קונטיניואיטי
לפני שני פוסטים כתבתי על 24 השעות שאינן מספיקות, וכפי שציין אחד המגיבים, פתחתי את הפוסט בו"ו החיבור, בכוונה, מתוך התחושה שהדיון הזה כבר נמשך וקיים וממשיך כל הזמן, וכל הפסקה בו היא מלאכותית.
ביום חשבתי על זה שוב והבנתי שזו היתה מחווה ל (או אם נדייק, השפעה תת-מודעת של) השיר הקצר הזה של עזרא פאונד:

And the days are not full enough
And the nights are not full enough
And life slips by like a field mouse
Not shaking the grass

ואף כי השיר והפוסט מבטאים תחושות שונות, יש ביניהם דיבור: בין חוסר המלאות של החיים והרצון שהם יעשו קצת יותר מלחמוק בעשב, ובין מלאות-היתר בפרטים טפלים, שמחייבת את הפינה הסודית הזו מחוץ ל-24 השעות המקובלות. ושניהם מתייחסים (באמצעות ו"ו החיבור הפותחת אותם ובכלל) לתכונה המשונה הזו שקיימת בחיים אבל נדירה למדי באמנות, מהספרות ועד הקולנוע: המשכיות. למעשה, פרט לאותן נקודות נדירות שבהן אדם נרדם ו/או מתעלף, ופרט לכל מיני דיווחים מיסטיים שלא אושרו מעולם, המציאות שומרת על רמת המשכיות (בקולנוענית: קונטיניואיטי) שהיתה גורמת לנערת תסריט ממוצעת לקפוץ באוויר מרוב אושר, מבלי שהיא תצטרך לבדוק שצבע הרצפה וזווית האור לא השתנו מרגע הקפיצה ועד הנחיתה.

ברמה הפיזיקלית, התכונה ההמשכית הזו של המציאות היא שמאפשרת למעשה את כל המדע הידוע לנו; הנטייה של הדברים להמשיך לקרות כפי שקרו בעבר, גם אינה ניתנת להוכחה לוגית (כפי שהראה סקוטי אחד בשם דייוויד יום לפני כמה מאות שנים), מאפשרת לנו לפתח מודלים תיאורטיים שיש להם 'התאמה הטובה' (מה שקנרא באנגלית robust fit) למציאות כפי שהיתה וכפי שהיא ממשיכה להתקיים.

מצד שני, ההמשכיות הזו יכולה להטריף את הדעת, בעיקר למי שרגיל לעבור לעולמות לא-המשכיים (כלומר לקרוא ספרים, לראות סרטים, לצפות באופרות וכולי). בכל פעם שאני מהרהר בחץ הזמן החד-כיווני, או בעובדה שמחר בבוקר מצפה לי פלוס-מינוס אותו עולם (עם או בלי חדשות מסעירות מבית 'הביבי הגדול'), אני מפתח זעם בלתי מוסבר (בעצם, הרגע הסברתי אותו) המופנה כלפי אותה המשכיות חסרת פשרות, אותה עקשנות של העולם להישאר כמו שהוא במעבר מרגע אחד למשנהו. פעם חשבתי לשים על סטיקר את הסיסמה 'המציאות קיימת והעולם שותק', אבל היה לי ברור שאף אחד לא יבין למה אני מתכוון.

אולי בגלל זה אני גם לא חסיד גדול של קונטיניואיטי בסרטים ובספרים, ולא נוטה לנטפק טעויות תסריט שמובילות לחוסר עקביות, או אפילו תסריטים בלתי הגיוניים בעליל. למי איכפת שהנשיא מדבר על ברזיל ובעצם מתכוון לבולגריה? מה זה משנה שלא היה שם קודם פסנתר? אם לא מתעקשים על המשכיות, מגיעים לפעמים למקומות מעניינים יותר (ועכשיו כשאני חושב על זה: אחד הסיפורים הראשונים שכתבתי, חור שחור, מתעסק בדיוק בנושא הזה). ברור שסרט שאין בו שום המשכיות עלול להטריף את השכל לחלוטין, אבל המשכיות של מאה אחוז, מצד שני, היא בדיוק כמו החיים האמיתיים: קצת משעממת.

>אוקיי, יש עוד מה לומר על זה, אבל אני אוריד כאן את העט מהדף ואת האצבעות מהמקלדת, בשביל להשאיר משהו לפעם הבאה (כלומר, להמשך).שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/3/2009 01:12, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה, סטיות אישיות
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-7/3/2009 02:46

---

רוצה ויהיה
החלומות מהירים יותר. דחוסים יותר. שלוש דקות של חלום מכילות כל-כך הרבה חוויות, שהעולם האמיתי (אמיתי?) מחוויר לעומתן, נראה סטטי ומשמים.
אפשר ליצור פעילות בעולם האמיתי, אבל זו בדיוק הבעיה: את הפעילות כאן צריך ליצור, ואילו החלומות מתרחשים. אין פירוש הדבר שבחלומות הצופה הוא פאסיבי, כמו בסרט (גם אם יש דמיון בין הדברים ולכן אפשר לשקוע בסרטים ובתוכניות טלוויזיה); אבל בחלומות הרצון מוביל מיד לפעולה, אפשר לומר - הרצון הוא הפעולה. אם בחלום ברצוני לדבר עם מישהו, לגעת במשהו, הדבר קורה מיידית (או דבר אחר, המשנה את זרימת הרצון ומוליך למקום אחר). ואילו ב'מציאות', כל רצון הוא בסיס לעיכובים: אני רוצה להדליק קטורת, אבל לא מוצא את הקטורת, את המעמד, את המצית. ודברים אחרים נכנסים ומפריעים לרצון. אין את זה בחלום, או לפחות לא מרגישים את זה.
העולם האמיתי כל-כך סטטי ויציב, שקצה לרצונות לחצוב בו. רצונות לא משפיעים על חוקי הפיזיקה, על מבני הבניינים, אפילו על המכשירים הטכנולוגיים. בחלומות הרצונות הם הכל: כל הקיים הוא טרנספורמציה של רצונות. כאן, במקום הזה שאתם קוראים לו העולם האמיתי, המעצורים הם העיקר, והרצון הוא כלב מנומנם שצריך לבעוט בו כדי שיעשה משהו, משהו לפרוץ את כל הסטטיות הזו.

מהמח"א: סם סיבורן מסביר לקבוצת כתבים בבית הלבן על אפשרויות הפילוג בקדימה ובמפלגת העבודה, מציג את בוז'י הרצוג כמנהיג האולטימטיבי הבא של ישראל, ואז מגיב לסרט סקס שהקליט מרוואן ברגותי באמצעות הטלפון הנייד המתוחכם שלו.

וכן, חזרתי. מסיבות קוצר בזמן אני חושב שאתחיל להגיב-לתגובות רק מהפוסט הזה (למרות שקראתי את כולם) ולשוטט בבלוגים אחרים רק בימים הקרובים. אנא סלחו.






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/2/2009 09:59, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, ישירות מהמח"א
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     -1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-28/2/2009 19:06

---

המרוץ
את הזמן לא ניתן לעצור, אבל האם חייבים לשתף אתו פעולה?

העולם המודרני מאפשר הרבה יותר ניידות מעמדית וניידות מקצועית מאשר אי פעם. הבחירה החופשית במקצוע ובתחום לימוד, שהיתה שמורה פעם לנסיכים ולאצילים בלבד, פתוחה היום בערך לכל מי שגדל למשפחה במעמד הבינוני ומעלה במדינות המערב.

ובכל זאת, המסלול עצמו די קבוע. תיכון, צבא, טיול למזרח, תואר, עבודה. יש זמן לכל דבר (כפי שאמר כבר שלמה המלך). יש דברים שמוקדם מדי לעשותם, יש דברים שמאוחר מדי. מה שמכתיב את לוח הזמנים, בסופו של דבר, הוא הגוף והידרדרותו הבלתי נמנעת. סופיותם של החיים.

מה שכן, אין כאן גזירה מיידית: מה שיקרה (ללא ספק) בעתיד אינו קובע בהכרח לוח זמנים חד משמעי לשנים שלפניו. לוח הזמנים המומלץ מעוצב בידי החברה, ומשתנה על פי השינויים בה; החריגה ממנו אינה בהכרח כפירה בטבע, שסופה להיענש.

יוצא מכך, שיש הרבה מרחב מחייה, הרבה יותר ממה שהשעון קוצב, הרבה יותר ממה שה'פוטנציאל' מחייב. אפשר בהחלט לפרוש מהמרוץ, או לפחות לבחור מרוץ אחר, שמתאים יותר למבנה האישיות. השעון דופק בכל מקרה; אם כבר מפסידים, לא עדיף לרוץ בדרך נעימה יותר?





שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/2/2009 21:20, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, מעברים 10-20-30
29 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-8/2/2009 11:47

---

נוסעים אל הלא-מובן
הפוסט הלפני-קודם עורר כל מיני תגובות, שדי דרשו פוסט המשך. לי, למשל, הפנתה אותי לשיר של זלדה שמתעסק בשאלת התקשורת הזו, בסוג של הפוך-על-הפוך. כאן מי שלא מבין אינו 'החברה' או 'הממסד' שאינם מצליחים לטפל באדם בעייתי, 'בוער', 'חוצה גבולות' או 'יצירתי'; השאלה, וחוסר ההבנה, הם דווקא נחלתה של הלהבה (החופשייה, החוץ-בורגנית, הלא-כפופה-לגבולות, המטורפת). היא אינה מסוגלת להבין את מה שחבוי בברוש, שאינו מציג את הסערה שבו על פני השטח, שאין לו כלים לבטא את מה שהוא יודע.
וזה שהשיר נכתב ליונה וולך זו ממש פרפראה, שכן וולך כבר הפכה ממש לדמות שאין לה אישיות, אלא רק להבה - ייצוג חד-משמעי, סמל, משהו שהשירה הישראלית (לפחות הנשית) חייבת למדוד את עצמה מולו. השאלה היא, האם המשוואה וולך=להבה אינה בעצם כפירה בצורך להקשיב, לנסות להבין באמת את הלא-מובן והלא-מודע שהיא תקשרה עבורנו?

'עצמי', לעומת זאת, פגעה ישירות במסמר: האם בכלל, גם שאנחנו מדברים בחיי היומיום, אנחנו באמת מתכוונים לאותו כלב, אותו שולחן, אותו שטיח? הרי גם ההסברים הם בשפה, וגם הציורים הם לא בדיוק מה שהמוח שלנו יודע. אנחנו מצליחים להגיע להבנה ברמה הפונקציונלית (למרות שגם שם יש לפעמים שגיאות תקשורת הרות-אסון). בפילוסופיה של המדע קוראים לזה robust fit - התאמה בכללים: רוב האנשים יודעים מספיק את ההבדל בין 'אדום ל'ירוק' כדי שמערכת הרמזורים תעבוד. זה לא באמת משנה אם אחד מהם רואה ירוק זית וארגמן.
נזכרתי בסיפור מגדל בבל: שם מסופר שלפני הקמת המגדל היתה הארץ 'שפה אחת ודברים אחדים'. אאל"ט, יש פרשנות שמבהירה את הכפילות הזו: לא רק 'שפה אחת' - כלומר, כול מדברים אותה שפה - אלא גם 'דברים אחדים' - כולם מתייחסים בדיוק לאותם דברים. כל הסימנים הם חד משמעיים; התקשורת וההבנה היא מוחלטת. כעת נראה העונש על בניית המגדל לפתע גדול בהרבה משהיה.

ואולי לא: אולי דווקא האחידות הזו, ההבנה המושלמת, הטלפתיה ממש - אולי דווקא זהו איום גדול? איום של 'חשיבה קבוצתית', של דיסטופיות קומוניסטיות, של חוות נמלים שבה אין מקום לאינדיבידואליות וכולם הם בעצם איברים של גוף גדול יותר. אולי קיומו של לא-מובן פרטי שאינו ניתן לתרגום הוא למעשה ההגדרה של ה'אני', כנפרד מהחברה, כמשהו בעל קיום ייחודי.

כל זה כמובן לא שולל את העובדה שבחברה כמו שהיא היום (לא האידיאליזציה של טרום-מגדל-בבל) ראוי להעריך כל תהליך שפורץ את החומות האדירות של אי-ההבנה ומביא את הלא-מובן לקהל - ולו קהל של אדם אחד, ולו במהלכים לא-מילוליים (כפי שציינה עדה בתגובות לפוסט הקודם). ולפעמים, התקשורת הזו עוברת דורות, משנה את השפה ומאפשרת לרבים להבין את מה שרק מעטים (אם בכלל) הבינו בעבר.

במילותיו של דון מקלין בשיר שאני לא מאמין שעדיין לא העליתי לבלוג, "עכשיו אני מבין/מה ניסית לומר לי'/ ואיך סבלת למען שפיותך/ ואיך ניסית לשחרר אותם משביים/ הם לא הקשיבו/ הם לא ידעו איך/ אולי הם יקשיבו עכשיו."



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/1/2009 00:11, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה, דברים שמצאתי ביוטיוב
20 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-2/2/2009 11:55

---