חיים בריאים. למי זה מועיל?
בשבוע שעבר חזרנו לאימוני הבוקר שלנו, אחרי הפסקה שנמשכה בערך כל החורף. לא היתה שום אפשרות לעשות אימון של שעה כשאסנת יוצאת בתשע לחזרות או אני יוצא בשמונה ללימודים. אבל עכשיו, כשכל זה מאחורינו, נכנסנו בחזרה לעבודה.
וכמו כל פעם שאנחנו נכנסים לאימונים, זה גרם לי למחשבות פילוסופיות. למשל, שלמרות שהאימון עצמו מעייף ומרגיז וקשה ושובר לגמרי את התעוררות הבוקר עם הקפה מול המחשב, בכל זאת כל פעם שאני מסיים אותו זורמת בעורקיי איזו אנרגיה חדשה (ויש אומרים: אנדורפינים). איזו תחושה, איזו התעלות, כמה אנרגיה להתחיל את היום.
וזה מוביל אותי מיד לאיזה רצון מוזר לזרוק את כל ההרגלים הרעים, אלה שעולים בזמן ובכסף ובבריאות וכל הזמן קורצים מהצד ומפתים - קפה, אלכוהול, שיטוט חסר מטרה באינטרנט, אתם יודעים - ולאמץ במקומם הרגלים בריאים, נקיים, נכונים. כמו ששרה רונה קינן, "גם אני רוצה לחיות נכון / ושלווה גדולה תיפול עלי".
מצד שני, גם אצל רונה קינן לא לגמרי ברור אם זו באמת שאיפה תמימה או איזה לעג סמוי לפתרון הקל הזה (הנה המלים, תראו בעצמכם). כי אולי כשמוצאים איזו דרך 'לחיות נכון' זה ממלא אושר ואנרגיה את מי שמצא , אבל די נראה נורא מבחוץ. מי שמצאו 'דרך לחיות' נראים לי תמיד כמו אדם מאוהב, עיוור מאהבה, כמו בשיר של שימבורסקה:

"אהבה מאושרת, האם זה טבעי,
האם זה רציני, האם זה מועיל -
מה תועלת יש לעולם משני בני-אדם
שאינם רואים את העולם?"

אפשר כמובן לצפצף על האחרים. למי שמאוהב/מאושר/חי נכון/מצא את האור לא איכפת איך הוא נראה מבחוץ, כל עוד מבפנים ממשיכה האנרגיה הבלתי נדלית הזאת של הנכון. אבל זה בכל זאת מדליק נורת אזהרה, כי הרצון הזה 'לחיות נכון' הופך מהר מאוד לאובססיה, ללהט דתי, להתמכרות. וגם אם לא - ונמנעים מהרצון העז להטיף לכל חברינו שהם חייבים לעשות את זה - באה תחושה אחרת, כזו שאומרת שאולי כל הרצון הזה לבעוט בהרגלים הרעים הוא איזו התניה בורגנית, משהו שנועד להשאיר אותנו שמחים, יצרניים וחלק מהמכונה הקפיטליסטית. אני אתן לרדיוהד להסביר את קו המחשבה הזה:



יוצא שאולי ההרגלים הרעים זה מה שמשאיר אותנו חיים, אינדיבידואליסטיים, ייחודיים. ולחיות נכון, ישר, בריא זה אולי טוב, אבל זה סוג של Matrix - המטפחת ששמים על העיניים כדי לא לראות את המציאות.
גרסה אחרת של המטפחת (אם אנחנו כבר בעניין) היא גישת ה"הכל לטובה" המשותפת לניו-אייג' ולחלק מההלכה היהודית. אתם יודעים, אלוהים נע בדרכים מסתוריות, מה שלא הורג מחשל, אתה מזמן לעצמך בעיות כדי לקבל את מתנותיהן, כל דבר הוא שיעור וכן הלאה. אומרת אלאניס מוריסט, "אתה חי, אתה לומד". לגישה הזו יש ערך רב במצבים קשים, כשהעולם מחלק סטירות קטנות, והיא הצילה אותי לא פעם ואיפשרה לי להמשיך לתפקד; אבל כשהיא הופכת לאידיאולוגיה חובקת-כל היא ממסמסת לגמרי את החשיבות של העולם - הכל 'שיעורים', 'התקדמויות', 'מהלכים בדרך לנירוואנה'. השלווה הסטואית של הדוגלים בגישה הזו יכולה להוציא מטבח מכליו, לשגע פילים ולגרום לשואבי אבק לרקוד הורה. כי אם מהכל לומדים, מתי עושים משהו? מתי מפסיק אדם להיות תלמיד טוב שעושה הכל נכון, ומתחיל לעשות משהו שיש לו השפעה אמיתית על העולם, לא רק חיזוק אנדורפיני מדומיין?

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/3/2008 23:44, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, אמנות, מעברים 10-20-30, הגרמנים האלו...
55 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של נמרוד ברנע ב-21/2/2009 19:30

---

לא להאמין! יש לי בלוג!

זה אולי נשמע מוזר (כי יש לי בלוג כבר יותר משנה וחצי), אבל פתאום-פתאום אני מרגיש ששוב יש לי בלוג. אתם יודעים, מקום כזה שאני יכול לכתוב מה שעובר עלי, בלי להתחייב על כלום?
כי האמת, שעם כל הכבוד לסדרה המרתקת מקורס הגרמנית, קצת חסרה לי היכולת להתבטא ישירות, לשים קליפים מיוטיוב, לקטר, להעלות שירים ולעשות כל מיני דברים שלא קשורים לכלום. נכון, יש לי גם בלוג שני, אבל שם זה אחרת: קהל הקוראים שונה, האווירה שונה, והמחויבות היא יותר לפרסום שירה, פרוזה, או טקסטים על אמנות. מה גם שבמקביל, בלי ששמתי לב, התפתח גם בבלוג השני סיפור בהמשכים, שונה לגמרי לגמרי באופיו, בשם 'ליכטנשטיין' (הנה לינק לפרק הראשון, למי שרוצה לנסות). וכך נוצר מצב שאם סתם בא לי לומר משהו או לצעוק או להוציא איזו חוויה מעיקה, נתלוותה לזו איזו תחושה של גניבת פוקוס מאחת משתי הסדרות (למרות שגם זה קרה כאן מדי פעם).
אז עכשיו חוסרים לשגרה. לפוסטים ללא סדר, סיבה, מטרה וכיוון. בעצם, לסוג אחר של הרפתקה. ומה שמוזר הוא שדווקא עכשיו הכל משתתק, פוסטים שלמים שהכנתי בראש מצטמקים ומרכינים ראש, וומישהו מצייץ בצד, "אולי עוד איזה ספיישל של מלב"ה? קטעים שנגנזו בעריכה? אפשר לסחוט מזה עוד כמה פוסטים, לא?"
אז לא. נשאיר מקום. נשאיר חלל. נראה במה זה יתמלא.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/3/2008 01:34, ושייך לקטגוריות מטאבלוגיקה, קוהרנטיות זה פאסה
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של rmvckoma ב-17/2/2013 10:20

---

קריז
הערב, מתישהו בסביבות שש, נפל שוב האינטרנט של הכבלים, והרס לי תגובה מושקעת בבלוג של קיטי. מי שעוקב יודע שזה כבר קרה פעם, כשאסנת היתה בברלין, ואז נכנסנו לסיפור של שלוה ימים עד שהכל תוקן. היום, מתברר, זו לא בעיה אצלנו בבניין, אלא mass stoerung - הפרעה כללית - בזארברוקן והסביבה. נציג השירות שאיתו דיברתי חזר וציין שצוותים יצאו לתקן את התקלה, אבל גם הבהיר שאין לו מושג כמה זמן זה ייקח. אולי מחר. לי ברור שאף צוות לא יצא לתקן את התקלה ביום ראשון בערב, ולכן הפתרון יימצא כנראה רק בבוקר לכל המוקדם.
השיחה הרגיעה את החששות אבל השאירה את הצורך. הניתוק מהרשת די משגע אותי, כי אני בעצם חי בה: עובד בה, יוצר בה, מנהל בה קשרים חברתיים. לכן לא יכול לעצור בעצמי, וכמו מי שמתפשר על וודקה זולה כשאין להשיג את הסוג הרגיל, מצאתי את עצמי מפעיל שוב את הנייד הישן, זה שיש לו קווים על המסך ובעיית זיכרון-זמן, ומתחבר לאינטרנט המקרטע של וודאפון רק כדי לספק את רצוני בעוד קצת מהמקושר-מקושר הזה: לבדוק מייל, לעבור על הבלוגים, להיות כאן.
בלילה חלמתי שאני טס כל יום לקורס הגרמנית שלי, מהארץ. זה גם סוג של תחושה של ניתוק. עם הסדרה הזו שאני כותב זה כאילו אני כתב העיתון בקורס, מפרסם כתבה בהמשכים. בדיוק קראתי את החלק הראשון באוטוביוגרפיה של גבריאל גרסיה מרקס, שבשלב זה ככה התפרנס - כתב כתבות ומאמרי מערכת לעיתונים חתרניים. כשהספר נגמר הוא בדיוק נשלח ע"י העיתון לאירופה לסקר איזו ועידה. נסע לשבועיים ונשאר שלוש שנים. אני לא נסעתי לשבועיים, אבל אני מרגיש עדיין כמו 'כתבנו בחו"ל'.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/2/2008 00:09, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, קוהרנטיות זה פאסה, שחרור קיטור
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-19/2/2008 23:08

---

שער לא נעול
אנטי אנטי אנטי תזה.
כן, זה מרתק, כן, זה מוצלח, כן, אני אוהב לכתוב על הטיפוסיאדה בקורס גרמנית, וכל יום מביא עוד ועוד סיפורים. אבל אני בכל זאת לא כתב של מקומון שחייב להביא לקוראיו את ליטרת הבשר, וזה עדיין לא טור קומיקס אלא בלוג, ובתור בלוג מטרתו העיקרית, הראשונית והכמעט-יחידה היא לקלוט לתוכו את השתפכויות המלל שלי.
אצלכם סוער. סוער כל-כך שאירועים נבלעים זה בזה: למי איכפת שסרט ישראלי מועמד לאוסקר בפעם הראשונה מזה כמעט 25 שנה ושהשריף הכריזמטי מניו יורק, שהיה אמור לרכב על תהילת ניין אילבן כל הדרך לבית הלבן, עשה שגיאה גורלית וטבע בביצות פלורידה? לא, אצלכם סוער, ואם וינוגרד מספק דווקא אנטי-קליימקס, יבוא מזג אוויר ויחליף אותו. ואצלי?ביום ראשון צללנו עם הראש פנימה לתוך סרטו האחרון של דייויד לינץ', "אינלנד אמפייר". שעתיים וחצי אחר-כך קלטנו שהאיש התחרפן, אבל אחרי עוד שעה פתאום הסרט נראה הגיוני. כלומר, כמו הזיה הגיונית.
יש שוט לינצ'י קבוע של אדם במסדרון עם הרבה דלתות. בעצם זה שוט די פופולרי בסיקוונסים של חלומות. בעצם זה שוט די קבוע גם בחלומות שלי. אני משוטט ומשוטט ומחפש את הדלת שתיפתח לאיזשהו פתרון, או לפחות לחידה הבאה. כל רצף סופו להיות מונוטוני, ואם מונוטוני - אז למה לא לשבור? במונוטוניה קקופונית השבירה היא העדינות, הרכות (כמו היקיצה בדממה כשחיים ברעש). ככה גם ב-Eastern promises, האחרון של קרוננברג, שראינו היום (אין היום לינקים. חפשו בעצמכם).
מחקתי עכשיו את המילה 'האינסופיות' שהופיעה בתחילת הפוסט, כתיאור להשתפכויות המלל האלה. שהרי הן סופיות, ולעתים קרובות קצרות יותר מן המצופה. אחרי הדחיסה מסתבר שאפשר את כל המוח לדחוק לאיזה אפון אחד (כמו המדריך המקוצר לסין, אוקסימורון מוחלט שאני מתרגם עכשיו). ובסוף השבוע צפויים מסיבות ואירועים חברתיים, כמו להכעיס, כמו להזכיר שהחברה קיימת, ושגם אנחנו חלק ממנה. למרות התחושה שלפעמים זה כמעט כמו לעבוד כסוכן סמוי בעולמם של ה-Shiny happy people.
והתחושה המעצבנת, המציקה, שכל זה לא אמר את מה שהיה לומר, שהתרחקתי מהכותרת, שהשער ננעל והעיר לא קלטה ולא נקלטה ואפילו בלבן לא התכסתה. האם כל מילה שעולה על דל השפתיים הופכת לשקר עוד לפני שהיא נהגית? האם באמת אי אפשר להאמין לסופרים, או לאמנים בכלל? וגם זה לא מה שרציתי להגיד, או שפעם אמרתי את זה טוב יותר, מדויק יותר, ישר ולעניין וחותך כמו סכין (פעם הייתי אומר יפני, אבל רוסי עדיף).

דוסבידניה.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/1/2008 00:10, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, טלוויזיה וקולנוע
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-31/1/2008 22:04

---