מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

29 6/2006		784
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי

בוקר יום ראשון, התחנה המרכזית ה"חדשה" בתל אביב. לפני כמה רגעים ירדתי מהאוטובוס שהביא אותי מהבית ועברתי את החיטוט הביטחוני בתיקים שלי, טיפסתי לי 3 קומות במעלה המבוך והגעתי לרציף המתאים. דאגו למקם את הרציף ממש בהתחלה וככה נחסכת ממני ההיסחבות עם התיק הנגרר והתיק על הגב לאורך כל התחנה. רק קו אחד יוצא מהרציף הזה, וגם הוא רק יומיים בשבוע, ובכלל, בגלל המבנה הכל כך מבלבל של הרציפים, רוב אלו שמחכים בו הם כאלו שרוצים לעלות על האוטובוס לירושלים שיוצא ברציף ליד.

קצת לפני 7:30 האוטובוס מגיע וכולם קופצים, אבל לנהג יש זמן. הוא צריך לרדת, לדבר עם האחראי, לשתות קצת קפה, לקנות איזה בורקס באחד מאלפי הקיוסקים בקומה (שדואגים שישמעו שהם קיימים) ורק אז הוא מתפנה חזרה לאוטובוס, מואיל בטובו לפתוח את תא המטען ולתת לנוסעים, כמעט כולם סטודנטים, להעמיס עוד תיק לשבוע או יותר במעונות או בדירות השכורות שמסביב.

יוצאים לדרך. האוטובוס גולש לו במורד הירידה מהתחנה ומתחיל להיכנס לפקקי הבוקר של רחוב המסגר. אני כבר הספקתי לשלוף את הנגן שלי ולעורר אותו לחיים, מכוון לאלבום החדש של סיוון שביט שהכנסתי אליו אתמול ומתחיל לשקוע בצלילים על רקע עיר הולדתי. עוברים על פני מגדלי עזריאלי והנהג לשם שינוי עוצר בתחנה (היו לא מעט פעמים שהוא עבר וכמה אנשים שחיכו שם לא הבינו מאיפה זה בא להם). אחר כך הוא עוצר ברציף בארלוזרוב והאוטובוס מתחיל לו להתמלא. חלקם מדברים מה הם עשו בסוף השבוע, אחרים מדברים כמה נורא היה הגיליון האחרון בחדו"א, אבל רובם מעדיפים לשקוע להם בכיסא ולהתענג על שעה ומשהו של מנוחה בדרך הארוכה צפונה. האוטובוס מגיע לפקקים הרגילים בצומת גלילות ואנחנו נפרדים מעיר הקודש, כמו איך שהתל אביבית שלי קוראת לה...

סיוון שביט מסיימת לשיר קצת אחרי שעוברים את מחלף רבין והנוף נפתח למרחבים של אזור השרון. כל הנסיעה הזאת באוטובוס היא משהו שצריך להתרגל אליו מחדש, אחרי שבמשך שלוש שנים עשיתי דרך דומה צפונה ובחזרה ברכבת שעוברת ממש לא רחוק משם. אני חושב לעצמי שאולי באמת עדיף היום לנסוע באוטובוסים עם כל הבלגנים שיש ברכבת (באחת הפעמים הבודדות שנסעתי השנה ברכבת הביתה, היא התנגשה בטנדר שנתקע על המסילה...). אני מחליף את התיקיה בנגן ועובר לשירים הכי חדשים שיש לי כרגע ומתמכר מחדש לצלילים שזורמים אליי פנימה ישר דרך האוזניים. קולו של יוסי בנאי ז"ל נראה לי בדיוק זה שמתאים לאותו רגע בנסיעה, כשהשמש מסנוורת דרך חלון האוטובוס.

עוברים את נתניה, אולי המקום האחרון בדרך שיעלו בו נוסעים (לפעמים יש גם אחר כך). אנשים תופסים את מקומם, לפעמים לידי ולפעמים יש לי קצת יותר מרחב לרגליים לאורך כל הדרך. כל עצירה אני מציץ למטה לראות שהכל בסדר עם התיק שלי עם כל האוכל, הבגדים וחלק מהמחברות שפשוט אין להן מקום בתיק גב, שנמצא ממש מתחתיי. הוא שוכב לו שם למטה בין כל שאר התיקים, רגוע וטוב לו. דנה ברגר שרה לי באוזניים על שיגרה ועל הדברים הקטנים והטובים ששוברים אותה ונותנים את כל הכוחות להמשיך הלאה בחיים למרות הכל ואני חושב על איך זה כל כך נכון לגביי (וכועס על עצמי שעדיין לא הלכתי לקנות את הדיסק החדש שלה). חולפים ליד הארובות של חדרה והנוף מתחיל להשתנות. יש הרבה יותר חול בצד שמאל של הכביש ובחלון שלי מתחילים לראות את הכרמל מתחיל לתפוס גובה. עוברים את זיכרון והים מתחיל לנצנץ לו במערב ואני חושב שהייתי מוכן לתת עכשיו הכל בשביל לתפוס קצת שלווה על החוף, מול הגלים.

כשעוברים את עתלית וכבר רואים את הים ממש מקרוב, שי גבסו שר את השיר החדש שלו, והטלפון שלי מתעורר לחיים, מראה שהגיע SMS מלא שביזות מהדרום הרחוק. אני מקליד בחזרה מסר מרגיע ומאחל עוד שבוע קל וטוב עם תקווה ליציאה הביתה בסוף השבוע, להרגיע את הנפש. מרחוק כבר רואים את בניין האוניברסיטה שמבשר לכולם שכבר מגיעים ליעד. רכבת מלאה בחיילים שנוסעים צפונה עוברת לידינו ואנחנו נכנסים אל תוך העיר, נתקעים בפקק הראשון כבר בכניסה לעיר. האוטובוס מתחיל לטפס לו לאיתו למעלה על דרך פרויד ואני נדהם כל פעם מחדש מהנוף המדהים של הים שנפתח מול העינים, ורק מחכה לרגע שאני אזכה לראות את זה שוב ביום חמישי הקרוב, בדרך חזרה הביתה.

האוטובוס עובר לו ברחובות העיר, מתחת לגשרים ומנהרות, פונה ימינה ומגיע לשער. רגע לפני שאני מכבה את הנגן, אני עוד מספיק לשמוע שיר של איה כורם, שגורם לי לחשוב כמה אני מוכן לפתוח את עצמי בפני אחרים, כמו שעשיתי כשהתחיל סוף השבוע האחרון. אני מכבה את המוזיקה ומחזיר את הנגן לתיק וכבר מתארגן לירידה מהאוטובוס. אני שולף את התיק מלמטה ומתחיל לרדת לכיוון החדר הקטן שלי, מתחמק מהמבטים הרעים של המנקה בביתן. החדר ריק, השותף שלי יגיע יותר מאוחר ואני מנצל את השעה שיש לי לפרוק את האוכל אל תוך המקרר שלנו ואת הבגדים לתוך הארון. אומר שלום לחתלתולים הקטנים שהחליטו להתנחל מחוץ לחלון שלי בחדר ומסיים לארגן מחדש את התיק שלי, עם כל המחברות שצריך ליום הלימודים הראשון של השבוע ואלה שצריך להיעזר בהן לשיעורים. מכין לי סנדוויצ'ים שישמשו בתור ארוחת צהריים (ולפעמים גם ערב, תלוי מתי אני אחזור בחזרה לחדר), מרים את התיק על הגב ויוצא לכיוון הבניין של פיזיקה.

עוד שבוע מתחיל.

---

Notes to self:

1. עוד רגע מתחיל השבוע האחרון בסמסטר. תיכף אני בדרך הביתה לסוף שבוע אחרון לפני הרבה מאוד ימים שהחדר (לבד!) בצפון הופך להיות הבית שלי...
2. הבנתי כבר שיש כאן אנשים שאוהבים את מה שאני כותב ושזה משפיע עליהם, אבל זה קצת יותר מדי, לא?

שמור   בטל

33 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-4/7/2006 10:44

 

19 6/2006		פסטי פסטי פסטיבל...
		תגיות: טכניון

אם סמסטר החורף היה לי קשה, בא לו סמסטר האביב והציב רף חדש, גבוה יותר. העומס התגבר, הקורסים נעשו ברובם קשים יותר וסבוכים יותר והמטלות רק נערמות והן לא כאלו פשוטות. זה כמובן בלי להזכיר מה מחכה לי בחודש הבא כשהסמסטר ייגמר ויתחילו המבחנים. למרות שבסמסטר הזה יש יותר ימי חופש מסמסטר החורף, זה לא ניחם בכלל, כי לכל חופשה דאגו להצמיד כמות מובחרת של שיעורי בית או בוחן ביום הראשון אחרי החופש כמו שקרה אחרי חופשת שבועות. הדבר היחידי שנשאר להתכונן אליו בסמסטר הזה היה יום הסטודנט.

בעצם עד לרגע שבו הפכתי לסטודנט לא ידעתי מה הם כל ימי הסטודנט האלו. אולי שמעתי קצת בשנה האחרונה, בעיקר על אלה שקצת יותר קרובים לי לבית. והנה השנה אני פתאום מעורה יותר מה יש אצל השכנים. היום המושקע שהרימו בתל אביב, הדבר המצחיק שארגנו באוניברסיטת חיפה (מילא משינה, אבל שרית חדד וצביקה פיק?!) ועד האירועים שהמכללות הקטנטנות והנידחות ארגנו לעצמן. כל מה שנשאר לחכות הוא ליום הסטודנט המקומי, שבאופן מפתיע היה בין האחרונים בסבב. איפשהו באזור פסח פרסמו שאלון ובו ביקשו שנצביע עבור מי שאנחנו רוצים שיבואו. הצבעתי. הבטיחו כרטיס טיסה לאחד המצביעים (לאולמן ובחזרה...). לא זכיתי. אחר כך ניסו לייצר עמימות, לא לספר לאף אחד על מי הם מתכננים להביא. בינתיים הם הביאו את משינה לפתיחת הסמסטר ואת הדג נחש ליום העצמאות ושמרו על פרופיל שקט, עד שמישהו נכנס לאתר הרשמי של אינפקטד משרום וגילה שהם מופיעים בתאריך של יום הסטודנט בטכניון. צירוף מקרים, לא? מפה לשם פרסמו את כל תוצאות הסקר, התמודדו עם כאבי ראש בלתי צפויים (רמי קליינשטיין נעלב שמיקמו את השם שלו בקטן במודעה והחליט לבטל), טינפו את כל הקמפוס ואת כל העיר עם שלטים ענקיים על פסטיבל הסטודנט (יום הסטודנט זה של תל אביב, אנחנו צריכים להיות מיוחדים) ואפילו תלו שלט מכוער על אולם הספורט שספר את הימים לאחור (וכל פעם שעברתי שם הוא הראה מספר אחר). ככל שהימים התקרבו החלטתי לנסות לשכנע את חבריי הלא טכניוניסטים לבוא ולחגוג איתי ביחד. זה התברר כמשימה לא פשוטה. אחד לא יוציא את האף שלו מהספרים והמחברות שלו, המכונית של השני לא יכולה לצלוח את הרי הגליל, השלישי לא יבוא רק בשביל שלום חנוך (המחירים לחיצוניים לא היו נמוכים), הרביעית מנסה לנהל חיים בתל אביב והחמישית תקועה לה עם הרבה שביזות אי שם בדרום הרחוק. לא פשוט. בסופו של דבר, מתוך שני הלילות של ההופעה, רק התל אביבית הבטיחה להגיע ליום השני, כולל למסיבת הבריכה שהייתה מתוכננת. גם טוב.

יום ראשון שעבר, כשהאוטובוס מתחיל לטפס לו מרוממה לכיוון הטכניון התקשרה אליי החיילת ובישרה לי שהוציאו אותה במפתיע הביתה. כל החיילים שהיו אמורים לצאת מרותקים, אז תורה הגיע שוב. לא לקח הרבה זמן לשכנע אותה להגיע לערב הראשון. אינפקטד משרום קסמו לה מאוד (לי לא). גם שאר הערב הראשון לא היה רע, עם בית הבובות ועברי לידר יחד עם מירי מסיקה, פלוס במה נוספת (ביער!) של להקות צעירות. עכשיו נשאר רק לצלוח את יום ראשון ולסיים כמה שיותר עם השיעורים כדי לפנות כמה שיותר זמן לבילויים.

יום הלימודים של יום שני נגמר מוקדם מהצפוי. השיעור האחרון המאוחר יחסית נדחה לו בשבוע בגלל ההופעות (איך תלמדו שעברי לידר מחמם לו את מיתרי הקול בבמה ליד הפקולטה? השותף שלי לא הצליח להתרכז בכלום...) והיה לי מספיק זמן להתארגן. סימפ התעכבה לה ולי נמאס מהשיעורים שלי, אז לקחתי את עצמי למתחם. כבר ראיתי אותם פעם אחת סוגרים את כל האזור כשפורטיסחרוף הופיעו בפתיחת שנת הלימודים, אבל עכשיו זה היה יותר גדול. המון דוכני אוכל מכל הבא ליד, במה ענקית עם הרבה רעש (בית הבובות הופיעו), שפע של דוכנים שהזכירו לי את הטיילת באילת רק פחות חם מילאו את המעבר מהדשא המרכזי לכיוון חשמל ובמה נוספת קטנה שהוקמה ביער קיסלק. טוב, זה לא ממש יער. זה יותר שניים וחצי עצים שמהווים בית גידול לחתולים, אלה שהצליחו לברוח מהשווארמה של בית הסטודנט. שם הייתה עוד במה. סימפ הגיעה מצוידת באחותה הקטנה (שמצאה לה דרך לעקוף את השלט שאומר שהכניסה לקטינים אסורה). אחרי כמה סיבובים מסביב להכל, החלפת חוויות וסיפורים צבאיים של סימפ עם אחד הסטודנטים שלומד איתי ביחד, עברי לידר להופיע והלהיב את הקהילה הגאה שנצמדה לבמה. אחר כך הוא העלה את מירי מסיקה לבמה לשניים וחצי שירים ואני נגררתי החוצה לקצת אוויר. לא הרבה אחר כך אינפקטד עלו להופיע ואני החלטתי שזו כבר לא המוזיקה בשבילי, השארתי את צמד האחיות להתהולל להן עם המוזיקה ופרשתי ליער. זה היה די מתוכנן מראש מבחינתי. ההופעה האחרונה בבמה הצעירה הייתה של דפנה והעוגיות, שכבר שמעתי עליהן דברים טובים, ורציתי לשמוע קצת יותר מהם. לא אכזבו. קהל שהיה קצת יותר קטן מאלה שקפצו להם כמו משוגעים בדשא המרכזי קיבל את בנות (פלוס שני בנים) הלהקה, מי שידע את המילים הצטרף, וכולם שמחו נורא. מוזר לי שהיה רוב מוחלט לאנשים של מדעי המחשב (נו, טוב. סגרו לנו את החווה...). כשהעוגיות ירדו מהבמה (ולא רצו לחזור) עדיין נשמעו ברקע הקולות שעלו מכיוון לב הקמפוס (ממש כמו שחתול נתפס בבית הסטודנט...) ובלית ברירה הלכתי לכיוןו (לא התכוונתי להסתובב בטיילת של אילת). ההופעה נגמרה די מהר כי המשטרה לא אישרה להם להמשיך עם הרעש. איתרתי את צמד האחיות והן ליוו אותי בדרך המאוד ארוכה חזרה לחדר. נגמר היום הראשון.

השעון המעורר צלצל ב-9 בבוקר ואני התחלתי בהתארגנות שלי. באמצע ארוחת הבוקר התל אביבית התקשרה. היא הגיעה לחוף הכרמל במונית שירות והיא לא מצליחה למצוא את הכניסה לתחנה המרכזית. תל אביבים, מה לעשות. אם לא תשימו להם מבוך בדרך לרציפים כמו שיש בכיעור המכונה גם התחנה המרכזית ה"חדשה", הם לא מסוגלים להסתדר. אחרי לא מעט עצבים היא הצליחה למצוא את הכניסה וגם את הרציף הנכון לכיוון מעלה (לכל אלה שמתכננים ללמוד בחיפה בשנה הבאה הנה טיפ: בחיפה יש עוד שני כיוונים חוץ מה-4 הידועים: למעלה ולמטה...). אחרי זמן שנראה לה כמו נצח ("בזמן הזה יכולתי לחצות את תל אביב פעמיים...") היא הגיעה פנימה וזכתה לראות את החדר בגרסה המשודרגת שלו (היא הייתה הראשונה שהיתה בו, ביום שנכנסתי אליו ולא מצאה זמן לבוא שוב). אחר כך התחלנו בטיול לכיוון מועדון הספורט הסמוך למסיבת הברכה.

5 דקות מהטכניון בישרו השלטים בדרך. 5 דקות באוטו כנראה. עם כל העליות והירידות זה היה יותר מחצי שעה. לפחות בסוף חיכתה לנו הבריכה, צלולה ומלאה בכלור כמו שרק היא יודעת. מוזיקה נחמדה ברקע, בנות בלבוש מינימלי, דיילות שמחלקות שיפודי פירות בשוקולד ויורות קפירניה עם אלכוהול מרובי מים, מגלשות ומה לא. באחת בצהריים עלו הג'ירפות להופיע. די מהר התברר שהסולן שלהם כל כך שיכור ככה שזה היה מפתיע שהוא בכלל זכר את המילים לשירים (לא היה קשה לא להבחין בזה, הייתה לו כוס בירה ביד כל הזמן). לאורך כל ההופעה הוא בירך אותנו בערב טוב, טרח לספר כמה הוא מודה לטכניון שבזכותו הוא קיים (לטענתו ההורים שלו נפגשו כאן ו...) ופיטר את אחד מאנשי הצוות שלטענתו היה אחראי שנכנס לו זבוב לבירה. לקהל זה לא ממש הפריע, הם היו עסוקים בלהשפריץ מים אחד על השני. בסוף ההופעה, בצורה מאוד מפתיעה, חלק מחברי הלהקה מצאו את עצמם גם כן במים. אחרי ההופעה יצאנו לנו קצת להתייבש וטיפה להשתזף (אני לא משתזף, אני נשרף), הלכנו לאכול בפיצה מטר המקומי (וזכינו לראות הופעה של עובד ממורמר שמאיים לעשות בלגן ונעלם שנייה אחרי שמזמינים לו משטרה, שלא הגיעה...), מנוחה קטנה בחדר ויאללה, עוד ערב של הופעות מתחיל.

על הנייר הערב השני היה אמור להיות יותר טוב. בזמן שהיהודים עלו לבמה הסתובבנו לנו בטיילת תוך חיפוש אחרי דברים מעניינים (90% מהדברים שהיו שם מיועדים לבנות). אחר כך קצת השתחלנו פנימה אל תוך הקהל, שבאופן מאוד מפתיע היה מורכב הרבה יותר מהתיכוניסטים של חיפה מאשר הסטודנטים של הטכניון. אחרי היהודים היה אביב גפן אמור לעלות, אבל הוא התעכב, ומכיוון שנגמרו להם הנואמים (יושבת ראש אגודת הסטודנטים כבר דיברה 5 פעמים רק באותו ערב) נתנו למנחה האירוע שחר חסון להעביר את הזמן עם כמה בדיחות משלו. לא עבד לו. הטינאייג'רים דרשו אביב גפן ולא את האידיוט שמדבר גסויות על הבמה. רק היו חסרות להם עגבניות. בסוף אביב עלה וחצי מהילדות התעלפו. אין מה להגיד על אביב גפן. הוא כותב מעולה, שר מחורבן אבל פרופר מצוין שיודע להלהיב את הקהל שלו. הוא נתן הופעה מלאה ומצוינת, אולי טיפה ארוכה מדי. אחריו עלה שלום חנוך ובאופן די מפתיע, כל הטינאייג'רים נשארו לשמוע גם אותו ואפילו שרו (נוער משובח?), אולי זה בגלל שלקראת הסוף אביב גפן שוב עלה על הבמה ונתן עוד כמה שירים שלו. כששלום חנוך ירד החלטנו להתקפל ולא לחכות להופעה האחרונה של הערב של הנרי וניקה (של מי???).

בדרך אל מחוץ למתחם עוד הספקתי להגיד שלום לבורג שקפץ לביקור להופעות. אני הייתי עם נ' וגם הוא היה עם אנשים ולא יכולנו לפתח שיחה משמעותית. על מעלליו לפני ההופעה שמעתי רק למחרת בבוקר (בנות ישראבלוג מוזמנות לבלוג שלו לשגר בו חיצים...). חזרנו לחדר, השותף שלי כבר נחר מזמן, סידרתי לנ' מקום נוח לישון ואחר כך גם אני נרדמתי. בבוקר הייתי צריך להעיר אותה מוקדם (7 לפנות בוקר בשבילה) כי מה לעשות ולי יש יום לימודים. על השעה הראשונה שלי ויתרתי לטובת ליווי שלה החוצה אל תחנת האוטובוס הקרובה ונפרדתי ממנה. אחר כבר היה יותר קשה לחזור לעוד יום לימודים ארוך ומאוד מפרך, עם הרבה שיעורי בית שהצטברו להם. אבל מה? היה שווה את זה (אז מה עם בסוף לא הכרתי אף אחת, אין תחליף לבילוי עם החברות הכי טובות שלי), היה שווה את הכל. עד לשנה הבאה...

שמור   בטל

26 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-25/6/2006 18:59

 

12 6/2006		video kills the lecturer
		תגיות: טכניון

זה היה יום שני הראשון של הסמסטר. אני התחלתי ללמוד ב-10:30, אז יכולתי להרשות לעצמי לקום קצת מאוחר. השותף שלי יצא מהחדר מוקדם, היה צריך לתפוס מקום בהרצאה אחרת שבה אנשים יושבים על המרצה בשביל לראות את הלוח, בזמן שאני עוד השלמתי את שעות השינה של סוף השבוע. הייתה לי משימה אחת קטנה והיא להגיע טיפה מוקדם לכיתה בשביל לתפוס מקום לשנינו. רק שאני לקחתי את הזמן, וכשהגעתי המקומות היחידים שנותרו פנויים היו מאחורה.

המרצה נכנס לכיתה, אמר את שמו הפרטי ובלי מילה נוספת התחיל למלא את הלוח הרחק הרחק מאיתנו. ניסינו להבין מה הוא רוצה אבל היה קשה ממרחק וגם בגלל שלידנו היה איזה זוג שלא ממש רצה לסתום את הפה. ממש באותו הזמן הייתה הרצאה נוספת עם מרצה אחר בדיוק באותו הקורס, ואנחנו ניצלנו את ההפסקה בשביל לעבור לכיתה המקבילה, שהייתה ממש לא רחוקה. שם התגלתה בעיה חדשה: המרצה התגלה כשילוב ביזארי של שרירן חובש כיפה ובעל מבטא רוסי מאוד כבד, ולך תבין אותו מנסה להסביר על ממג"ב, כמק"ב ואוקלידסים למיניהם. בלית ברירה החלטנו לחזור למרצה ההוא שבוע אחר כך, ואני הצטוויתי לקום קצת יותר מוקדם בשביל לתפוס מקום.

עבר שבוע, השיעורים התחילו להיערם להם, ואני קמתי לי מוקדם יותר והצלחתי לתפוס מקום קדמי יותר בכיתה. המרצה, חמוש במשקפיי שמש סטייל ניאו מהמטריקס (רק חסרה לו גלימה, אני אומר לכם), נכנס לכיתה ומבלי להניד עפעף התחיל למלא את הלוח. אחרי שבועיים של הרצאות כאלו הבנו כבר לאן נפלנו. כנראה שאחרי הסמסטר הראשון התרגלנו לסטנדרטים גבוהים של מרצים, והרי כשנמצאים למעלה, יש רק אפשרות אחת להתקדם משם – כלפי מטה, אבל לא ציפינו שהירידה תהיה כל כך תלולה. משבוע לשבוע הידלדל מספר הסטודנטים בכיתה, ושמועות טוענות שהם לאו דווקא עברו לכיתה השנייה. המרצה המשיך באין מפריע להרצאות על החומר בלי לשים לב שיש מעט מאוד אנשים בכיתה שמבינים מה הוא אומר. ולא רק זה. בשלב מסוים התחיל משחק בין הסטודנטים: "התקל את המרצה". כל הרצאה היה את הסטודנט התורן שהיה שואל את המרצה שאלה שהייתה גורמת לו לבהות מספר רגעים ארוכים (מאוד) בלוח לנסות להבין איפה הוא טעה  (וברוב המקרים הוא אכן טעה). הגדילה לעשות אחת שישבה בשורה הראשונה כמעט באופן קבוע וזכתה ממנו כמה פעמים למבט של "עוד שנייה אני אראה לך כבר מה זה לשאול שאלות מעצבנות". בשלב מסוים החומר היה כל כך לא מובן, עד שאני ושותפי לחדר אמרנו נואש.

אחד הדברים היותר נחמדים שיש לסטודנטים בטכניון הוא הווידאו. טוב, זה כבר מזמן לא ממש וידאו. בזמנו צילמו חלק מהקורסים, בעיקר אלה המרכזיים והגדולים ושמרו אותם. מהפכת האינטרנט העלתה את כל ההרצאות (וגם תרגולים בחלק מהקורסים) לרשת וכל סטודנט יכול להגיע לאחת מחוות המחשבים, הספרייה המרכזית והספרייה האור-קולית ולראות הרצאות. מחוץ לטכניון, אגב, אי אפשר לראות, אלא אם מתחברים עם כרטיס מיוחד לשרתים של הטכניון. וכן, את הקורס הספציפי הזה יש בווידאו.

לראות הרצאה בווידאו יש לא מעט יתרונות: אפשר לראות מתי שרוצים, במהירות שרוצים (כמעט בלתי אפשרי לראות במהירות 1, זה מרדים מדי) ואפילו לעצור ולהחזיר אחורה אם לא מספיקים להעתיק מהלוח. מצד שני, מדובר בהרצאות שצולמו לפני 5 ו-6 ולפעמים אפילו 10 שנים וזה לא תמיד מעודכן ומקביל לחומר שנותנים עכשיו. וחוץ מזה, שום דבר לא יכול להחליף את האינטראקציה שיש עם המרצה בכיתה, לשאול אותו שאלות בזמן אמת ולקבל תשובות.

אבל, ויש כאן אבל גדול מאוד, כשהמרצים בחוץ הם חרא והמרצה בווידאו מצוין, אין הרבה ברירות. פתאום, הפלא ופלא, הבנתי את החומר, הוא נהיה פתאום הרבה יותר פשוט. הווידאו מסביר הכל עם הרבה יותר דוגמאות. בכלל, המרצה בווידאו לימד אותנו סמסטר שעבר, ככה שהרבה יותר קל להתחבר אליו במיוחד אחרי שמכירים את כל השטיקים הקטנים של דרך הלימוד שלו. הוא ממש לא יבש, זורק בדיחות לתלמידים ("בואו אני אתקן כאן את הטעות, שלא יבוא בעוד 30 שנה איזה מישהו לבית אבות עם אקדח ויגיד אתמול בהרצאה סימנת H למרות שזה צריך להיות N") ופשוט מסביר הרבה יותר טוב. אני זוכר שיש בווידאו הרצאה שצולמה לפני כיתה ריקה, כנראה בגלל שביתה שהייתה,  והוא דאג להזכיר בשיעור את העובדה ש"הייתי שואל אתכם אם זה נכון, אבל מכיוון שאף אחד לא עונה לי, אני מניח שזה נכון". שיעור אחרי זה, כשהכיתה כבר הייתה מלאה, הוא הזכיר שהוא צילם הרצאה בלי קהל ואמר "ככה הרבה יותר קל ללמד. אפשר לסיים את כל החומר בשבועיים, לכתוב מבחן ואחר כך אפילו לא צריך לבדוק אותו. קלי קלות", ואני יושב מול המסך של הלפטופ עם אוזניות באוזניים ופשוט מתפוצץ...

בשבועות חזרתי צפונה בחג בשביל לעשות מרתון הרצאות בווידאו בשביל להשלים את החומר, כי ביום ראשון שעבר היה בוחן בקורס (ציונים אמורים להגיע היום). דווקא היה בוחן די פשוט, לפחות מבחינתי. מעניין אם היה קשר לעובדה שבאותו שבוע היה את משאל המרצה. רק חבל שאי אפשר לתת ציונים למרצה בווידאו...

שמור   בטל

8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-15/6/2006 18:55