יומנבית ו': שירי הרוכב הבודד
שמש. סתיו. מצלמה ובלוק כתיבה.
בלי חברים. האופניים שלהם בתיקון.
לאורך הנהר ואז מעלה
דרך השכונות שהיו כפרים
אל הבאך (זה פשוט פלג)
בעלייה, השרירים צועקים
המעיל מיותר

זארברוקן שוכנת בעמק הזאאר.
עמק הוא ההיפך מהר.
לכן כל השבילים
שמכאן מתחילים
קודם כל עולים.
זה מטריד למדי, אם
כי יש לזה גם יתרון:
בחזרה, כשיורדים
זה הכל במדרון.

לעצור במקום שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה, כמה זמן שאתה רוצה
לצלם את כל התמונות שאפשר
להחליט ולהחליט שוב ולשנות החלטה ואז לעשות משהו אחר לגמרי
ג'אסט מי אנד מיי בייק
אני יכול להבין את רוכבי האופנועים האמריקאיים
בנתיב שישים ושש

כמו כל דברם בגרמניה , גם מערכת נתיבי האופניים מתחלקת לשניים
(בארץ זה לשלושה)
יש נתיבים לאורך כבישים ראשיים, לפעמים בכביש ולפעמים במדרכה
הם שייכים לאמצע השבוע ומטרתם
להביא את כולם למחוז חפצם מהר ככל האפשר
הם מוכרים לכל העובדים, הסטודנטים, התלמידים שמשתמשים בהם ולכן
לא משולטים, פרט לשלטים למכוניות.
ויש מערכת מקבילה, מפותלת, אחרת
של שבילים ליום א' או לתיירים.
שבילים שמטרתם לאו דווקא להגיע
אלא ליהנות מהנסיעה.
השבילים האלה לא מכירים במילה 'ישר', אבל
כשהם עוברים בעיירות ובכפרים הם מתרחקים מהכבישים הראשיים ומהמכוניות
מטפסים ברחובות שקטים, בשבילי טרקטורים, בדרכים צדדיות
ומשולטים לעילא, בשלטים ירוקים קטנים ומתוקים
למען הרוכבים הנהנים.

על משקל ההלך הבודד (ותודה לנוריקו)
פיתחתי את הרוכב הבודד
והוא החליט שמתאים לו שירים
שירי הו הו לרוכב הבודד
שרוכב ושר
לרגלי ההר
רק רוצה להזכיר שלא כל פוסט בשורות קצרות הוא שיר,
גם אם מתגנב לו חרוז פה ושם.

אז הריעו לרוכב הבודד ולשורות הקצרות,
הריעו לאלתור חסר הפשרות
שאינו שיר
ולא רצה להיות שיר
כי מי יכול להיות שיר
מול האודם והזהב
של צבעי הסתיו
הרוכב הביתה שב
אל יומנבית ו"ו.






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/10/2007 23:10, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., מטאבלוגיקה, קוהרנטיות זה פאסה
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-9/10/2007 21:16

---

יומנבית ה': במורד
התארחתי אצל ידידינו הישראלים, שגרים במעלה הגבעה. נסעתי באופניים כי עמדתי לאחר ורציתי להביא גם יין. אחרי ארוחה דשנה של שרצים ועוגת תפוחים, וכמה לגימות מליקר דומדמניות שחורות, לבשתי את מעיל הרוח שלי וירדתי מן ההר באופני.
היה עשר בערב, תשע מעלות. הרחובות היו כמעט ריקים, ולמרות שלא בכולם היו שבילי אופניים דהרתי במורדם אל תוך הקור. והייתי חי, והייתי מתריס, והריאות שלי כמעט התפוצצו.



אסנת מטיילת בברלין ואין לה אינטרנט, והיא משתמשת בשלט רחוק באינטרנט המקרטע שלי, כדי לזהות איפה היא צריכה להגיע לחזרה מחר. יוצא קצת מטורף הסיפור הזה: התחרות היא על שם זמרת יהודייה גרמנית שבתה הציירת נרצחה באושוויץ. קונצרט הסיום יהיה במוזיאון היהודי בברלין, ואסנת תשיר שם בין השאר שיר של המלחין היהודי-גרמני ויקטור אולמן, שמת בטרזינשטאט. מעגלים סגורים, מעגלים פתוחים, מעגלים שוטפים.



יום שלם בלי לשמוע את המיוזיקל או מוזיקה בכלל. האם אני בגמילה? וגם: האם קבוצת ההתייחסות הוירטואלית שלי יותר אמיתית מהאמיתית? מתי יתחילו אנשים לחיות את כל החיים שלהם בצורה מוחלטת בתוך המחשב? האם הבלוגייה תהפוך בקרוב לתחליף של דפי זהב מהפרסומות עם דבל'ה גליקמן שהיו פעם בקולנוע - "אם אתה לא שם, אתה לא קיים?"



יומנבית ה' הג'יפ.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/10/2007 22:26, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., קוהרנטיות זה פאסה
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-8/10/2007 10:14

---

יומנבית פרק א': אלבומי הרצף
אז אסנת נסעה הבוקר לברלין, ואני נותרתי בבית עם העבודה, מקרר חצי-ריק, שני מחשבים וחתול. ומין דכדוך כזה נפל עלי, כזה שמעולם לא היה מוכר לי ממש, כי כשחיים לבד לא מתגעגעים למעשה למגורים ביחד. וכשחיים ביחד אפילו חושבים לפעמים שזה צפוף מדי, ושכמה ימים של התאווררות זה בדיוק מה שצריך, אלא שרק כמה שעות חולפות והכל נראה הרבה יותר חסר טעם בלי נוכחותו של האחר. ומצד שלישי, אולי יש בתגובות הקשות האלה סוג של גילוי, של הזדמנות לקחת סיכון ולבתק את השגרה באיבה, ולהתמודד על אותה 'בדידות ביתית', עם הבית החסר איבר מאבריו.
ולכן בימים הקרובים הבלוג ישנה תחפושת, גם אם במראה לא ישתנה דבר: הוא יהפוך ל'יומנבית' - יומן ההישארות שלי בבית, לבד. שבעה ימים, שישה או שבעה פרקים או יותר, אוקיי הסברנו.

---

אני מאוד אוהב מוזיקה. ואוהב לשמוע אותה בזמן העבודה, ובכלל. הייתה תקופה שחשבתי שהמחשב יהפוך לספק המוזיקה החד-משמעי שלי, אבל למרות יתרונותיו הוא סובל מחסרונות: אחרי מספיק זמן, גם הרנדום העצבני ביותר לא מתגבר על העובדה שאני מכיר את אוסף המוזיקה שלי כמו את כף ידי; תשדירי הבטיחות-בדרכים של גלגל"צ עולים על כל העצבים; וכמה פעמים אפשר לחשוב מחדש איזה שיר אתה רוצה לראות ביוטיוב, בעיקר כשעובדים?
אין מה לעשות: כמה שיאמרו שפורמט השיר/קליפ ניצח בעולם הכלכלי - בנקודות האלה, כשאני צריך להיכנס למוזיקה ולהשתמש מה ככלי לעבור את היום ואת העולם, אפשר לעשות את זה רק עם אלבומים. לא אלבומי תמונות, אלבומי מוזיקה כמובן. אתה שם אחד ול=50-60 דקות הוא לוקח אחריות על מצב הרוח שלך. פסקול אלטרנטיבי, לא רנדומלי אך לא זר. וזה מה שעשיתי היום, כשהריקנות איימה לבלוע את ההגהות של מולדובה: ישבתי בסלון והקשבתי ברצף ל:

- פסקול פרק המיוזיקל של באפי. צמוד אלי מאז שצפינו בפרק (פעמיים).
- Wish you were here של פינק פלויד.לי הזכירה אותו ממש לאחרונה, אבל לא הייתי צריך תזכורת - זהו 'אלבום הבית' שלי מזה שנים, מאז שה' הביאה לי אותו (או אולי רק המליצה עליו? אינני זוכר). אולי ההתקפה הרכה אך המדויקת ביותר על מכונת הבורגנות.
- The Bends של רדיוהד. כמו שכתבתי ברומן שגנזתי, "לא מוזיקה לאירוח, מוזיקה למצב רוח".
- Almost Happy של K's choice. בחירה פחות קלאסית, שמעידה על תחילת היציאה מהמשבר, על הסתכלות משועשעת קצת יותר ועל השמש שיצאה מהעננים.
- Revolver של הביטלס. סוג של קלאסיקה, אבל כזו שצריך להקשיב לה כל פעם בדרך אחרת. אותי תפס הפעם איש המס, שייקח 19 וישאיר לי רק אחד.

ואחרי ארוחת הערב וכמה מלים עם אסנת, וסיום העבודה וקצת משחקי מחשב ואוכל לחתול, פתאום הזכיר לי ישראבלוג שאתמול, יום הולדתי, לא היה סתם יום השנה למותה של ענבל פרלמוטר (את זה אני לא צריך שיזכירו לי) אלא שכבר עברו מאז *עשר שנים*. איזה טירוף, אני זוכר את זה כמו היום, היה ראש השנה והקשבנו למצעד ופתאום הודיעו....
וכדי לא להיכנס לשטף הזה הדרך היחידה היא לשים אלבום אחרון לסיכום, 'ענבל פרלמוטר - הקלטות אחרונות' שמתנגן עכשיו במקביל לפוסט הזה ומזכיר ש'אי אפשר לקנות גן עדן בדם' (לתשומת לב החבר ליברמן).

ויהי ערב ויהי לילה, יומנבית א'.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/10/2007 23:07, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של נדב מאיר ב-3/10/2007 11:49

---

אדיקציה
"אתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור, מסתבר שאתה לא יכול אחרת" (החברים של נטשה)

יש אלבום של הרד הוט צ'ילי פפרס שנקרא Blood sugar sex magik. בפרק האחרון של באפי שראינו, Wrecked (עונה 6 פרק 10), היו דמויות המכורות לשלושה מתוך הארבעה, והרביעי הוא דווקא התמכרות מהנפוצות בעולם - סוכר, שרבים מכורים אליו בלי להכיר בכך.

החלק המעניין של ההתמכרות הוא לא החלק הפיזי - יסורי הגמילה המוכרים מסרטים ושמורים לכמה חומרים כימיים - אלא החלק הפסיכולוגי, המשותף לא רק להתמכרויות ה'מכוערות' לסמים אלא גם לאלה הנפוצות לחומרים פשוטים יותר כמו קפה, סוכר וסוכריות טיק-טק, או לדברים שאינם חומרים, כמו סקס, עבודה ואינטרנט. הבעיה היא שבמקום הזה לא ברור בכלל הקו בין כניסה בריאה לעומק העניינים לבין התמכרות.

המילה addiction באנגלית מקורה במילה לטינית, addictus, שפירושה 'מסור, נאמן, מוקדש', מהפועל addicere - למסור, להקדיש - שמגיע בעצמו מהצירוף של ad (ל...) ו-dicere (לומר). כמו הרבה מלים, גם היא עברה מהצד הטוב לצד הרע. מה שהיתה הקדשה עצמית והתמסרות לאל הפכה למסירת העצמי בידי גורם חיצוני. הוויתור על השליטה, שהיה ממאפייני המאמין האדוק, הפך לעדות לחולשת אופי ולמשהו שיש להילחם בו ולהתערב בחייו של המסור-מכור (שהרי אין לו שליטה עליהם, אז למה לא ניקח את השליטה מידיו).

בעברית, אגב, המילה מגיעה משורש בעייתי מלכתחילה, השורש מ. כ. ר. שעוסק ביחסי מסחר, כסף, קפיטליזם. המכור הופך לחפץ עובר לסוחר, משהו שאפשר למכור ולא בעצם אין שליטה בגורלו. אבל המילה העברית החיובית - 'התמסרות' שונה רק באות אחת. עובד מסור הוא מה שמחפשים בכל חברות ההיי-טק; אבל האם הם לא זקוקים בעצם לעובד מכור? אחד שמסר את השליטה בגורלו לחברה תמורת משכורת שמנה?

ומה איתי, אני, אני, כותב שורות אלה? אני יכול למנות עשרות התנהגויות 'מכורות' שלי, החל מרפרוש חוזר ונשנה של הבלוג בחיפוש אחר תגובות וכלה בסוכריות מנטה. אבל מה הגבול? והאם ביטול כל ההתמכרויות הקטנות לא הופך את הכל לשעמום אחד גדול, להתמכרות לשקרים? כפי שציינה בציניות רונה קינן, "כן, גם אני רוצה/לחיות נכון/ ושלווה גדולה/ תיפול עלי". כן, תמיד מצפה השלווה הזו מעבר לפינה, רק נצליח לשייף איזה דחף קומפלסיבי, מכור, מיותר.

נגנו את זה:




אולי את הביטוי הכי טוב לתסבוכת הזו, מטעם הלהקה הבלגית k's choice בשיר שמצהיר בלי בושה "זה לא הרגל, זה בסדר, אני מרגיש חי, אם אין לך את זה אתה בצד השני, אני לא מכור, אולי זה שקר". ואולי ההכרה בהכחשה היא חלק מהדרך לחיות עם ההתמכרויות שאין דרך להעביר את החיים בלעדיהן.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/9/2007 22:43, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, אטימולוגיה בשקל תשעים, סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה
23 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עצמי ב-26/1/2008 01:42

---