עוד על פרסום.
מתישהו במהלך השבוע הבא בטח אעלה לכאן פוסט תמונות מטיול היער האחרון שלנו, שהיה פחות טיול ויותר קטיף פטריות. אבל לפני זה, משהו אחר.

השאיפה להיות מפורסם מלווה אותי מגיל צעיר. עוד כשלמדתי מתמטיקה ופיזיקה בתיכון, תכננתי לזכות בפרס נובל, או להמציא משהו שישנה את העולם. כשהצטרפתי בצליעה לכמה תנועות פוליטיות, כבר דמיינתי את עצמי בכנסת, וכשהתחלתי לכתוב - סיפורים, שירים, מאמרים, מה לא - כבר ראיתי את עצמי כותב רב-מכר עצום או זוכה בפרס פוליצר.

ביני לבין רודפי-פרסום מובהקים, מהסוג שרואים בתוכניות הריאליטי של ערוץ 2, יש שני הבדלים עיקריים: ראשית, כשאני גדלתי עוד לא היו תוכניות ריאליטי; ושנית, יש איזשהו סוג של דחף שאין לי, סוג של קילר אינסטינקט של מי שמוכן לעשות הכל כדי להתפרסם וגם יודע מתי כדאי לעשות מה כדי שדווקא אותך יהפכו לסלב אינסטנט.

ובכל זאת, נותרה הפנטזיה, זו שרואה את הפרסום כסוג של שינוי חדפעמי, ולא מוניטין הנצברים אט אט. זו שלא מעריכה את ההצטברות האיטית של קורא-אחר-קורא, ורוצה לפרוץ לקהל ההמונים. היא מנוגדת להיגיון, מנוגדת אפילו לקנאות שלי לפרטיות ולעצמאות. ובכל זאת, קיימת.

והיא מתעקשת לטעון שיש נוסחה סודית, מתכון לכתיבת השיר השולט במצעדים. מעקב אחרי להיטי הרדיו מגלה שמצד אחד, יש בוודאי מערכת גדולה ומשומנת של פרסום מאחורי סינגל ש'פתאום' כל המדינה מזמזמת; מצד שני, במקרים רבים לא ברור למה דווקא שיר אחד, אמן לא מוכר אחד (ולא מכוכב נולד) פת-אום מתפוצץ ומצליח. האם הכל תלוי בהתחבבות על אדם אחד או שניים (איש חברת התקליטים, זה שקובע את הפלייליסט, מי לא?). בכלל, כל הנושא הזה מורכב וראוי לפוסט משלו.

יהיה אשר יהיה המכניזם של הפריצה הזו לתודעה, יש משהו מרטיט ברגע הזה. משהו מדהים במעבר המהיר-כל-כך מאנונימי (חסר-שם) למפורסם (בעל שם). ואולי הרטט הזה, ולא ההגעה, הוא שגורם לי כל-כך לרצות להיות שָם.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/9/2008 00:54, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, קוהרנטיות זה פאסה, סטיות אישיות
33 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מסק_ ב-18/9/2008 11:12

---

שקרים (פוסט חולה צטטת)
"מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והייאוש הגדול...

היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת."

(דוד אבידן)

הברור-מאליו של אבידן הוא בעצם אמירה חד משמעית, אקזיסטנציאליסטית במובהק. אין לאן ללכת, כלומר אי אפשר לוותר, כלומר הוויתור הוא לא אופציה. כמו ב'הישרדות': גם אם הסוף יכול לבוא בכל רגע, באופן שרירותי לגמרי, הוא גם יכול לא לבוא. הוויתור, ה-quit, הוא מאורע נדיר (גם אם בניגוד לדברי אבידן, בהישרדות זו דווקא כן אופציה).

"1. אתה לא יכול לנצח.
2. אתה לא יכול לצאת תיקו.
3. אתה לא יכול לצאת מהמשחק."

(התיאורמות של גינסברג)

גם גינסברג - בעקבות מרפי - טוען שאין לנו לאן ללכת. הוא גם מסביר מאין הבדידות והייאוש הגדול - משני החוקים הראשונים. אחת מטענות ההמשך לגינסברג היא שכל האידיאולוגיות הגדולות מבוססות על סתירה לאחד החוקים האלה: הקפיטליזם מתבסס על ההנחה שאפשר לנצח, הקומוניזם על כך שאפשר לצאת תיקו, והמיסטיקה על כך שאפשר לצאת מהמשחק. שלושת השקרים הגדולים.

"אתה אמרת, החיים
הם הולכים ומתארכים
כשחיפשת את הקיצור
אז נפלת, זה הסיפור"

(משינה, "דני")

לא סתם: השקר הקפיטליסטי לא רק טוען שאפשר לנצח, אלא שאפשר לעשות את זה מהר, בקלות, ובלי השקעה ראשונית. וכולם. ותמיד. ובלי סיכון. פרפטואום מובילה. אפשר למצוא את הקיצור, אפשר לחתוך פינות, והעשירים הם אלה שעשו את זה. משום מה נראה לי שאיכשהו כל זה נכון עד שמתפתים אליו, ואז יש מי שנופל, וזה הסיפור (ואם הוא עשיר מספיק או חשוב מספיק אז הממשלה הפדרלית מצילה אותו).

"דמיינו את כל האנשים
חיים בשלווה"

(לנון)

צדקו כמובן כל מי שהגיבו לפוסט הלאומים: החלום של לנון הוא השקר השני, שקר האחווה, שקר שמחזיק מעמד במקרה הטוב באוכלוסייה של שניים. יותר מזה - יותר מדי. גם רק בשניים זה קשה. ובפחות? "הבדידות, הייאוש הגדול."

"תבינו, אנחנו משלבים יד ביד
אבל נלך לבד בפחד.
לאן הולכים מכאן?"

(עוד פעם, ברגש)

בלי אחווה, אדם לאדם זאב. הפחד הוא הרגש השולט. אולי כמו שצריך להיות: את ההחלטה לא לוותר, לא לסובב את הגב, צריך כל אחד לעשות לעצמו. לשקול את האפשרות לצאת מהמשחק ולהבין, כמו אבידן, שמבחינתו או מבחינתה זו לא אופציה. אין לאן ללכת. וזה מה שמצדיק את המשך המאמץ התמידי בעלייה. זה, ולא שקרי הניצחון והתיקו.

אז קדימה. החוצה. חזרה למשחק. חזרה לתבוסה הידועה מראש.

לפחות רוסיה לא פולשת לי למחוזות בדלניים.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/9/2008 00:10, ושייך לקטגוריות לפחות רוסיה, קוהרנטיות זה פאסה, טלוויזיה וקולנוע
20 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-13/9/2008 11:29

---

בדרך לכתוב בבלוג הודיעו לי על סרגל כלים חדש
וזה כמובן שינה את המחשבות שהיו בדרך אל הפוסט.

הערב היתה תאונה קטנה (בלי נפגעים) בצומת מתחת לחלון שלנו. מכונית אחת התנגשה באחרת. זה חלק מהדרך שבה היום הזה היה שונה מאחרים. זה היה 'היום של התאונה'.

זה לא יהיה, כמו בשיר מפורסם של שימבורסקה, תאריך שבעתיד לא נוכל לגרד מהזיכרון שום דבר שאירע בו.

ובכל זאת, לא יום-משנה-עולמות, לא במישור האישי ולא במישור העולמי. לא יום החתונה, או יום הפגישה הראשונה, או היום-שבו-נתתי-ייעוץ-טלפוני-לידיד-וידידה-המאוהבים-באותו-בחור-וגם-השותף-הרוסי-שבר-בקבוק-יין-במטבח.

בטח לא יום מהסוג הזה שמזהים אותו רק לפי התאריך, כמו ה' באייר תשח, או 1 בספטמבר 1939, או אפילו בלי השנה: 4 בנובמבר. 11 בספטמבר.

רק הימים האלה נשאר כמו סימני טוטם בעבר. ימים אחרים - יהיו מורכבים, מלאי פעילות, מלאי מחשבות ותסיסה פנימית כמו היום - יימחקו, ייספגו לתוך קטגוריה כללית יותר, נניח 'קיץ 2008'. אפילו התמונות יתויקו ('אלבומים ב'-ד', זארברוקן').

סרגל הכלים החדש מוצע לרגל שבע שנים לישראבלוג, שזה בהחלט תאריך שמציין משהו, אבל לא במיוחד עבורי. מה שכן, תיכף שנתיים לבלוג (זה בא די מהר אחרי 'שנתיים בגרמניה'). גם זה ראוי לציון, אבל זה אירוע שהוא הד של אירוע אחר, צל של צל (כפי שאפלטון אמר על האמנות).

אם הולכים ישר לפי הסרגל, האם מנצלים באמת את כל הכלים?


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/8/2008 01:34, ושייך לקטגוריות מטאבלוגיקה, קוהרנטיות זה פאסה
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ב-31/8/2008 05:35

---

שנתיים, אין בהן

היום שנתיים שאנחנו בגרמניה. לפני שנתיים היינו בארץ זרה, מלאי תקוות וחסרי כל מושג. היום אנחנו יודעים יותר, מבינים יותר, או לפחות ככה זה אמור להיות.
נדמה לי שזה לא ככה. אבל נדמה לי שזה לא היה ככה גם בתל אביב. נדמה לי שאיכשהו, תמיד, החיים הם ארץ לא נודעת. במחשבה שנייה זה ממש הגיוני: בכל זמן נתון העתיד עוד לא קרה, ולכן הוא בבחינת נעלם. החרדות והבלבול (מצד אחד) והתקוות והפנטזיות (מצד שני) ריאליים לא פחות מאשר התכנונים המדוקדקים והמדויקים. כמו שנאמר בסרט מצוין שלא ראיתי, "אין תוכנית, אין תוכנית. חיים. נקודה".

פעם הייתי אוהב לסכם, לעשות רשימות וטבלאות ודירוגים. זה דבר מאוד נוח לגבי העבר, הוא נשאר שם ומאפשר לך לסכם אותו, לעבור על פניו ולעשות ממנו משהו. אבל כל הרשימות האלה לא משנות הרבה לגבי העתיד, שאותו פשוט צריך לחיות.

אז שנתיים. עוד פרק עם נפח משמעותי בסאגה הבלתי-משתנה של העבר, שכובשת כל הזמן עוד ועוד מהארץ הלא-נודעת. אבל כשהמבט מופנה קדימה, כל השאלות מתגמדות. מהו 'נפח משמעותי'? לאן הגענו? כמה הלכנו בדרך? כל אלה שאלות מיותרות. שום דרך לא תשחזר את עצמה. הדרכים נפתחות ומתפצלות לאינסוף יקומים אפשריים. עכשיו. עכשיו. זה קורה עכשיו.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/8/2008 00:19, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה
27 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קוסטה ב-1/9/2008 22:23

---