על כוח וחולשה
המושלם - מושלם מדי. החזק - חזק מדי. 'הי אתה, גיבור גדול' - והרי המלחמות לחיים ולמוות הסתיימו, והגבר המצ'ואיסטי, החזק, זה שלא מוכן להודות בחולשתו, לבקש עזרה ולשאול על כיוונים. מאחר שהוא לא צריך כלום, הוא גם לא מקבל כלום.

אלא שההפך ממנו - הדמות החלשה, האמביוולנטית, הלא-החלטית, זו שחושפת את היסוסיה ולא יודעת לתת תשובות - גם הוא לא נכון, עד כמה שיש בו משהו נחשק וחביק. חולשה היא תכונה נעימה כשהיא נחשפת לפתע, אבל מנדנדת מאוד כשהיא נוכחת כל הזמן.

וזה לא שהפתרון הוא 'פעם כך ופעם כך'. ייתכן שדווקא, איכשהו, 'גם כך וגם כך'. אמביוולנטיות לא נוקשה, לא מחמירה, פתוחה לשינויים ולזרימה אבל גם בטוחה בעצמה, משוכנעת שזו הדרך שצריך ללכת בה, מכוונת למטרה (שיכולה להשתנות כל שנייה). אני חושב שזו תכונה נשית טיפוסית.שמור   בטל

רעש בחיי
"קשה לי לשמוע את עצמי ברעש הנורא"

(רפי פרסקי)

העולם המודרני דורש כל מיני טכניקות-תפעול. רוב האנשים, למשל, חייבים לעבוד למחייתם, אבל העבודות מגוונות וכל אחת מהן דורשת סוג אחר של יכולת, כישרון, והשקעה. עבודה אפשר לנסות לפחות לבחור לפי הכישורים, לפי מה שמעניין אותך.
דרישות-תפעול אחרות הן יותר אוניברסליות: אדם צריך לתפעל את כספו (השקעות, הוצאה נבונה, חיסכון, מכירה עצמית), לתפעל את גופו (צחצוח שיניים, ויטמינים, אימון כושר), לתפעל את ביתו (תיקונים, קניות, ריסוס נגד ג'וקים), לתפעל את החברה מסביבו (קשרים, אירועים, מסיבות), לתפעל את המכשירים המקלים על חייו (או לא). אפשר לחלוק את האחריות לכל התפעולים האלה עם בן זוג, אבל אז צריך גם לתפעל את הזוגיות, וזה לפעמים קשה לא פחות.
את רוב טכניקות-התפעול לא לומדים בבית הספר אלא מגלים באיטיות מתוך החיים עצמם, בהשקעה של זמן, כסף, אנרגיה ורגשות. בכל שלב הן נעשות מסובכות, ושוב יש לעשות צעדים ראשונים בשדה המוקשים של התפקוד היומיומי. ואם נמשיך את המטאפורה הצבאית, זה בעצם יותר לצעוד בתוך מטח של כדורים הנורים אליך כל הזמן מכל הכיוונים.
לפני שנים חשבתי שבשלב מסוים זה פשוט ייגמר, באחת משתי דרכים - או שאדע כבר כל מה שצריך לשעת ואהיה 'מבוגר', חכם ובטוח בעצמו, או שאחד הקליעים המטאפוריים ימצא אותי, ואני אשאר מחוץ למסלול, אגיע סופית למצב של חוסר יכולת לתפקוד יומיומי. אלא שזו היתה רק הגזמה דרמטית; עם השנים התבהר לי שהמצב הקיומי הוא איכשהו ביניהם - עם הראש מעל המים, אבל כל הזמן מפרפר בידיים שלא ליפול. מיישם את טכניקות התפעול, ובכל זאת מרגיש שאין לי מושג איך זה עובד. מפסיד כל הזמן אבל נשאר בליגה.
יש נחמה בהכרה שלמדתי יכולות מסוימות לתפעל את העולם, ובביטחון המסוים (מאוד מסוים) שהאדמה לא הולכת ליפול לי מתחת לרגליים. אבל המחיר, מבחינתי, הוא מצב של כיבוי שריפות תמידי, שבו תמיד משהו זקוק לתשומת לבי כדי לפעול. בקיצור - רעש. וברעש קשה לשמוע ולזהות את העצמי, שלא לדבר על לתת לו להתבטא. וכשיש רעש בחוץ קשה לייצר שקט בפנים, ואי אפשר אפילו לזהות אם הרעש בפנים הוא אמיתי או רק השתקפות של הרעש בחוץ.
שמחה מעורבת בעצב מעורבת במציאות מעורבת בשער הדולר מעורבת בבחילה מעורבת בארוחת ערב מעורבת ביללת החתול מעורבת בפרק של באפי מעורבת בחלומות ובמזג האוויר ובאתרי אינטרנט קיקיוניים ובמה לא. אני נזכר במשפט נפלא של הסופר הרלאן אליסון:
"החי ברעש מתמיד מקיץ בשל הדממה"

האם בחיים המודרניים תיתכן דממת-יקיצה?

שמור   בטל

Out of control

wild at heart
תשוקה היא תשוקה היא תשוקה. סיכמנו. והיא באה מהצורך ומן הרצון כאחד, ומבפנים ובחוץ, ומהלב ומהבטן ומהגרון.

אלא ששלוש וחצי עונות של באפי, שלא לדבר על אינספור פסיכולוגים ומורות למיניהן, חוזרים ומלמדים אותנו שהתשוקה קטלנית. לא סתם 'מסוכנת' במובן ה'בואו נבלה קצת בצד האפל' אלא קטלנית במובן של פוגענית, נושכת, מרושעת, בלתי אנושית.

כמו קירות של תאים, הימים האפורים מתקשים להכיל את תוכנם. הרצון להתפרץ מוצא תמיד את הזמנים הלא-נכונים. שלא לדבר על המגבלות והאיסורים שאנו מטילים על עצמנו מרצון.

היציאה מחוץ לקופסה משמעותה ויתור על הקופסה, לתמיד.

אולי זה מה שקטלני בתשוקה: היא קוטלת את האפשרות להיות מחוצה לה, ואנחנו - אנשים, בעיקר בני מזל מאזניים - שונאים להיות חסרי אפשרויות, חסרי בחירות. התשוקה היא עמידה חדמשמעית מאחורי בחירה אחת, ושלילה כמעט מוחלטת של הדרך חזרה.

הכליאה בכלוב מאפשרת, לפחות תיאורטית, את שתי האפשרויות, כי איום התפרצות התשוקה מרחפת תמיד מעל הפרברים השלווים. זה פתרון מצוין לשונאים להחליט ופתרון איום לאמנות.


שמור   בטל