לא גמור
תמיד יש סביב דברים לא גמורים.
זה לא שאין דברים שסיימתי - שני תארים, שני ספרים, כמה וכמה תרגומים שפורסמו וכתב-עת שעלה לרשת ושורד כבר יותר מחצי שנה - אבל באופן די חסר פרופורציה יש גם עשרות ומאות פרויקטים שהותחלו וננטשו אי-שם בדרך, מי בשלבים החזון המוקדמים ומי בשלבים כה מאוחרים, עד שגם היום קשה לי להאמין שבסוף לא יצא מזה כלום. ברשימת ההתחלות הלא-גמורות שלי אפשר למנות שני מחזות (כולל ארבע ניסיונות להפיק אחד מהם), שלושה תסריטים (לפחות), מיצג וידיאו, מגזין נונסנס, תערוכה, דיסק קונספט, מדריך טיולים, תוכנית סדנאות, ספר לימוד מהפכני למתמטיקה וכמובן - לפחות חמישה רומנים ואינספור סיפורים קצרים ויצירות אחרות. לא כולם נקטעו בגללי, ובמקרים רבים היו שותפים לדעיכה, אבל יש בהחלט משהו אצלי שמתנגד לכל העניין של 'להמשיך'. להתחלה חדשה תמיד יש לי אנרגיה - יהא אשר יהא הזמן שעומד לרשותי - אבל איכשהו, בשלב מסוים, הופך מה שהיה כל-כך מלהיב לעוד מטלה שחייבים להשלים, כי 'התחלתי ולכן אסיים'.
וכך, למשל, אני חייב לקוראי הבלוג סיום מסודר לסאגת 'נרמול האנושות', ועוד תובנות בענייני גדרות והפרדה. ועל שניהם כבר חשבתי בראש במהלך ריצות הבוקר והתחלתי לנסח ניסוחים ולבנות טיעונים ולקשר בין הפסקאות. אבל כשאני ניגש לכתוב אחרי יום אפרורי להפליא, שבו השמש לא חשבה אפילו להתעורר (ואם הייתי יכול הייתי עושה כמוה), להיכנס עכשיו לטיעונים לוגיים נגד המנרמלים נראה ממעיק להפליא, ואפילו אטימולוגיה מרגישה כמו מטלה. אז אני מוותר, ועוד משהו נדחה למחר, נותר בשדה העצום של דברים לא גמורים מסביב.

(מכונה שמקליטה מחשבות ישירות לפוסטים היתה פותרת לפחות את בעיית הבלוג. מזכיר/ה איכותי/ת זה גם פתרון טוב).
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/11/2009 23:37, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, שחרור קיטור
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-15/11/2009 18:00

---

כמה אני?
למחפשים את פרק ב' של 'נרמול האנושות' - אל תדאגו, הוא יגיע. אבל אם אחכה בלי להעלות כלום עד שיתפנה מספיק זמן-מוח להשקיע בפוסט מסוג זה עלול הבלוג להיראות שומם כמו מדבר-הלבה של איסלנד עד דצמבר (או עד שנדע מה מייצרות הפרות הוורודות). אז החלטתי שאי-קיומו של פרק ב' אינו סיבה מספקת לא לכתוב פוסטים כלל.

אחד הדברים הבעייתיים ביותר במצב האנושי הוא חוסר היכולת להיות יותר מאחד.
הנה סיטואציה: אדם נכנס למסעדה בערב ומבקש שולחן. שואל אותו המלצר, "כמה אתם?"
עקרונית, מעצם ההגדרה הבלשנית של 'אתם', התשובה יכולה להיות כל מספר - כל עוד הוא יותר מאחד. מעשית, האיש נכנס למסעדה לבד, ובהחלט עשוי לענות לשאלה ב'אחד' - מה שהופך את השאלה לשגויה (ואכן, במקרים מסוג זה עשוי האיש שנכנס למסעדה לא לענות סתם במספר אחד, אלא לומר "לא, זה רק אני" או משהו דומה).
באופן מקביל (אבל הפוך) השאלה "כמה אתה?" עקרונית מיותרת לגמרי - כי התשובה מופיעה בגוף השאלה: 'אתה' פירושו אדם אחד בלבד. אותו היגיון תקף לגבי 'כמה אני'.
כאן אפשר היה לצאת לדיון על ה'אני' המייצג את ה'אנחנו', אבל דיברנו על זה כבר בפוסט קודם.
לא, מה שאני תוהה לגביו עכשיו הוא לא אני שמדבר בשם אנחנו, אלא 'אני' שמפוצל לכמה 'אניים' אפשריים. אפשר רק לדמיין איזה חופש היה אילו יכולתי לענות לשאלה 'כמה אני' ולומר "שמונה" או "עשרים ושלושה". היה בזה משהו מאוד יעיל, כי בעוד אחד מאתנו היה מקליד, היו האחרים ישנים, מטיילים, מכינים ארוחת ערב, צופים בטלוויזיה, גולשים ברשת, מגיבים למגיבים, עורכים כתבי-עת לשירה וחיים חיים עשירים ושלמים (כמצופה מ'אני'). למעשה, כשמסתכלים על זה לא כפנטזיה בדיונית אלא כחוסר, זה נעשה ממש מתסכל: מדוע חייבת כל שניה בה 'אני' יושב מול המחשב וכותב לעבור בלי שוב ולכלול אך ורק את הפעולה הזו (במקרים נדירים אפשר לעשות שתי פעולות במקביל, אבל זה רחוק מלהיות מושלם).
במלים אחרות: מדוע אין בני האדם מסוגלים לפעול בצורה מקבילית?

לפעמים אני חש שיש בי פוטנציאל לכמה וכמה וכמה אנשים שונים, ויש משהו עצוב בכך שהפוטנציאל הזה מתממש אך ורק באישיות אחת ובקו-חיים אחד בכל זמן נתון. כל בחירה שהיא - פרועה או שמרנית, צפויה או מפתיעה - גוזרת את דינם של אלפי עולמות אפשריים לכליה כאשר היא מתממשת וכל האחרים נשארים אפשרויות בעלמא (מעין רצונות שאין להם מימוש).
הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לנסות להקשיב לפוטנציאליים האלה, להטות אוזן לרחשושיהם הלא-ממומשים. נדמה לי שהמאבק המתמיד לפריצת גבולות הקוהרנטיות מבוסס על השאיפה הזו.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/10/2009 23:26, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה
38 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ליאל ב-30/10/2009 13:37

---

בין העיקר לטפל; נורמה וסטיה; אישורים וסיפורים
הרבה מדברים על הצורך להבדי את העיקר מהטפל. זה חלק ממה שמגדיר 'קשב', וקשב הוא מה שצריך כדי להצליח היום. אבל מה הם, בעצם, שני אלה?

לפי מילון אבן שושן, העיקר - בהגדרתו הבסיסית - הוא השורש של הצמח (ומכאן הקשר שלו ל'עקירה' - הוצאה מהשורש). עיקר, במלים אחרות, הוא השורשים שמתחת לפני האדמה, וכל השאר - לא.
הטפל, לעומת זאת, לפי אותו מילון, הוא משהו שהודבק, סרח עודף. כמו סרט שהודבק לעלי העץ - משהו שלא שייך, שאינו בעצם חלק מהשלם. (והוא כמובן מקושר למילה 'טפיל', ולרעיון של 'לטפול אשמה על מישהו' וכו').
מהמקורות האלה, החלוקה לעיקר ולטפל נראית משונה ביותר; שכן ברוב העצים, פרט עיקר (השורשים) ולטפל (כל מיני סרטים שמישהו הדביק עליו) יש עוד הרבה דברים: גזע, ענפים, עלים, פרחים ופירות. עולם שלם חבוי בין העיקר לטפל.
זה נראה כמו תרגיל תיאורטי, אבל אם חושבים על זה לרגע, נשאלת השאלה האם גם בחיים כל מה שאינו עיקר הוא טפל. אם בתמונה מסוימת העיקר הוא שרואים את ראש הממשלה לוחץ את ידו של בחור צעיר (שקיבל, נניח, איזו תעודת הצטיינות), האם פירוש הדבר שהעץ המרהיב ברקע התמונה הוא בהכרח טפל? או אם נצא לרגע מהוויזואליה, האם קולה של שדרנית החדשות הוא העיקר, או שמע ציוץ הציפור הסמוכה? הלמות לבו של הבחור? ריח הזיעה בכף ידו של ראש הממשלה? האם כל אלה טפלים, חיצוניים, מודבקים לסיטואציה? או שאולי אלה פרטים, שלמרות שאינם עיקריים יש בהם בכל זאת טעם, כמו לעלים ולענפים?
ההפרדה בין עיקר לטפל במציאות אינה עניין חד וחלק כפי שהיא מוצגת במבחנים פסיכולוגיים. התשובה ה'נכונה' אינה תמיד בהכרח נכונה; לפעמים היא רק התשובה המקובלת. באיזשהו מקום, הכל תלוי בסיטואציה: לפעמים צריך להתרכז בשורש, לפעמים בענפים, לפעמים בשמיים המציצים מאחוריהם. יש נטייה להפוך את הנורמטיבי (במובן של 'מה שכולם עושים') להגדרת ה'טוב'; הטוב מזוהה עם העיקר, עם התכ'לס, עם הכיוון החד-משמעי (העלילה, הסיפור). הסטיות מזוהות עם הרע (שם מחכה הזאב לכיפה אדומה).
וזה אולי מתקשר לפוסט על האישור (עם הסרט validation) , מלפני כמה ימים. הסרט הוא אגדה, בין השאר כי בעולם האמיתי מקבלים 'אישור' חיצוני, כמו זה שמתואר שם, בעיקר בזכות התאמה לנורמה (זה לאו דווקא 'אישור' כן כמו בסרט, אבל אישור בכל זאת). זו הדרך שבה הנורמה משמרת את עצמה. נוצרת האשליה שהנורמלי הוא לא רק ה'טוב', אלא גם הגורם העיקרי לאושר. ומכאן שהסטייה - והתעסקות בכל מה שאינו עיקר, בכל מה שאינו הדרך המהירה, היעילה והנוחה להגיע למטרה - היא לא רק התגלמות הרוע אלא גם התגלמות האומללות.
זה נכון - כל נפש כמהה לאהבה, לחיבוק, לצידוק חיצוני. אבל האם בעולם שבו רואים רק את העיקר, האהבה הזו בכלל אפשרית? בסרטון העיקר בעבודתו של האחראי בחניה הוא להחתים כרטיס. אבל הדברים-שאינם-עיקר (אבל גם אינם טפלים) הם שיוצרים את הסיפור, את האגדה, את האפשרות למשהו שמעבר לנורמלי.






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/9/2009 22:09, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-18/9/2009 20:06

---

חזרנו (מבולבלים)
איכשהו, אחרי כל ביקור בארץ אנחנו מסכמים ב'וואו, זה היה הביקור הצפוף ביותר עד כה'. וגם הפעם זה נראה כך, ותעיד על כך אולי העובדה שלא העליתי ולו פוסט אחד בכל עשרת הימים האלה. מה שלמיטב זכרוני לא היה נכון בנסיעות קודמות. זה לא שאין לי, כרגיל, תובנות במסורת ה'אורח לרגע' על החיים בישראל 2009, אבל עצם ריכוזם לפוסט קוהרנטי (או לא קוהרנטי, כמיטב המסורת), היה הפעם למעלה מכוחי. אז הוא יבוא בהמשך.
עכשיו אחת בלילה, אחרי עוד אחת מאותן נסיעות מתישות של 12 שעות שצופנות בחובן את הסוויץ' המחשבתי הלא-הגיוני הזה בין ישראל לגרמניה. אין ספק, אנחנו עוד רחוקים מאוד מהעולמות המד"ביים של תנועה ממקום למקום במהירות המחשבה, ואפילו הנסיעה לאירופה ה'קרובה' כביכול מאלצת אותנו להקריב כמעט יום שלם, שבו בעיקר מנמנמים, קוראים, ורואים סרט אמריקאי טפשי בתנאים לא נוחים. אחד הדברים שהחמיר את הבלבול ההזוי הוא המוכר בקפה של זפרדו, מיד אחרי איסוף המזוודות בפרנקפורט, שהפתיע אותנו בשאלה 'מה קרה' בעברית, והמשיך בהגברת המוסיקה בדוכן, שהתבררה כשיר טורקי בביצוע שרית חדד מהופעה חיה (האיש, כך מתברר, ערבי ישראלי או פלסטיני לשעבר, ואני חושד שהוא נהנה מלהפתיע מדי פעם נוסעים ישראליים תמימים).
בכל אופן, נדמה שדווקא עכשיו (באחת ושבע עשרה דקות בלילה!) הבלבול והעייפות קצת פגו, אולי בגלל שכל הנסיעה הארוכה הזו והזרות - תחילה אל מול ישראל, ואחרי שהתרגלנו לישראל, שוב מול גרמניה - כל אלה מתפוגגים כשמגיעים הביתה - לחתול, למחשב, למקלחת ולמיטה (שכבר קורצת לי, ולכן אסיים. מחר: פוסט ישראל).



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/8/2009 01:57, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, קוהרנטיות זה פאסה, מעברים 10-20-30
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-25/8/2009 14:03

---