שנה לבלוג!
חשבתי שפספסתי את התאריך, אבל בדיקה מהירה הראתה שהפוסט הראשון נכתב כאן ב-4/9/06, מה שאומר שהיום בדיוק, הבלוג חוגג שנה להיווסדו. ומאחר שלא מצאתי יותר מדי נרות לקישוט, אחגוג בדרך המקובלת על בני מזל מאזניים (למרות שהבלוג דווקא בן מזל בתולה) - סיכומים וסטטיסטיקות!

ובכן, מאז היווסדו עברו בבלוג 9,299 מבקרים (לפחות לפי הקאונטר למטה). זה כמובן לא אומר הרבה, כי אין לי מושג אם מדובר ב'מבקרים לרגע' או בהרבה-הרבה ביקורים של אותם אנשים (אני מהמר יותר לכיוון השני). לבלוג גם 25 מנויים (יישר כוח לכם!) ו-11 קישורים מבלוגים אחרים בישראבלוג (אם נדייק, מחמישה בלוגים אחרים בישרא).
החודש הלוהט ביותר בבלוג היה... החודש האחרון, אוגוסט, עם 1,074; זו היתה גם הפעם הראשונה שמד הכניסות החודשי עבר את האלף... נראה שבלוגנו החמוד מצליח סוף סוף ליצור קשרים חברתיים, להכיר אנשים חדשים ולא לשבת בפינה בודד וגלמוד כמו בחודשים הראשונים.
מצד שני, החודש המוביל מבחינת מספר הפוסטים היה דווקא אוקטובר 2006, ממש בתחילת הדרך, כשעוד הרגשתי מחויב לעדכן (כמעט) כל יום; את השפל בפעילות רשם ינואר 2007, חודש הביקור (הראשון) שלי בישראל. וכדי לתבל את הססטיסטיקה במעט פלפל (ולהביט בנוסטלגיה על השנה שחלפה), אלך בדרך החביבה על תחנות הרדיו בישראל ובעולם ואחשוף כאן, על במה זו, את מצעד התגובות השנתי - עשרת הפוסטים שזכו להכי הרבה תגובות השנה.

במקום העשירי, עם 27 תגובות, מככב דברים שרוצים ודברים שצריך, גמגום התשוקה מימיה הראשונים של המלחמה בקוהרנטיות, ואחד הפוסטים עם השמות היותר-ארוכים השנה. קדימה מכאן משתחלים לרשימה oofness, ש-28 התגובות שלו עוסקות פחות בעצמו ויותר בדיוני באפי-אנג'ל (משהו שחוזר על עצמו משום מה בבלוג הזה), וחורבות מעגליות הפרויקטנטי. במקום השביעי, עם תגובה אחת יותר, ממוקם עוד פוסט עם שם באנגלית ובראש החמישייה השנייה מתנוססת מחוות האנטי שלי להונג קונג, שגם היא הגיע למקומה הרם בזכות איזה ערפד מעצבן מלוס אנג'לס.
מכאן הכל מתחיל להיות יותר מעניין: הפוסט החמישי בסדר התגובות הוא אין לי ארץ אחרת, הניסיון שלי להבין את היחסים המסובכים בין מדינת ישראל לאזרחיה הרחוקים ממנה (32 תגובות). ל-34 תגובות זכה הפוסט הממש-חדש סימני התרגשות, על הספר שלי וצאתו לחנויות. במקום השלישי והשני ממוקמים שניים מהפוסטים הכי לא-קוהרנטיים ומבולבלים שכתבתי אי-פעם, אחד על נרקיסיזם ואחד על תשוקה; ובראש הרשימה, פוסט ישן נושן על הגדרת המושג משורר, שעיקרו דיון ארוך ביני ובין 'הנכד של סבא' (מעניין אם הוא עדיין כאן).

מעבר למצעד (שמוכיח מעל לכל שקוהרנטיות היא אכן פאסה), אפשר לומר שהבלוג אכן עבר שינויים רבים בשנתו הראשונה. ממקום שנועד להיות ערוץ תקשורת עם החברים הישנים בארץ לנוכח מחירים מפחידים של שיחות טלפון, הוא הפך לבית חדש, שהתמלא נושאים מורכבים - יצירה, אהבה, אמנות, חופש וכל מיני דברים אחרים - והתקהלו בו אורחים חדשים, כאלו שמכירים אותי, בעצם, רק מכאן, והבלוג הוא עבורם הפנים היחידות שלי. וכך, בין השאר בגלל הבלוג, אני לא באמת מרגיש שעברתי מישראל לגרמניה, אלא שעברתי מתל אביב לסייבר-ספייס - בית חדש ווירטואלי לחלוטין אבל נגיש בהקלקת עכבר.

אני רוצה להודות בהזדמנות זו לקוראים הקבועים, לקוראים השקטים, למנויים ולמגיבים; שהרי תקשורת אינה יכול להיות חד-צדדית, ואלמלא הפכה לדו- ולרב- צדדית במהלך השנה הזו, לעולם לא היתה שורדת. ואם יורשה לי רק לבקש דבר אחד עם כיבוי הנרות על העוגה הווירטואלית, הרי שהייתי רוצה שהתקשורת הזו - ישירה, עקיפה ורב-ערוצית - תימשך גם בשנה הבאה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/9/2007 00:46, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, המחשב ואני, סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של שרה ב-7/9/2007 18:06

---

חזרה משונה
יום החזרה הביתה הוא היום בו השגרה מכה בך בחוסר ההתחשבות שלה - אז מה אם החופשה בארץ היתה 'קלחת רותחת' (כזכור) והמסע חזרה ארך 15 שעות וכלל איחור מעצבן במיוחד *אחרי* הנחיתה בפרנקפורט. עדיין מחכה לך הבית בדיוק כפי שהותרת אותו - עם הפרויקטים הממתינים להשלמה, העבודה שלא-תעשה-את-עצמה-אם-לא-תיגש אליה, האימיילים שצריך לענות אליהם וכמובן המקרר הריק, שדורש הליכה מאסיבית לקניות.

היה לי המון מה לכתוב היום, החל מפוסט סיכומביקור עם תובנות על ישראליות וגרמניות, המשך בכמה פוסטים שהתגבשו לי בראש במהלך הנסיעה - מיוטיוב ועד פילוסופיה של שירה - וכלה בפרויקט משעשע שכבר עבר זמנו אך עוד לא בטל קורבנו, ויפציע כאן (בלי נדר) בימים הקרובים. ותכננתי גם להשלים חוסרים בבלוגים שכנים ולהראות בהם נוכחות, אבל השגרה המעצבנת חטפה אותי ומחזיקה אותי תמורת כופר נפש, דורשת שאכתוב קודם כל אותה, את הנודניקיות הנדבקת שלה, את התחושה שהכל מוכר אך גם חדש.
כי בתוך תחושת החזרה אל הבית הנטוש מהדהדת הנסיעה הראשונה לגרמניה, אולי בגלל שנסענו עמוסים שתי מזוודות וטרולי (כמו בנסיעת המעבר) או בגלל שנסענו באותה טיסה של אל-על לפרנקפורט עליה הגענו לכאן לביקור-רחרוח-האזור מספר חודשים לפני המעבר. איכשהו, יחד עם ההתענגות על מזג האוויר הקריר, חוזרת בי הרתיעה מהיעלמות השמש, התבלבלות בגרמנית מול פקיד חברת הרכבות, רתיעה מביצוע טלפונים למרכזי שירות בגרמנית והדהודים של סיטואציות קשות מהחודשים הראשונים כאן: כאילו תשעה ימים בישראל הספיקו כדי לגרום לי לחוש שוב זר (וזאת למרות הזרות שבה חשתי בארץ!)

אני מאמין שתוך מספר ימים תחלוף התחושה המשונה הזו, והפוסטים יזרמו כמים (או כמו יין אדום בפונדקי צרפת), כולל דוגמית משלל השירים שפרצו החוצה במהלך השבוע בארץ. אבל עד אז... נראה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/9/2007 21:52, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-4/9/2007 14:30

---

מינימום מקומי
[אין ספוילרים משמעותיים, אבל למי שממש לא אוהב לדעת כלום ולא צפה עדיין ב'האוס, מומלץ לוותר]

עם סיום העונה הראשונה של 'האוס': לפנינו דמות מרירה, שונאת-אדם, צינית וקיצונית - אבל זה עובד בשבילו. זה פתרון קשה ולא נעים לכל הסביבה, אבל האוס חי אתו בנוח, ולא רוצה להשנות. הסיבה היא שגם אם המצב עצמו כואב ולא נעים, כל שינוי - לכל כיוון - ייצור כאב רב יותר, או מצב שהאוס פשוט אינו מוכן להתמודד אתו. כמו כדור שנמצא בקרקעית קערה: לכל כיוון שנדחוף אותו, הוא ישוב לקרקעית.

אלא שהמינימום הזה, המקום הבטוח הזה, הוא מקומי - ייתכנו מקומות טובים ממנו, אבל אי אפשר לראות אותם. רק שינוי קיצוני - כזה שיעיף את הכדור מחוץ לקערה - יכול להביא אותנו (ואת האוס?) לפתרון אחר, למקום שונה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/8/2007 23:36, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, טלוויזיה וקולנוע
22 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-21/8/2007 12:37

---

משהו חרדתי
משהו לאה מרחף באוויר, חרדתי, לא נתפס. חוסר התקשורת עם הסביבה: בגלל הצינון אני בקושי שומע באוזניים, ומצד שני כאילו כל הזמן יש איזו המייה באוזניים. אולי גלי הים, אולי הדם בעורקים, אולי משהו קצת פחות קונבנציונלי.
מנסה להיתפס בדברים, והם גולשים-חומקים. לאן נעלמו הקוראים (זכותם להעלם, לקרוא בלוגים אחרים, או סתם לא להגיב כי לא היה להם מה להגיד), מה קרה לסקייפ שלי (תקלה עולמית, תתוקן תוך 24 שעות), מה הייתי צריך לעשות ושכחתי (לא יודע, שכחתי).
תאריכים רחוקים הופכים קרובים ולהיפך. הביקור המתקרב הופך דמיוני ככל שהוא נעשה יותר מוחשי; הספר שיצא לאור הופך לאיזו ברייה חמקמקה שכולם יודעים עליה אך איש לא ראה אותה עדיין. דיונים תיאורטיים הופכים למעשיים ולפתע מתחולל איזה מונסון קצת בחלל שבין חדר העבודה למטבח.

חייב להיות פער כלשהו בין להגיד את הדברים בבטחה לבין לתפוס עמדה מתנשאת. חייב להיות מקום להשתחל, כזה שיאפשר קוהרנטיות ובנייה מסודרת אך לא יהפוך כל דיבור להרצאה.
אני לא רוצה להיות בובה מנופחת מחשיבות עצמית, אבל יש לי דברים להגיד, ואמירתם באורח חד, מדויק ותקשורתי ככל האפשר היא לא רק זכותי אלא גם חובתי. אלא שהמערך המדויק הזה חייב לשמור כל הזמן מרחק נגיעה מהאש הבוערת בפנים: לא קרוב ולא רחוק מדי, לא לגעת ולהישרף ולא להתרחק ולהתאנלט (= להפוך לאנליטי).

ללכת דרך המונסון כמו בפוסט הקודם זה לא אומר רק להתמודד על המשברים, אלא במקום מסוים להימנע משיכוכם, ולפעמים לעשות בדיוק את הדבר ההופך משצריך כדי להביא אותם לנקודת רתיחה. זה תהליך שאני מוכן אליו שהוא עוסק בי בלבד, אבל הוא בהחלט עלול לפגוע באחרים, מה שהופך אותו לפעמים לבעייתי.
על חלופות נדבר אחר כך.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/8/2007 20:39, ושייך לקטגוריות שחרור קיטור, אהבה ויחסים, קוהרנטיות זה פאסה, מעברים 10-20-30
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-19/8/2007 09:35

---