איתות בערפל
דורה מספרת בכתבה ב-ynet על xkcd - קומיקס פשטני להפליא שהפך להצלחה עולמית ויש לו מעריצים נלהבים. רוב הקטעים בו לא מצחיקים במיוחד (והרבה מהם דורשים הרבה יותר מדי ידע במתמטיקה ובמחשבים) אבל יש גם כמה נוגעים ללב ממש, שלא צריך אפילו שלוש יחידות במתמטיקה בשביל להבין, להזדהות ולאהוב. והכל בלי ציורים מורכבים ובלי יותר מדי 'תחכום'. משהו בסגנון אמריקן ספלנדור לגיקים.
מהראיון בכתבה, היוצר מזכיר מאוד כמה חברים שהיו לי לפני שנים, כשהיינו לומדים בעל פה שירים של מונטי פייטון וטום לרר וממציאים בדיחות מילוליות מורכבות שכמעט אף אחד לא הבין בשמיעה ראשונה. סוג של ציניות קלילה ריחף מעל המפגשים האלה, משהו שהסווה את תחושת הזרות הנואשת שכל אחד זיהה אצל האחרים.
ולמרות שהלכתי משם רחוק, במקום הזה יש לי עדיין תחושת בית מסוימת, תחושה של ביטחון.

עולם הבלוגים גם הוא שפה, אבל שפה אחרת. היה לי קשה מאוד לכתוב את הקטע הזה, הוא דרש תרגום בין מקומות זרים זה לזה במוח שלי. כמו סוגים של כתיבה שרבים ביניהם ולא ניתן להכליא ביניהם. קצת כמו כפיות ומזלגות.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/5/2008 01:14, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה, מטאבלוגיקה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-1/6/2008 14:06

---

הכל דבש?
חזרתי היום לעבודה, מגיה את החומר של בנגקוק, וברקע שמתי גלגל"צ, ונפלתי על המצעד השבועי. השיר הראשון היה 'הכל דבש' של ארי גורלי ורעות יהודאי, אותו שמעתי לראשונה לפני כמה חודשים. אז, בשמיעה ראשונה, שמתי לב לשיר משתי סיבות. הראשונה והדבילית היתה שאת ארי גורלי פגשתי לפני שנים (הוא ליווה כמלחין על אירוע הסיום של כיתת השירה של הליקון). השנייה והחשובה יותר היו המלים, שלא שמרו במאה אחוז על הקונבציה הגלגל"צית המקובלת, אלא עסקו בזוג שמגיע למקום הנורא שבו חייהם המשותפים הם למעשה שקר, הכחשה מוחלטת של הרגשות הקשים המפעפעים מתחת לפני השטח: "דבש, הכל דבש/כל יום אני משקר את עצמי מחדש".
היום, במצעד, אחרי הרבה זמן שלא הקשבתי לגלגל"צ (יש איזשהו גבול לכמות תשדירי השירות נגד תאונות דרכים שאדם יכול לשמוע), גיליתי שהשיר בילה שמונה שבועות רצופים במקום הראשון במצעד, ונחשב ללהיט הגדול ביותר של השנה עד כה. תגובתי המיידית (אחרי 'שיחק אותה, ארי גורלי') היתה הפתעה לא קטנה; הכיצד הפך שיר כל-כך בעייתי מבחינת המלים, שיר שחותר תחת השקר שאנחנו מספרים לעצמנו, לקונצנזוס שכזה?
האזנה נוספת, באמצעות יוטיוב, גילתה את הסוד. 'הכל דבש' הוא אחד מאותן תופעות נפלאות העוסקות יותר מכל בעצמן. בדיוק כמו הזוג הדובר, גם השיר הוא שקר אחד גדול. המלים הבעייתיות מוחבאות מתחת לפורמט הכי שמאלצי שקיים - דואט מרגש בין גבר לאישה; הן מוסתרות במנגינה מלטפת, עדינה, דבשית ממש; והמלים הכי זכירות - שם השיר ומה שמתחרז אתו - משדרות אופטימיות המסתירה את האמירה. כך יכול מר ישראלי לפזם את השיר לעצמו, מבלי משים: "דבש, הכל דבש, לה לה לה לה לה מחדש", ולהתעלם לגמרי מהשקר הגלום בכך. קריאת המלים העלתה שהסיטואציה לגבי משקרים בני הזוג לגמרי לא ברורה ומובהקת, וממילא שני הבתים הראשונים נעלמים מאוד מהר באבק ומשאירים רק מנגינה נעימה והמון דבש. וכך, שמונה שבועות, ומדינת גלגל"צ ממשיכה לשקר את עצמה מחדש.

ואגב, מה זה בכלל הביטוי הזה, 'הכל דבש'? למיטב ידיעתי דבש הוא חומר מתוק אמנם, אבל דביק עד אימה, משתק, מטביע. וזה דווקא נראה מתאים לשקר החונק של הזוגיות המתוארת בשיר (או אם נדייק - לא מתוארת אלא רק נרמזת). הכל דבש פירושו שאין לאן לזוז, שהחיבוק קרוב מדי לחניקה, שכל מה שאיננו דבש טבע כבר מזמן בתוך העיסה. ואפילו היכולת להודות בכך, לדעת ש"כל אני משקרת אותי מחדש", טובעת בים של ליטופים, בים של שקרים (וזה מזכיר גם את עברי לידר, שבאלבומו הראשון ליטף ושיקר, גם אם בצורה פחות דביקה מהדבשאים שלנו).



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/5/2008 01:54, ושייך לקטגוריות אמנות, דברים שמצאתי ביוטיוב, קוהרנטיות זה פאסה
37 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-30/5/2008 02:51

---

על ההימנעות מעימות
לפעמים נקרות בדרכי הזדמנויות, פרשות דרכים. מקומות שבהם אפשר לעמוד על הרגליים האחוריות ולעשות 'גררר', ואפשר לוותר וללכת הביתה עם קצת פחות. קצת כמו המפגשים של טוני סופרנו עם בכירים במשפחת המאפיה היריבה, רק בסכומים נמוכים בהרבה ועם השלכות הרבה פחות הרות גורל.
ברוב הגדול של המקרים אני מתקפל. איכשהו מוצא את המקום שבו גם הצד השני קצת צודק, או מדמיין את התסריט הגרוע ביותר במקרה של מלחמה. והרי לא חסרים תסריטים-גרועים-ביותר בטלוויזיה, בעולם המושגים שלי, באזהרות של ספרי הטיולים (אל תסתבך, תן את הארנק בשקט). ההתקפלות היא מרגיזה, היא מתסכלת, היא חמוצה. אבל ההתעקשות גרועה ממנה. ההתעקשות כובלת אותי למאבק, כולת אותי לעמדה כמו בת-ים לסלע. המתח סביב מה יהיה, האם הצד השני יוותר או יעשה עוד שריר, עד לאן תגיע ההסלמה.... כל זה בוער לי, עושה לי שמות במגירות הרגש.
אפילו ניצחון לא מתקן את הרושם. כל ניצחון כזה גורם לי לראות את עצמי כרמאי, כבריון, כטוני סופרנו. זה ניצחון זה? זו הידרדות לחוקי הרחוב. אבל נדמה שהעולם פועל לפי חוקי הרחוב, וחוקי המדינה הם רק כלים שלהם. ואז בא הכעס, כי אם המערכת מכריחה אותי לרמות או לוותר, הרי שהמערכת דפוקה, ובני האדם דפוקים, ולמה בכלל ירדנו מהעצים.
האם זו הזדמנות ללמוד את העולם? לפתח עור פיל, למוסס נאיביות? זה נשמע כמו הזדמנות להפסיד, הזדמנות לפרק את עצמך. הזדמנות לשחק משחק שמעולם לא רצית להשתתף בו. אני לא מבין את הכללים, לא מבין את השחקנים, לא מבין את מוסר ההשכל. אני מחפש צדק מתחת לקוביות ולא מוצא.
האבולוציה מתפתחת ממאבק, אבל יכול להיות שאני מהענפים שלא היו עוברים בשלום את מבחן דארווין. כל מאבק כזה, המסתיים בניצחון או בהפסד, מותיר אותי מוכן פחות למאבק הבא, מוכן יותר לוותר. המשא ומתן הוא עבורי משא, ואין בו כל מתן. מי שאמר שאין ארוחות חינם מוזמן לבוא לאכול אצלי. אני מכין יופי של ולדורף.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/5/2008 00:34, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, שחרור קיטור
32 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-9/5/2008 21:51

---

זיופים ותיקונים
כתב של הלונלי פלנט זייף ספרים, וכתב אותם בלי לנסוע לארץ שאליה היה אמור לנסוע. אותי זה לא נורא מפתיע: כבר היום מספיק מקרים שבהם הגעתי למסקנה - לפי טעויות מסוימות בתרגום - שיש אזורים שהכתבים לא באמת הגיעו אליהם, אלא רק שמעו את זה ממישהו שהיה שם ואיכשהו משהו אבד בדרך. לא ברמה של ארץ שלמה, אבל "למי זה כבר משנה אם לא הייתי בכפר הזה".
מצד שני, ספרי ה-LP הם ללא ספק טובים בהרבה מהמדריכים האחרים שתרגמתי לאחרונה, מדריכים מקוצרים של הוצאה אחרת שנראה כי נכתבו ע"י אנשים שלא רק לא היו במדינה עליה הם כותבים, אלא גם לא ממש ביררו עליה כמו שצריך באינטרנט. יוצא שקוראי המדריך בעברית יהיו יותר מיודעים מקוראיו באנגלית, בגלל כל השגיאות והניסוחים הלא-מדויקים שמצאתי ותיקנתי (וכמובן, מי יודע מה לא תיקנתי).

***
בחיי היומיום לאחרונה, סדרה של אסונות קטנים, בלבולים, זיופים ואי התאמות. אלה, יחד עם אפרפרות כללית של מזג האוויר, מביאים אותנו לכל מיני שיחות נפס על החיים, המטרה, לאן אנחנו הולכים, מה קורה וכיוצא בזה. יוצא שבגלל שהשגרה  מתפוקקת אנחנו מתמקדים שוב בעצמי, במטרות הגדולות, דווקא באמצעות הצבת סימני שאלה לידן. וכך המערכת מתקנת את עצמה, מקבלת כיוון מחודש, יוצאת שוב לדרך.

ואולי אחרי כל התיקונים האלה, האופטימיזציה של החיים תתפקד אפילו יותר טוב מאשר במקור.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/4/2008 00:35, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, עבודה
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ב-16/4/2008 21:53

---