פרדוקס העבודה
"אנשים יעשו כל דבר שבעולם כדי להתחמק מעבודה. כולל לעבוד."

[זו צריכה להיות אמרה ראויה לציטוט אבל עוד לא מצאתי למי רצוי להדביק אותה]

לצ'רלס בוקובסקי יש שיר על אבא שלו, איש פרקטי. האב הסביר לו איך במשך כל חייו הוא משלם על הבית, ומעביר אותו לבנו, והבן מצליח לקנות עוד בית, וכן הלאה.
בוקובסקי כתב בשיר שאחרי מות אביו הוא מכר את הבית ואת כל הרכוש, ומודה "הימרתי ושתיתי את הכסף."
בוקובסקי הוא אחד הנביאים של כת אי-העבודה.
בזכות היכולת שלו לעשות מניפולציות על מלים ואנשים, והזלזול שלו ברכוש ובכסף.

רוב האנשים משתמשים בשיטה הבדוקה של לעבוד כדי שלא יצטרכו לעבוד. ממירים אנרגיה וזמן לכסף, כסף וזמן להנאה. מנסים לשמור על איזון בין השניים ויודעים שזה בלתי אפשרי. למעשה, במערכת הקיימת תמיד חסרים גם הזמן וגם הכסף, ובמקרים רבים יוצאים שניהם על 'סידורים' ו'תחזוקה' (כתבתי על זה כבר מתישהו, אבל אין לי יכולת למצוא).

נדמה כי היחידים שמתגברים על מעגל הקסמים הזה הם אלה שהופכים את העבודה להנאה - או טוב מזה, את ההנאה לעבודה. לרוע המזל, זה דורש גם השקעה וגם הימור, שעלול להוביל אותך למקום שבו גמר בוקובסקי (וזה לא בהכרח רצוי).

כרגיל בקטגוריה הזו, שוב אין שורה תחתונה.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/4/2009 22:46, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של איתן ב-19/4/2009 23:10

---

עימותים
אני כעיקרון לא טיפוס מתעמת. כמזל מאזניים קלאסי אני תמיד חושב על הצד השני, מנסה לדמיין את כל הסיבות הטובות למה הוא לא התקשר/לא עשה מה שסיכמנו/מתנהג מוזר. לצד חוסר האמון הבסיסי והדי-פסימי שלי בבירוקרטיות גדולות ובמכשירים אלקטרוניים, יש לי אמון הגובל בנאיביות בבני אדם פשוטים, אחד-על-אחד, בייחוד כאלה שאמורים להיות חברים. אני לא זוכר הרבה פעמים שפצחתי בשיחת 'את/ה כבר לא שם/ה עלי' או באיזשהו שיחת בירור בנוסח 'יחסינו לאן'. וגם אם אני כבר כועס, זה נדלק ונכבה כמו גפרור בתא זכוכית מלא מימן: פלאש אחד, וזהו, הכל חזר (כביכול לקדמותו).
חוסר הרצון שלי להיכנס לעימותים, והעובדה שאני תמיד רואה את הצד השני, גורמים לי להימנע הרבה פעמים מסיטואציות של ראש-בראש, ובמקרים רבים - לוותר מראש. לפעמים אני מעדיף להגיע להסכם במקום שקרוב ב-90% לעמדה של הצד השני, פשוט כדי לא להצטרך לעשות את כל תרגילי המניפולציה הכרוכים במשא-ומתן. כן, אני יודע שככה העולם נוהג, אבל לעתים רחוקות יש דברים שהם עבורי סיבה מספקת למלחמה מהסוג הזה. וכל פעם אני מתפלא כשהצד השני מבצע מהלכים שהם, באיזשהו מקום, מניפולציות שנועדו כדי שהתוצאה תהיה טיפ טיפה יותר בצד שלו. או שלה.
יש בזה משהו לא בריא, כי בלונג ראן אני רואה שמנצלים את הנאיביות שלי, ואני רואה איך המוכנות שלי להתחשב בכולם הופכת לחוסר התחשבות שלי בעצמי. וכל הראייה הזו מצטרפת לאיזשהו תסכול, הייתי אומר תסכול כמעט-צדקני, של זה שנמנע מעימותים ומנסה תמיד למצוא את הפשרה ואז חוטף בראש. התסכול הזה נקבר, ובסוף תוסס לפני השטח, כמו לבה, כל מיני דרכים, אם זה בהתפרצויות זעם על מי שלא מגיע להם, אם זה בחרדות שממלאות את הגוף, אם זה סתם בכל מיני מחלות שהגוף מפתח כי קשה לו להחזיק את התחושה שרימו אותו.

אין שורה תחתונה, ובכל זאת נדמה לי שמיציתי לבינתיים.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/4/2009 00:34, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-7/4/2009 00:54

---

אימונים נגד אוטו-אימוניות; מחאה נגד הגירוש מגן עדן
לא שמתי לב, והנה העליתי שני פוסטים פוליטיים ברצף, וזה בכלל לא בלוג פוליטי.

אתמול הייתי חולה, ואז בערב המחשב שלי הראה כמה סימפטומים לא-חיוביים (טפו טפו!), והלילה התהפכתי על משכבי (ליטרלי) כאשר החרדה המחשבית (המוכרת כבר לקוראים הוותיקים של הבלוג) והמחלה טרטרו לי את השכל וגרמו לי לחלום על השתלטות עוינת של המכונות על המחשב שלי, על הזהות שלי ועל העולם, בסדר זה. אולי זה היה גם בגלל שבבוקר לא יכולתי לצאת לריצת-הבוקר הקבועה שלי, כי ירד *שלג* (כן, שלג במרץ. ואומרים שכבר הגיע האביב). הריצה מאפשרת לי לסדר את המחשבות ובמקביל לשחרר את המתחים, שאחרת מחליפים כיוון ותוקפים את הגוף עצמו. זהקצת כמו במחלות אוטו-אימוניות: האדרנלין שמגויס כדי 'לטפל בבעיה', כדי להגיב בתגובת פייט-אור-פלייט, מגלה שאין לו הרבה מה לעשות כשהאנטי-וירוס רץ שעה שלמה, ומאחר שאין לו מה לעשות הוא חוזר פנימה, מוצא דברים להילחץ מהם, כששום פעולה אמיתית לא יכולה להרגיע את החרדה (כי היא כבר בפנים, ועכשיו לך תרגיע אותה).

שלא לדבר על זה שבזמן האחרון אני מוצא את עצמי בסוג של מחאה קיומית. לא רק, נניח, נגד מערכת הציפיות המקובלת, או אפילו נגד הקפיטליזם, אלא נגד העיקרון הבסיסי שנוסח כבר בספר בראשית, 'בזעת אפיך תאכל לחם'. מרגיז אותי שאותו עולם עתידי שבו אין צורך יותר בעבודה (כי רובוטים עושים הכל) נראה רחוק מתמיד. מ'קרית חשמל', עיר העתיד של אריך קסטנר ב'35 במאי', ועד החברות החלליות שתיאר אסימוב בסדרת הרובוטים שלו, המד"ב מלא וגדוש ברעיון שהטכנולוגיה תבטל סופית את 'בזעת אפיך'. ובצדק, לפחות מנקודת המבט שלי. נראה לי לא הוגן להצטרך להקדיש חלק ניכר מחייך לדבר אחד, שהוא ה'עבודה', ה'קריירה' הקדושה, ועוד להצטרך להתחשב בשיקולים חיצוניים (כמו 'כמה משלמים' ו'האם יש בכלל עבודה כזו') בבחירת הדבר הזה. וכן, אני יודע שזה ילדותי, וזה לא שאני הולך לגור עכשיו בחבית ולהתקיים ממים ומלח. אני כותב כאן אחרי שסיימתי יום עבודה מלא, אפילו מלא-פלוס כדי לפצות על המחלה של אתמול. עובד ועובד ועובד, וכל הזמן משתוקק לעבור לקרית חשמל, או למונקו.

לפחות רוסיה לא פולשת לי למחוזות בדלניים, וישראל לא מפציצה לי שיירות נשק.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/3/2009 21:13, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, לפחות רוסיה
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-30/3/2009 22:31

---

almost happy
האם את/ה מאושר/ת?

לכאורה שאלה פשוטה - אולי הבסיסית ביותר בסמינרי 'שפר את חייך בשלושה צעדים בלבד - שאל אותי כיצד'. למעשה, שאלה מורכבת בהרבה, בעיקר עבור מי שחושב שהסמינרים האלה משפרים בעיקר את חייהם של המנחים, וגם זאת - רק מהבחינה הכלכלית.
הבעיה הבסיסית היא לברר מה אופי השאלה, או יותר מדויק, מה אופי ההווה בשאלה (השאלה הזו נשאלת בזמן הווה, למרות שאין בה פועל.). האם זהו present progressive (כלומר, האושר הוא רגעי, השאלה נשאלת בזמן נתון ובודקת את רמת האושר באותה נקודה) או present simple (אמירה כללית, נכונה תמיד בזמן הבלתי-מוגדר שהוא 'ההווה' וכולל גם איזשהו עבר קרוב).
במקרה הראשון, התשובה משתנה (כמובן) מרגע לרגע, ובהחלט קיימים רגעים שבהם יכול כל אחד להצהיר 'אני מאושר עכשיו'. גם הרגעים האלה קשים מאוד להשגה: אושר (בניגוד לעונג או סיפוק או סתם תחושת 'הממ, טעים') דורש לא רק את ההנאה אלא גם הנחה בצד הדרך של המוּדעוּת, המלאה חששות, פרשנויות ודאגות, על מנת להתמקד באותו רגע פעוט של אושר. אני מניח שזו הסיבה לפופולריות הרבה של חומרי משני תודעה (אלכוהול ודומיו) שבעיקר מצמצמים תודעה, דהיינו מאפשרים למוח להיות במצב-תודעה אחד (שיכול, למשל, להיות אושר). זהו בעצם האידיאל הצרפתי העתיק של 'סאן סוסי' (ללא דאגות, וגם שם של ארמון בפוטסדאם) - ללא דאגות, או למעשה משוחרר מהמחשבה על הדאגות, מכיוון שבאותו רגע (ודגש על 'באותו רגע') המוח אינו עוסק - לא מתוך מחויבות ולא בטעות - בכל הדברים הרבים והשונים שיש לדאוג לגביהם.
אבל עצם אפשרות הקיום של אושר כתשובה ב-present progressive, שוללת במידה רבה את קיומו הלגיטימי ב-present simple. שהרי אחרי כל השתכרות יש הנגאובר, ואחרי כל רגע אושר מצליח המוח הרציונלי להשתלט שוב על המצב ולהציב בפני הנפש רשימת מטלות אפורה כשמי זארברוקן בחורף. בעצם, התשובות המקסימליות האפשריות לשאלה הזו הן אלה שנותנים בני הזוג בשירה של ריטה באותו שם: "לפעמים קצת מאושר, לפעמים הרבה מאושרת". אבל האם מ'לפעמים' אפשר בכנות לענות בחיוב לשאלה מחייבת כמו 'האם את/ה מאושר/ת' כשהיא נשאלת כתיאור מצב, בהווה הפשוט?
נדמה לי שלא. למעשה, הדעות מתחלקות לשני תיאורים אפשריים של החיים - כרגעים קטנים של אושר בים של סבל, או כרגעים קטנים של אושר בים של שגרה. שניהם לא נראים לי כעונים בחיוב על השאלה המקורית - לפחות לא בכנות.
נדמה שהמצב הטוב ביותר הניתן לתיאור בפרזנט סימפל הוא 'כמעט מאושר', מצב שבו יש הרבה (יחסית) רגעים של אושר, והנפילות מהן לא קיצוניות מדי ולא מגיעות למקומות איומים מדי. ויש גם שיר של k's choice עם הכותרת הזו, אבל לא בא לי לקשר אליו עכשיו.

(הפוסט הזה התחיל עם אנרגיה של 'יש הרבה מה להגיד' ואיבד אותה באמצע, מה שמעלה את הסיכוי שאחרי התגובות יהיה גם פוסט-המשך).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/3/2009 21:48, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה
34 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-17/3/2009 10:50

---