אף אחד לא מבין אותי

"אף אחד לא מבין אותי".

טענה, תלונה, תיאור מצב?
בהתחשב במכשולים שעורמים השפה, התרבות, הזכרונות ועוד כל מיני דברים על ההבנה בין בני אדם, האם באמת יש עוררין על האמירה הזו?

אנחנו לומדים לדבר מתישהו, בגיל שנה או שנתיים, ולומדים יותר ויותר איך לתקשר. איך להמיר משהו שאנחנו מרגישים, חושבים או רואים בעיני רוחנו, למערכת של סימנים, סמלים וקולות. מדובר על תרגום. וכמו בכל תרגום, משהו הולך לאיבוד. לפעמים, כמו בתרגום שירה או בניסיון להעביר תמונה לטקסט, הרבה הולך לאיבוד. לפעמים, ואפילו ברוב המקרים, הדבר החשוב-באמת הולך לאיבוד.

אבל שפה היא לא רק כלי לתקשורת. היא גם כלי לארגון של מה שאנחנו יודעים. היא כלי להפיכת הלא-מובן למובן. אפילו לפני שמסבירים למישהו אחר, אנחנו מסבירים את עצמנו לעצמנו באמצעות מערכת הסימנים הזו (ואחרות: מוסיקה, מתמטיקה, אמנות פלסטית). כתוצאה, כל מה שבאמת מובן, נהיר ומאורגן בתוך הראש, יכול תיאורטית גם לצאת החוצה כך (נשאלת השאלה האם הצד השני יבין, אבל זה קשור כבר למערכת התרגום *שלו*, ולכן לא אחריותי).

מה שלא-מובן, לא-נהיר, לא-מאורגן, לא-מילולי, לא-קוהרנטי ולא-ניתן-לאיסוף - לעומת זאת - הוא גם מה שלא ניתן לתקשר החוצה באמצעות מערכת הסימבולים, הכללים והסימנים *המקובלים* בחברה שבה אנחנו חיים. זה כולל, כמובן, את הלא-מודע, אבל זה יכול להיות משהו מודע לחלוטין שאינו מציג את עצמו בצורה שיכולה להתארגן... ממש "תחושה שאי אפשר לתארה במלים".

ואת זה, את זה אנחנו רוצים שמישהו יבין.

על זה התסכול. על חוסר ההבנה שלא ניתן להתגבר עליו באמצעות שום הסבר שבעולם.

ואיך בכל זאת?

אם השפה (השפות) הקיימת (הקיימות) אינה מספיקה (אינן מספיקות) כדי להעביר את מה שדורש כל-כך להיות מובן, ואם הדרישה היא תובענית ובלתי מתפשרת, בסוף תימצא הדרך ליצור/להמציא/לפתח שפה (שפות) חדשה (חדשות). מדובר על אתגר קשה בהרבה מסתם תרגום משפה לשפה: יש צורך ליצור מערך חדש לגמרי של כללים, סמלים, סימנים והנחות יסוד, שיהיה מותאם לאותם דברים ספציפיים ש*אני* רוצה שיהיו מובנים, ולאט לאט - בניסוי ובטעייה - ללמד אנשים אחרים להבין את המערך הזה - אם על ידי תרגום שלו למערך הסמלים המוכר להם ואם על ידי הפנמה אמיתית של סט הכללים הזה - בעצם הרחבה של מאגר הכלים שיש לאדם כדי לתרגם (לבטא?) את עצמו.

ולזה קוראים אמנות.







שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/1/2009 17:39, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה, סטיות אישיות
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/1/2009 00:00

---

החיים חזקים יותר
כל הזמן אנחנו חושבים על העתיד.
העתיד הקיומי , הכללי: עתידה של מדינת ישראל, עתיד הפלנטה.
וגם עתיד פשוט יותר: השנה הבאה. החודש הבא.
מחר נעשה קניות, מחרתיים תתקשר לההוא ולזה משם.
סידורים.
כל הזמן, העתיד: זו הדרך הנכונה לחשוב. מבוגרים אחראים מתכננים בפרוטרוט את הצעד הבא.

מה זה העתיד הזה?
לא מציאות. העתיד אינו קיים עדיין, לעתים קרובות העתיד המדומיין לא מתקיים כלל. כמעט אף פעם הדברים אינם קורים בדיוק כמו שתוכננו.
העתיד איננו מציאות, אבל הוא מוצג בפנינו כמציאות. הוא נתפס כמציאות, כוודאות, כמשהו שאין להתעלם ממנו. התעלמות ממנו היא הכחשה, נאיביות.

וכל הזמן הוא קיים, תופס את מקומה של הממשות עצמה; הממשות עצמה, שהיא ההווה החולף, הרגע הזה ממש. כן, זה. זה. זה. זה.

כמה מעט יש בממשות שהיא ההווה. אין בה הרבה מאוד דברים שאנחנו רגילים לקבל ללא עוררין. אין בה למשל בנקים, שערי חליפין, פוליטיקה, הסכמים עם החמאס, מערכות יחסים, אישיות.
בממשות שהיא ההווה יש רק הגדרה אחת לכל דבר. אין מקום לאמביוולנטיות. נושא ונשוא, שם עצם ופועל: אני - כותב. המסך - פועל. קול - נשמע.
אלא שרוב הזמן היא מוסתרת בידי אוסף כל המציאויות החלופות, שהוא העתיד.
וכשהיא נראית תמיד נראה שהיא תמימות, שכרות, מחלה או שיגעון.
או כולם יחד.

והרי לא, לא ייתכן שהממשות-שהיא-ההווה היא כל הדברים האלה יחד, שכן היא רק דבר אחד בזמן נתון, והדבר הזה הוא - בכל המובנים של המילה הזו - אמת.







שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/1/2009 00:48, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של חנוך גיסר ב-8/2/2009 13:04

---

מי אני?
ההמולה החיצונית מלא סיפורים, מלאה המצאות והזיות וסיפורים שמספרים את עצמם מחדש, עוברים טרנספורמציה ומתעצמים בכל סיפור. הם סודקים את השריון אבל גם מבלבלים את ההוויה: הכל פתאום כמו ביצה עין, נטרפת. ואחרי כל זה נשאר השקט, ובשקט מציץ ראש קטן ששואל, בשביל מה אנחנו צריכים את כל זה?
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/10/2008 23:30, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-13/10/2008 14:54

---

חשבונות הנפש

(אלאניס מוריסט, Joining You)

חגי תשרי למיניהם (פרט להיותם פסטיבל מחזורי של אכילה, סביאה וצום) עוסקים בענייני חשבון נפש. ההילה שמתלווה לביטוי הזה מביאה אתה דימויים נוראי הוד של האל האוחז במשקולות, שוקל ונוטר וחורץ וגוזר. או של הפושע, החוטא, ה-sinner, המודה על חטאיו, מתמרק בייסורים ויוצא כולו חדש (קונספט נוצרי להפליא, אגב).
אלא שהנפש, איכשהו, מתחמקת מחשבון גדול בסגנון זה, ועוסקת בדרך כלל בחשבונות קטנים הרבה יותר, משהו בסדר גודל של חשבון המים, החשמל והארנונה מיולי 1996. היא מתעקשת לעמול על הפנקסנות הנלוזה, הבוחנת למי נתנו כמה ומי נתן לנו ולמי אנחנו חייבים עכשיו. הנפש מתעסקת באיזון עצמי, באיזון של הציפיות עם המציאות, באיזון של הרצון ללכת קדימה עם הרצון להתפנק, ובאיזון של כל האלמנטים האלה כך שיעמדו לביקורת חיצונית מטעם איזה רואה חשבון עלום שיושב בבלוטות הביקורת באחורי המוח ומאיים על הלגיטימציה שלה (של הנפש) אם תמצא את עצמה בגירעון מאחת הבחינות.
החשבונות האלה מלאים מידות ומשקלות והשוואות תמידיות למשל ההשוואה של מידת הסבל המורה תמיד לכף חובה - כי הסומלים רעבים, הגיאורגים מופצצים, הפלסטינאים מגודרים, בעלי החיים נטבחים ואפילו אצלנו יש עניים עם מקרר שמחטטים בזבל, או כאלה שעובדים קשה בבניין, אז מה לנפש כי תלין כשהיא יושבת בבית המוסק היטב ועובדת על המחשב כל היום. יש אנשים שאין להם כלום, את שומעת? תרשמי בפנקס. או ההשואה של מידת ההצלחה, של סרגל האושר (וסרגל המנצחים) שגם הוא תמידמסמן כישלון חרוץ. לעומת ביל גייטס, לעומת החבר'ה מאייסיקיו, לעומת המשורר ההוא שכולם מדברים עליו, לעומת כל מי שמצליח יותר באיזשהו תחום שניתן להשוואה ושיש פנקסים בקשר אליו. הנפש מתחשבנת ומסמנת ומציינת ומנפקת 'נון' גדולה לנכשלים, לפעמים עם פרחים מסביב והודעה מחויכת: תודה שניסיתם, נסו שוב בשנה הבאה.
החשבונות של הנפש הם ערימה של ניירות, מאובקים וחדשים, שמציפים את חדריה. פלא שלא נוח לי בהיותי אני? האני הוא שורה של פנקסים, רשומים בכתב צפוף, מפרטים כשלונות והצלחות (ומגדירים אותם כל הזמן מחדש, כדי לאזן את התקציב ללא משיכת יתר). האני מגרד, לא נוח, מיותר. זו התחושה: יש 'אני' שהוא לא אני. יש אגו מתפנקס, מתחשבן, מתקטנן, ולא נוח לי אתו, אבל הוא חולק אתי (עם מי?) את הקיטון הקטן הזה, את הדיוטה, את עליית הגג.
היום (אתמול) ראש השנה, מחר (היום) יום הולדתי. בתפר ביניהם נכנסים החישובים: כמה הספקת כמה תספיק. משנה לשנה המשימה נעשית יותר ויותר בלתי אפשרית (האם יש דבר כזה?). אפשר לומר שזה אגו-טריפ, אבל לא במובן של טיול אלא במובן של tripping, כלומר למעוד, למעוד על האגו. אני בטוח שמישהו כבר עלה על זה לפני.
והבעיה אם חשבונות הנפש היא שמישהו תמיד משלם, והמטבע הוא הזמן: בזמן שמתעסקים בקטנונו-חשבונות האלה, אפשר היה כבר להספיק לעשות משהו, שייראה טוב במאזן בשנה הבאה. אבל האם זו הסיבה היחידה לעשות? כדי להיראות כמי שעושים? ולשם מה?בשביל לאזן פנקסים?





שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/10/2008 01:27, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה, שחרור קיטור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-6/10/2008 09:24

---