים אליי בצורה נורמלית (מה הכוונה לדחות רק לסמסטר אחרון? למה, סטודנטים שאמורים להיבחן עכשיו הם סוג ב';? הם לא מספיק נדפקו בגללכם?), בסוף המרצה הסכים לדחייה של שבוע בהגשה לכל מי שיבקש. אני רק מקווה שהוא לא יחליט להפתיע שוב בשיעור שלו היום ולחזור בו מהדברים שלו.

אז חשבתי שהעניינים נרגעו קצת, אבל בינתיים יש איזה מתרגל מעצבן שדורש אישורים מהמזכירות בשביל לתת דחיות, אז נצטרך לטפל גם בו. ממחר אני מתכוון לצאת ל"חופשת מחלה" ולהתנתק מכל הבעיות, לפחות עד אחרי המבחן שלי, כי צריך לשים איפשהו את הגבול לכל זה ולהתרכז גם בעצמי לשם שינוי. בסוף היום, אני מרגיש שהכוחות שלי לפעמים אוזלים מרוב מאבקים, אבל יש תחושה טובה כל פעם שאני מסמן לעצמי וי קטן של ניצחון. השמועה טוענת שאני מוצלח בתפקיד (היא גם אמרה לי את זה באופן ישיר), אבל אחרי כמעט חודש אינטנסיבי בתפקיד אני לא תמיד מרגיש שאני מצליח להוציא מעצמי הכל, ועדיין יש מה לשפר ולעשות יותר. אני עדיין מרגיש את התחושה שאני לא עושה מספיק ויכול לעשות יותר, ולפעמים זה מכביד עליי. רק צריך להיזהר מהחולשה הזאת, שלא תפגע בי אחר כך כשאני ארצה באמת להתחיל להזיז דברים, ולא לטפל כל הזמן במוקשים כמו עכשיו.

ותעשו טובה, תנו ללמוד בשקט.

[דבש - ארי גורלי ורעות יהודאי, אחד השירים הכי טובים שמסתובבים עכשיו בחוץ]

שמור   בטל

0 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע