חדפעמי
כל הזמן מחפשים משהו חדפעמי. מנסים לכוון את הנסיבות כדי שמה שקרה פעם במקום ובזמן מסוים יקרה שוב. מקשיבים לשירים שתפסו משהו חדפעמי, מביטים בציורים שתפסו רגע חדפעמי, שומעים ורואים אותם שוב ושוב, אבל לא. זו רק חזרה, פעם אחר פעם. חזרה ללא שחזור.
חד פעמי הוא רגע אחד שיש בו רגש שאצור זמן רב. לכן בשחרור שלו הוא מחזיק זמן רב. הוא בעצם מכווץ את הזמן לאורכו של השיר, לזמן ההתבוננות בתמונה. כאילו אז אין שום דבר אחר.
אלא שחדפעמי אינו יכול לקרות כל הזמן, מעצם הווייתו, והרדיפה אחריו דורשת חזרות וחזרות וחזרות של דברים שחושבים שאוהבים, אבל לא הדברים הם שיצרו את החוויה אלא משהו אחר, והוא חדפעמי. במקרה הכי גרוע זה סוג של התמכרות, במקרה הפחות-גרוע זה הופך לסתם שגרה נעימה.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/9/2007 08:30, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-24/9/2007 08:47

---

במעגל
העלים שוב הופכים צהובים והטמפרטורות יורדות, ויש בזה משהו מיוחד כי זה 'שוב'. כי זה אומר שאנחנו כבר שנה כאן. עם כל שינוי של הסתיו עולים זכרונות מהשנה שעברה, מהקשיים וההתמודדויות שעברנו אז. והמחשבה 'מה, כבר שנה? איך זה עבר מהר כל-כך?'

זה אופי מוזר שיש לזמן: אני זוכר כשהיינו כאן חודש, שהרגשתי שכל-כך הרבה זמן עבר ואיך יכול להיות שזה רק חודש. ועכשיו, פתאום, אותה תקופה בדיוק נראית נורא קצרה, כאילו כלום לא קרה, או לפחות שום דבר משמעותי לא קרה, בשנה הזאת. וזה אותו הזמן.

איך זה קורה? איך מצטברים הזמנים הארוכים מזמנים קצרים, שכל אחד מהם ארוך כשלעצמו? את השאלה הזו אני מושך כבר שנים, אבל נראה שרק היום פגשתי בה לראשונה.

השנה ציינו את ראש השנה, מה שלא עשינו בשנה שעברה. יש לנו יותר קהילה, אבל לא הרבה יותר. יש לנו הרבה יותר חפצים, אבל את רובם צברנו בזמן קצר באזור המעבר והשאר הגיעו בטפטוף עם הזמן. יש לי פחות שיער, אבל נראה כאילו זה היה כך תמיד.

חלק מהימים דומים זה לזה לגמרי: קמים, קפה, אימון, עבודה, צהריים, קניות, עבודה, כמה פרקים מהסדרות החביבות עלינו בדי וי די, מקלחת, שינה. חלק מהימים שונים, ארוכים יותר, אבל הם נבלעים בימים הדומים, ונעלמים לאבק. יש ימים גדולים במיוחד, כאלה שהעולם עוצר בהם, אבל הם כולם בעבר - בהווה אין זמן לחשוב על כך.

השנה אני יודע שכל העלים ינשרו עד תחילת דצמבר, ויודע איך ייראה חג המולד והזמן הקשה שאחריו. אבל אין לי מושג מי אני אהיה אז, והאם מבחינה סובייקטיבית יעבור עלי הרבה זמן עד אז או מעט. או אולי שניהם ביחד.

אני רק יודע שהמעגל יימשך, ואין עוצר, אין קסם שיעצור את כולם במקום ויאפשר לי לשבת ולעבד הכל ורק אז להמשיך. ואולי טוב שאין. אני לא בטוח.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/9/2007 20:00, ושייך לקטגוריות עונות השנה, מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-19/9/2007 22:21

---

מלחמות שצריכות להיראות
"אוהב אותך, ולא רואה אותך נלחמת"
(אביב גפן, "שנינו שווים")

(בלי קשר, ואולי עם קשר, לפרק הראשון-שני בעונה השישית של באפי, שראינו הערב)

יש את האנשים האלה שנראה כאילו הכל הולך להם בקלות. כאלה שמרשים לעצמם להתלונן על שזכו רק במקום שלישי בתחרות כתיבה יוקרתית או שמתקבלים לחוזה בבית אופרה על האודיציה הראשונה בחיים. איכשהו, כלל ה'אין ארוחות חינם' נראה לא-תקף לחבר'ה האלה, ובעוד שאחרים צריכים לעבוד קשה ולחכות להזדמנות שלהם לפרוץ, הם פשוט מגיעים ברגע האחרון וקוטפים אותה.
אבל יש דבר אחד שהאנשים האלה לא יודעים לעשות, וזה להילחם. כי אם הכל הולך לך בקלות, אין לך מושג מה לעשות כשלא. ומי שהולך לו קל, עלול פשוט לוותר (אני נשמע כמו המ"כ מהטירונות: "קצת קשה אז נשברים?"). ולא רק הם - מצד שני ניצבים הלוזרים המושבעים, שבטוחים שממילא יפסידו ולכן מוותרים מראש. אלה וגם אלה אינם מוכנים להילחם, ועד כמה שחולשה מושכת לפעמים, כשהיא חוזרת על עצמה היא מתישה, ומי שלא נלחם יאבד עם הזמן את מי שנלחם לצדו.
זה הכי ברור באהבה, אז חייבים שני הצדדים להיות מוכנים להילחם - לא זה בזה אלא על הקשר. למעשה זה בעצם להילחם בעצמך כדי לשמר את הקשר, כשהאהבה היא תנאי ודלק למלחמה הזו אבל לאו דווקא מספיק כדי להבטיח ניצחון. ולא רק להילחם צריך, אלא גם שהמלחמה הזאת תיראה - כי כמו אצל גיבורים טלוויזיוניים, אם נראה שזה הולך לך בקלות, איפה האמפתיה? ואם הצד השני לא משקיע ברמה שזה כואב, למה לך להשקיע ככה?
המושלם לעולם אינו מי שנרצה לידינו, אלא דווקא הלא-מושלם הנאבק להיות מושלם. ככה אני בוחר את החברים שלי, וככה הייתי רוצה שיראו אותי.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/9/2007 00:28, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, אהבה ויחסים, שחרור קיטור
22 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-18/9/2007 16:59

---

פנימה פנימה והחוצה
היה לי פעם ידיד (נקרא לו אמנון לצורך העניין, למרות שזה שם של נהג מונית) שטען שהדרך הנכונה לכתוב היא לעסוק בנושאים רחוקים מאוד מהיומיום שלך - כמה שיותר רחוק יותר טוב. הוא ביקר את הסיפורים שלי בגלל שרוב הדמויות המרכזיות בהם היום בני עשרים פלוס (גילי דאז), גרים בישראל ובדרך כלל בעלי אינטילגנטציה גבוהה מהממוצע. "נסה למשל," היה אמנון אומר, "לכתוב על זוג בני תשעים בניו זילנד." ואיך אני אמור לדעת על הזקנים בניו זילנד? מחקר, אמר אמנון, מחקר. הוא עצמו כתב תסריט על זוג נשוי בניו יורק, והשתמש בקלטות של סיינפלד למחקר שלו.
הטענה של אמנון היתה שכתיבה על דברים מוכרים לך היא בעצם כתיבה על עצמך, ושזה תמיד יוצא אוטוביוגרפי, ואת מי זה מעניין. לא היו לי הרבה תשובות בשבילו, אבל אמרתי לו שאני לא יכול לכתוב על מה שאני לא מכיר. מה לעשות.
היום, במבט לאחור, הייתי מקצין את התשובה הזו עוד יותר. שהרי זה שהייתי בן 20 וקצת בישראל אין פירושו שהיכרתי את חייהם של כל בני העשרים וקצת בישראל באותה תקופה. אם יוצאים מהנחה שכדי לכתוב עליך להכיר את הדברים לעומקם, נשאלת השאלה, מה אדם באמת מכיר? והתשובה היחידה האפשרית, בעיני, היא "רק על עצמי לספר ידעתי". הדבר היחידי שאני יכול לזקק לסיפור או לשיר הוא העולם כפי שאני רואה אותו, שקיים רק במקום אחד - אצלי בראש. והדרך היחידה להגיע אליו היא להסתחרר עוד ועוד פנימה, לפרק את השקרים של האני ולחשוף פינות נסתרות של העצמי, לעמוד לחקירה מדרגה שביעית עד שייחשף מה שנקלט במוח אך לא בהכרח הועבר לתודעה (ראו החיים כקליידוסקופ). רק על זה באמת יש לי יכולת לספר.

למה שזה יעניין מישהו? האם לא מעניין יותר לקרוא משהו על נושא "חשוב" או "אוניברסלי" כמו השואה או הכיבוש או אפילו א ה ב ה? זה כמובן תלוי בקורא, אבל אני יודע שלי, אישית, נושאים "גדולים" עושים אלרגיה, ושהספרים הטובים ביותר שקראתי הם אלה שהכניסו אותי לעולמו של אדם אחר (אפילו אם הוא במקרה נמלה).
כמובן, אם העולם הזה מבלבל מגדי לעקוב או סתום מכדי לתקשר, יכולת התקשורת אתו מאוד מוגבלת. אבל בשביל זה כותבים: שלא כמו אמנון, אני רואה את הכתיבה לא כמחקר ודיווח מהשטח, אלא כעבודה של תרגום מתמיד - תרגום נאמן-ככל-האפשר-למקור של הקולות הכנים ביותר בראש שלי לשפה ומבנה שאחרים יכולים להבין, או לפחות לחוש. אבל לפני הכל צריך לשמוע את הקולות האלה, וזו הסיבה שתהליך הכתיבה שלי מכוון פנימה, והוא אידיוסינקרטי (מובן רק לכותב עצמו) הרבה לפני שהוא סיפור.
וזו אחת הסיבה שקוהרנטיות זה פאסה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/9/2007 00:58, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה
34 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-11/9/2007 11:30

---