שנאה עצמית בשנאה עצמית
מהי הצלחה?
קשר הדוק, סבוך ומבלבל קיים בין הצלחה לבין פרסום. כמעט כל הצלחה שמגיע אליה אמן קשורה בפרסום כלשהו - שיר שראה אור בכתב עת, הופעה, דיסק שיצא ועוד. מצד שני, פרסום כשלעצמו אינו מדד להצלחה אמנותית, אחרת כולנו היינו עוסקים בניתוח מלודי של המוזיקאית בריטני ספירס. אמנים רבים רואים ב'יחסי הציבור' נטל נלווה ליצירה עצמה, אותה הם רוצים לחשוף; אחרים מסתירים ככל האפשר את היצירה ומכסים עליה בהו-הא תקשורתי. והרי לפרסום מתקשרים סלבריטאי-צעצוע, סלוגנים, מכונות שכפול דורסניות, פרובוקציות, כסף - כל מיני דברים שמה להם ולאמנות?

אבל הדחף להתפרסם קיים. הקישור האוטומטי בין פרסום להצלחה קיים. הנטייה הטבעית למדוד את עצמך לפי כמה אנשים יודעים את שמך קיימת. היא טבעית. היא בסיסית. היא קיומית. הרי המכירים את שמך הם קוראים פוטנציאליים. הם מבינים פוטנציאליים. שותפים פוטנציאליים לדיאלוג.הם כמובן גם פוגעים פוטנציאליים, מקנאים פוטנציאליים, טרולי אינטרנט פוטנציאליים, אבל דחף הפרסום לא חושב עליהם.

במקרים רבים, הצלחה באמנות נמדדת בהכרה מהממסד, איזושהו ממסד, ולאו דווקא מהקהל הרחב. אבל גם במקרה הזה מדובר בפרסום, רק סוג אחר שלו - ממוקד לשומעים הנכונים במקומות הנכונים. הבעיה היא שערכה של הצלחה כזו תלוי בערכו של הממסד המכיר, ולכן היא גורמת ללחצים המעודדים אותך לשמור על נאמנות לממסד אמנותי מסוים. התוצאה, המוכרת בתחומים אמנותייים רבים, היא של 'קליקות' הנאבקות זו בזו ומפרסמות את עצמן בקרב הקהל ובקרב המבקרים במטרה לשמר את מעמדן.

המאבקים האלה מעצבנים אותי, כי אין בהם שום אמנות או תקשורת. גם אם יש מסווה של דיון בערכי היסוד של האמנות, זה מהר מאוד גולש לוויכוח עקר על פרסום ועל כסף. אני בעד מגלומניה ביצירה, כזאת שיוצרת שירים מפוצצים ("שירה חייבת לעמוד ולדבר" - חזי לסקלי, "מכל העשבים" - סיון בסקין ועוד ועוד), בגלל שהיא מבטאת את היצר הזה, של התאווה להיות ידוע, מוערך וכו', בתוך האמנות עצמה, בתוך היצירה, וכל מה שאנושי ראוי להיות ביצירה. אבל קשה לי עם תאוות הפרסום ככוח מפעיל מחוץ ליצירה. קשה לי עם מי שנראים כנדחקים בתור, כמנסים לקדם את עצמם בפרובוקציות או באמצעות המטרה בלתי פוסקת של תשבוחות וטפיחות על השכם לעצמם.

בגלל שגם לי יש אגו מסוים, ועוד לא הפכתי להיות נזיר בודהיסטי, אני מוצא את עצמי לפעמים נגרר אחרי הפרובוקציות ומגיב אליהן. אני שונא את עצמי ברגעים האלה, בהם אני מנתק את עצמי מהיצירה עצמה ועובר לעסוק בעצמי כסובייקט ובפרסום שלי כמדד. אני שונא עוד יותר את הפרובוקציות, בגלל שהן גורמות לי לשנאה העצמית הזאת. אלא שזה גורם לי לשנוא את כל הצד הפרסומי הכרוך ביצירה, וזה כלשעצמו לא טוב - כי אין הצלחה ללא פרסום, כי אי אפשר להישמע ולהיקרא בלי לשלוח לכתבי עת, בלי להופיע, בלי לפרסם.

לגוסטב קלימט יש תמונה שנקראת goldfish. כותרת המשנה של התמונה היא 'to my critics'. קלימט מגיב למבקריו בחשיפת תחת במרכז התמונה, מעין 'נה באוזן'. זו בעיני 'תגובה הולמת' לביקורת לא-לגיטימית, להתקפות של קנאים ותאבי-פרסום. מצד שני, קשה מאוד לשיים תגובה כזאת. אני יכול להחליט שכל פעם שינסו לדקור אותי אני אכנס לחדר ואכתוב שיר חדש (מממ... זה מזכיר לי את ההתעקשות של המתנחלים להקים יישוב בכל מקום שהיה פיגוע), אבל זה פשוט יהיה מאולץ.

נדמה שיש בי שתי ישויות: זה שעוסק בפרסום וזה שעוסק בפחד. זה שחושף לעולם ומתגאה וזה שמסתיר ומתכנס. הפרדוקס הוא שהאמנות היא בלחשוף לעולם, ולהתגאות, במקומות הרגישים ביותר של הישות המתכנסת, החשופית, הבוכה.

אולי הייתי צריך להישאר במתמטיקה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/4/2007 19:53, ושייך לקטגוריות אמנות, שחרור קיטור
תגיות בטכנורטי: אמנות, שחרור קיטור
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-19/4/2007 16:40

---

למה אין סמיילי 'עייף'?
הימים האחרונים היו די מסחיטים (מילה חדשה שהמצאתי), מכמה סיבות:

* שוטטנו ברחבי זארברוקן כדי לסייע לאורחינו (ראו פוסט קודם) למצוא דירה. בינתיים לא נסגר כלום, אבל יש תקוות. המהלך כולו העלה נשכחות מימינו הראשונים כאן וגרם לי להיות אסיר תודה שאנחנו כבר מסודרים פה, עם דירה, ריהוט והכל (בעיקר הכל).
* אחרי שסיימתי את דרום אמריקה עברתי למדריך חדש - ברצלונה. המעבר, שהיה אמור להיות נעים ומענג בגלל שאני בהחלט מחבב את ברצלונה ואף ערכתי בזמנו קטעי וידאו ממנה, הפך מתיש בגלל שלא מדובר רק בספר חדש אלא בסדרה חדשה של לונלי פלנט, ופירוש הדבר היה מעבר לסט חדש של פונטים וסגנונות, שעשו שמות בכל מיני קיצורי דרך נוחים שהכנתי לעצמי. הוסיפו לכך את הנטייה של כותב הספר החדש לאנגלית נפתלת ומלאת דו-משמעויות ותקבלו סיוט למתרגם המצוי.
* אלמוני המכנה את עצמו 'דנידין הרואה ואינו נראה' העלה ערך עלי בוויקיפדיה וגרם לדיונים סוערים שצפיתי בהם בשעשוע הולך וגובר. אם האלמוני הוא אחד מקוראי הבלוג, תודה!

אבל מחר יום א' ואנחנו מתכננים טיול יום א' של פסחא (מזג האוויר אידיאלי לכדורגל, 15 מעלות ובהיר) ואז אולי העייפות תתפוגג ופוסטים קצת יותר פילוסופיים, המתבשלים אצלי בראש בזמן האחרון, יראו את אור הבלוג.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/4/2007 00:34, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מסק ב-12/4/2007 20:54

---

גם אנחנו צריכים ניקיון לפסח
אסנת מתכננת לעשות ניקיון גדול בבית לקראת פסח, להזיז רהיטים שלא הוזזו חצי שנה, לקרצף מאחורי המקרר, לשאוב מתחת לפסנתר, להוציא את כל האבק מהשטיחים (אה, בעצם אין לנו שטיחים). זה בהחלט דבר מספק (לפחות בתיאורייה, עד שהאלרגיות וכאבי הגב מתחילים להשתלט), אבל מעלה את השאלה איך עושים ניקיון פסח לעצמנו, לנפש/גוף/מחשבה/מה שזה לא יהיה שמפעיל את ה'אני'.
דבר אחד אני יודע שלא עובד זה מה שמכונה 'פתיחת דף חדש' ובאנגלית New year's resolution, כלומר להבטיח לעצמי שמעכשיו והלאה אני אהיה שונה. ניסיתי את זה אלף פעם וזה מחזיק במקרה הטוב כאורך פסח, דהיינו שבוע, ואז ההתמדה של האני משתלטת וההבטחות מתפוגגות אחת אחת ומשאירות אחריהם שובל מעיק של אשמה. זה ניקיון זה?
לא, נראה לי שצריך סוג אחר של ניקיון, אולי כזה שלא מציב מגבלות חדשות אלא פשוט שופך. זה מזכיר לי כתיבת רצף - תרגיל ישן מכיתת השירה של הליקון, לוקחים דף וכותבים כל מה שחושבים עליו במשך רבע שעה, בלי לצנזר ובלי להתחמק, כולל את ההתנגדויות לכתיבה, מאמרי הסוגריים, החרדות, הפנטזיות הפרועות וצלילים משונים שנשמעים בראש (פעם אחת ביליתי חמש דקות בכתיבת מי-מי-מימימימי). אבל האמת שגם כאן יש שביב אשמה, כי לפחות לפי אמיר אור כתיבת רצף עוזרת במיוחד כשעושים אותה על בסיס קבוע, יום יום, לפחות חצי שנה, ואני הצלחתי בקושי להחזיק שבועיים. בקיצור, לא.
ניקיון בגרמנית זה reinigung, שבא מהמילה rein, שהאסוציאציה הראשונית שלי אליה היתה רצונם של הנאצים בגרמניה Judenrein, כלומר מנוקה מיהודים. יש משהו אכזרי בלנקות, משהו קיצוני. אריאדנה מנאקסוס, הרוצה שהמוות ייקח אותה, שרה באופרה של שטראוס "יש ארץ אחת, שבו הכל נקי; יש לה גם שם - ארץ המוות". וזוהר איתן כותב "הרוצח הסדרתי רוצה שהכל יהיה אהבה/ כמו ביצה, הוא מסביר/ כל מה שאינו אהבה צריך להוריד, אומר/ הרוצח הסדרתי, לשייף, כמו/ ביצה. אין לו מקום, הוא/ אומר, מה שאינו די/ חלק, עגול או/ לבן." והלבן הזה הוא הנקי, הוא המוות, הוא הקיצוניות של הרוצח הסדרתי בהתגלמותה. אז למה הרצון העז הזה לנקות? מה זו המשיכה הפרברטית הזו לשיוף עצמי?


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/3/2007 21:53, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-30/3/2007 20:49

---

בתוך הראש

הראש מתרחב.
הפנים מושלכות קדימה. ללא העיניים.
האוזניים רחוקות, משני הצדדים.
העורף הולך מטר אחורה, אבל מאיים להתרחק יותר.
הראש תופס את גודלו של החדר.

רואה רק את פנים הראש.
זה נראה כמו חדר, אבל אני יודע
ששני מטר לפני ניצבת חומה שקופה שרק היא הגבול בין הפנים לחוץ.
עצמות הקרקפת נלחצות החוצה מכל האוויר שבתוכן,
עוד מעט יידחקו הצידה ומוח ינזל מביניהן על רצפת הפרקט.

השקט מוחלט. דבר אינו נשמע במרחק ביני לבין האוזניים.
אני חש אותן בוערות בשולי החדר,
מהדהדות את זרימת הדם בעצמות הדחוסות
מבוישות, מובכות מהמצב הזה, בן אדם
עם שני מטר ראש בכל כיוון -

יש כל כך הרבה חלל עכשיו ביני לבין עצמי
כל כך הרבה זמן לוקח למלים להיכנס, לצאת
החומר הצמיגי בראש מאט את מהירות הקול
קוטע באיבן תשדורות רצון והחלטה.

הראש רחב כמו צפלין, נושא אותי אתו
שלוש קומות מעל הרחוב הגרמני
מעל השלוֹס, מעל הקירכֶה

הראש מתרחב לתת מקום. לתת
למעיין גז לא טבעי לפרוץ מהבטן
למלא את שמנמנות הצפלין
בפרצים שהוצאו מהקשרם:
אנשלוס. אקציה. אינשולדיגנזי.
ברוך. ביס.
גוט -

ואז שיתפוצץ.
זה מה שאני רוצה.
רוצה את האוזניים שלי בחזרה
רוצה את הפנים
רוצה שתבער השנאה ותכלה את עצמה ואת הצפלין את צלע ההר גם יחד
שיבוערו הזוכרים שייבערו הנזכרים שיעלו באש הזכרונות
שמנפחים אותי מעל לכוחותי
שעושים מראשי אהיל מנורה עגול
עור פנימי מתוח על קרקפת שקופה
ונורת הלהט בפנים היא גוף שחור,
קורן חשיכה.












שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/3/2007 23:38, ושייך לקטגוריות אמנות, הגרמנים האלו..., שחרור קיטור, סיפרותי
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-12/4/2007 15:23

---